מיכאל אביטבול


יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה

מבוא

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

תאג'ר אל סולטאן-نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

הנה כי כן יהודי חסר פרוטה זה שכל רכושו מסתכם באישור שקיבל מהמלך כותב ליהודים אחרים היושבים בלונדון הממהרים לשלוח את 200 טון ברזל המבוקשים. המשלוח מגיע, הוא נמכר בכל מחיר ותמיד ברווח בצידו שכן הוא יובא ללא מכס.

עם הכסף המתקבל ממחיר הברזל, הוא קונה מוצרים שונים אותם הוא שולח לסוכנו היושב בלונדון. בדרך זו מזמינים אונייה שנייה ושלישית…… ממשיכים להיות תאג'אר כל עוד הסוכן מלונדון אינו מבזבז את 10.000 מתקאל מה גם שכאשר אינם, כותבים שוב למלך, בוכים לפניו וכך חילה……..

אשר למלך כך הוא הסביר את פשר מדיניותו הכלכלית. לדברי מקור זה :

הכסף שחייבים לי מקיים את הסחר, מפרנס את אלה העוסקים בו ומחזק את הפעילות הימית של עיר הנמל שלי….כל מה שהסוחרים נדרשים לעשות הוא שיממנו בתשלומיהם את הבסיסים הצבאיים של מראכש ומוגאדור. אינני מבקש מהם יותר…..

בתחילת שנות החמישים פעלו 39 " סוחרי המלך " באל צווירא – ביניהם היו 24 יהודים, 10 מוסלמים ו-5 נוצרים אירופיים. לקראת סוף התקופה הנדונה, בראשית שנות השמונים, עלה מספרם ל -50 מתוכם היו 30 יהודים, 16 מוסלמים ו – 4 אירופים.

כך הסביר דוד קורקוס כיצד הלך לאיבוד חלק מתעודות המשפחה :

בשנות השלושים מרבית המסמכים העתיקים ביותר וגם בעלי הערך הגדול ביותר נשלחו ללונדון, אל דודי מסעוד קורקוס. כמה שנים לפני מותו בשנת 1936, הוא הפקיד אותם בספריית מוכתה Mocatta הלונדונית אשר למרבה הצער נחרבה בימי הבליץ הגרמני.

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים.

אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה.

ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

שלמה קורקוס הראשון מבין בני המשפחה המוזכרים בספר – הגיע ממראכש לאל צווירא בשנת 1843 כשברשותו מכתב המלצה מאת המשנה למלך, הח'ליפה של מראכש, מולאי מחמד. שנים אחדות קודם לכן הוא שלח לפניו את בנו אברהם והוא עצמו השתקע סופית באל צווירא רק בשנת 1847, כשהוא נפרד מבן דודו מאיר המקים במראכש " ענף " מקביל של המשפחה הצפוי להצלחה לא פחות מרשימה מהענף באל צווירא.

שלמה קורקוס הלך לעולמו בשנת 1854 ; את מקומו מילאו שני בניו, יעקב ואברהם אשר נתמנו לתפקיד " סוחרי המלך " בט'אהיר מלכותי מהראשון למאי 1857 ונהיו עד מהרה לשניים מבין הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה. . עסקיהם הקיפו כל ענפי המסחר.

 הם היו יבואנים של בדים מכל הסוגים, סוכר, תה, נרות ומוצרי מותרות אירופיים רבים ויצואנים של עורות בת יענה, תבואה, שמנים ענבר וכו…..בנוסף הם גם שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ובני משפחתו אשר הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם, תלבושתם, רהיטים, כלי בית, תרופות, משקאות, דברי מתיקה………

קשריהם המשפחתיים העסקיים המסועפים חצו את כל הריכוזים היהודים הגדולים של הארץ, מן המדבר עד לחוף הים התיכון ומטנג'יר עד למרסיי וללונדון דרך אלג'יר, אוראן וגיברלטר כאשר בכל תחנת מסחר חשובה ישב שותף או קרוב משפחה שתיווך בינם לבין " רשתות " ייבוא וייצוא שונות.

כמו כן ההגנה המשטרתית שהובטחה להם מטעם השלטונות והעזרה שהושיטו להם הפקידם המקומיים בגביית החובות או באספקה שוטפת של נתונים בעלי חשיבות כלכלית – תנודות של מחירים, מצב הדרכים וכו…..

כל זה יחד עם הידידות האמיצה שהייתה בינם לבין הנציגים הבכירים  של המח'זן – אִפשרו ל " תאג'אר אל סולטאן " היהודים בכלל ולבני משפחת קורקוס בפרט, להרחיב את פעילותם וגם לנסות ולנטרל במידה רבה של הצלחה את התחרות האירופית.

ואכן בהעדר כל סיכוי לפגוע בהם ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם. למשל, כאשר החברה הימית הצרפתית פאקה Pacquet החלה להפעיל קווים ישירים בין טנג'יר למרסיי, היא הציעה למספר " סוחרי מלך " יהודים לרכוש חלק ממניותיה.

מאוחר יותר כאשר חברת האחים פרייר Pereire מפאריס הקימה בשנת 1881 את " הבנק הטרנסאטלנטי " היא הציעה לבני משפחת קורקוס לשמש כנציגיה במראכש ובאל צווירא.

שני האחים יעקב ואברהם קורקוס נפטרו הראשון בשנת 1878 והשני בשנת 1883. את תפקידיהם העביר לפי המסורת המלך מולאי אל חסן הראשון 1873 – 1894 לידי יורשיהם : לשני בניו של יעקב, דוד וחיים ולבניו של אברהם מאיר ואהרן.

אל צווירא נחלצה אז בקושי מאחד המשברים הכלכליים הקשים ביותר שידעה מעודה ואשר פגע בצורה אנושה במסחר שלה ובמעמדה הבינלאומי. את מקומה בסחר החוץ של מרוקו מילאה יותר ויותר עיר הנמל החדשה, קזבלנקה ההופכת לאשנב העיקרי של הממלכה עם השחמת הכיבוש הצרפתי של מרוקו על ידי ספרד וצרפת בשנת 1912.

במציאות הפוליטית והכלכלית החדשה שנוצרה עקב כינון הפרוטקטוראט לא היה מקום יותר ל " סוחרי המלך " הוותיקים : בינם לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי ובינם לבין הרשויות המקומיות ניצבו מעתה ה " מפקחים האזרחיים " שלא לדבר על הבנקאים, אנשי העסקים ואלפי מתיישבים שהתחילו לזרום מצרפת למרוקו עם זכויות יתר מפליגות שהבטיחו את שליטתם הבלתי מעורערת על חיי הכלכלה של מרוקו.

אולם גם אם איבדו את מעמדם הפוליטי הבכיר, רובם של התוג'אר ( רבים של " תאג'ר " ) היהודים הסתגלו בקלות למצב החדש ואף שמרו על נכסיהם ויוקרתם מתקופה אחת לשנייה.

התעודות המובאו להלן ערוכות בצורה אחידה לפי שיטה אפיסטולארית  – בצורה של אגרות – שהתגבשה במרוקו עוד בתקופת המייחדים, במאה השלוש עשרה. הלשון נקייה והסגנון מהודר, בדרך כלל. להוציא מקרים בודדים של מלין מושאלות מן הלקסיקון הספרדי לצורך מונחים מסחריים בעיקר – לדוגמא " כונטרדה " – זיכיון, כל הטקסטים המתפרסמים לראשונה כאן כתובים בערבית קלאסית נכונה.

כל תעודה נפתחת באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה " שבח לאל " המסורתי : " אין חיל ואין כוח אלא באלוהים " או " תפילת אלוהים על אדוננו מחמד ועל בני ביתו ". פסוק אחרון זה מיועד בדרך כלל להתכתבות עם נמענים מוסלמים בלבד.

ב " ט'הירים " הרשמיים מוטבע החותם המלכותי מייד אחרי הפתיחה כאשר התעודה נשלחת מטעם המלך עצמו. ככל החתימה של בני המלוכה או של הווזירים מופיעה בשוליים הימניים של התעודה או בסופה אלא אם הנמען הוא נוצרי או יהודי שכן לפי המסורת אין זה יאה לציין שם מוסלמי מתחת לשמו של " לא מוסלמי "

" אפליות " אפיסטולריות נוספות לא חסרות : לדוגמה, אין התעודות מיועדות ללא מוסלמים נחתמות ב " סלאם " – שלום המסורתי אלא במלים היבשות " אנתהא " – הסתיים, או " אל תמאם " – סוף. אולם כפי שזה מתברר בהמשך, כללים אלה לא תמיד נשמרו בקפדנות על ידי נציגי השלטון אשר קשרי ידידות עמוקים ביותר קישרו בינם לבין התוג'אר היהודים במהלך השנים…….

מחקר זה ראשיתו לפני קרוב לחמש עשרה, כאשר משפחת קורקוס הירושלמית נאותה להעמיד לרשותי את אוסף המקורות המשפחתי וסודר על ידי דוד קורקוס ז"ל. מיטב רגשי תודתי לגברת ג'ורג'ט קורקוס על האמון שנתנה בי בכל שלבי התוועדותי עם העבר העשיר של משפחתה.

במכון בן צבי יבואו על הברכה פרופסור מנחם בן שושן, העומד בראש מפעל אוריינס יודאיקוס, הגברת מרים פרנקל שסייעה בעריכת המקורות בערבית, מר יעקב חסון ששקד על הבאת הספר לדפוס ועל הגהתו, וכן מר מיכאל גלצר האחראי עכל ההוצאה לאור במכון

ירושלים אב תשנ"ד – יולי 1994

מיכאל אביטבול.

תאג'ר אל סולטאן

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

1 – מכתב המלצה מאת מולאי מחמד בן עבד אלרחמאן, משנה למלך – ח'ליפה – במראכש

אל מושל מוגאדור – אל-צווירא , מחמד בן אחמד אמוש המתבקש לסייע לשלמה קורקוס

 בתפקידו.

 

الحمد لله وحده 

وصلي الله على مولانا محمد وء لله

 

1 . وصيف مولانا الانجد القئد محمد بن احمد اموش اعانك الله وسلام

2. عليك ورحمة الله عن مولانا ايده الله وبعد فان اليهودي سلومو

3. قرقوز  يهودينا ويميز ببعض قظايتنا فراع لذلك واستوصي به

4. خيران ولا يطلب مرتبه من مراتب اليهود ولا شئا الا البجاة في نفصه وقد

5. ذكر وقفك به وبغيره من اليهود و ذلك الذي ينبغي لك اصلحك الله بمنة امين

6. والسلام في 25 رجب عام 1259

 

الجليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحمن

وفقة الله

תאג'ר אל סולטאן – نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תרגום המכתב מספר 1.

 

الحمد لله وحده 

 השבח לאל לבדו

وصلي الله على مولانا محمد وء لله

תפילת אלוהים על אדוננו מחמד ועל בני ביתו

1 . وصيف مولانا الانجد القئد محمد بن احمد اموش اعانك الله وسلام

1 – אל משרת ( 1) אדוננו ( 2 ) הרם, הקאיד ( 3 )  מחמד בן אחמד אמוש, יהי האל לצדך, השלום

1 – " וציף ", " ח'דים " ו " עבד " – במובן של עבד או משרת – הם שלושת המושגים שבשימוש המלך ובניו כשהם פונים לפקידי המח'זן – שלטון

2 – הכוונה למלך מולאי עבד אלרמאן שישב בשלטון בין השנים 1822 עד 1859. התואר " מולאי " או " מולאנא " ניתן במרוקו לכל צאצאי הנביא – " שריף " רבים " שורפא " – ובכללם לבני השושלת המלכותית.

3 – דרגה צבאית ותפקיד מינהלי כאחד של מפקד או מושל של עיר, אזור, שבט או מספר שבטים

2. عليك ورحمة الله عن مولانا ايده الله وبعد فان اليهودي سلومو

2 – ורחמי האל עליך בשם אדוננו, יהי האל בעזרו. לעצם העניין : היהודי שלמה

 3. قرقوز  يهودينا ويميز ببعض قظايتنا فراع لذلك واستوصي به

3. קורקוס ( 4 ) הוא יהודי שלנו ( 5 )  המטפל באחדים מעסקינו, התחשב אפוא בכך, קבל אותו בסבר פנים יפות

4 – קורקוז

5 – ביטוי פאטרימוניאלי זה אינו צריך להטעות באשר למעמד היהודים במרוקו שהיה מושתת על העקרונות האוניברסאליים של המשפט המוסלמי. היהודים לא היו " רכושו " של השליט. " הוא משלנו " או " הוא עובד שלנו " – כך צריך להיות המובן של המשפט המבטא בכל אופן יחס פמיליארי וידידותי כלשהו כלפי שלמה קורקוס.

4.. خيران ولا يطلب مرتبه من مراتب اليهود ولا شئا الا البجاة في نفصه وقد

4 – אין הוא מבקש משרה ממשרות היהודים (6 ) ולא דבר מלבד את ביטחונו האישי

6 – לא ברור, שמא הכוונה לאחר " ממשרות היהודים " כגון משרת " שייח אל יהוד " או נגיד שמינויו היה תלוי  באישור השלטונות

5. ذكر وقفك به وبغيره من اليهود و ذلك الذي ينبغي لك اصلحك الله بمنة امين

5. הוא כבר ציין את התנהגותך הטובה כלפיו וכלפי שאר היהודים. זה מה שאתה מתבקש לעשות ( 7 ) , כה ייתן לך אלוהים טובה. אמן

7 – נראה מתוך מסמך זה שיחסו של מולאי מוחמד ליהודים היה שונה מזה של אביו כפי שבא לידי ביטוי במכתבו לקונסול הצרפתי בטנג'יר מה-20 ד'ו אל-חג'ה 1257 – 2.2.1842 :

יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת " מעאהדון " אשר קיבלו עליהם את תנאי משפטנו הדתי בכל הקשור לצעד העמים הנהנים מהחסות – ד'מי -……כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם.

אך אם אינם נשמעים ולו גם לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותו קלון ונחיתות. לכן, תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם – צרפת – היהודים שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.

יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

סוף המבוא

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה-בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.

האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות  " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.

מתוך ויקיפדיה.

צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.

על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".

קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.

רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ‏‏ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830

הרי בקרב מתיישבי אירופה התפשטה הסברה שהמרד נגדם בעקבות צו כרמיה : המוסלמים, כך נטען, לא סבלו את קידומם של " עבדיהן לשעבר ", היהודים, אשר ממעמד של ד'ימי בזויים ומושפלים הפכו בין לילה לאזרחים שווי זכויות ל " אדונים " הצרפתים של הארץ.

אמנם הוועדה הממשלתית שבדקה מאוחר יותר את הגורמים להתקוממות, הזימה את הטענה הזאת : אך בתודעתם של המתיישבים נקשר צו כרמיה עם הסכנה שריחפה על עצם קיומה של המושבה ועם האירוע הטרומאטי הזה, שבא לחזק כביכול את עמדתם של כל מי ששללו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודים

דיכוי המרד בקאביליה לא הביא להשתקת המסע נגד צו כרמיה, שכן עד מהרה נמצאו עילות חדשות לנגח בהן את היהודים, שבשנות השבעים עשו את צעדיהם הראשונים כאזרחים ובתור שכאלה החלו להשתתף בבחירות שנערכו לעתים תכופות לפרלמנט בפאריס, למועצות העירוניות והמקומיות ולשאר הגופים הייצוגיים של המושבה.

האפשרות שניתנה ליהודים להשפיע על החיים הפוליטיים של אלג'יריה הייתה לצנינים בעיני מתיישבים רבים, ובמיוחד בעיני החוגים הרדיקלים מן האופוזיציה, שלא שכחו לכרמיה ולממשלתו את חלקם בחיסול הקומונה הפריסאית ב-1870.

כך היו מסעי הבחירות לזירות תעמולה אנטישמית, ומה שהחל בראשית שנות השבעים כביקורת סבירה נגד אי סדרים אלקטוראליים שבהם מעורבים היו כמה יהודים הפך בהדרגה לתביעה נחרצת לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיים של היהודים. 

בה בעת גלשה התעמולה האנטי יהודית מן המישור הפוליטי אל התרבות והחברה ; היהודי הצטייר לא רק כמי שבגלל " בורותו " הפוליטית זייף את תוצאות הבחירות, קנה קולות ומכר אותם – " תכונות " אשר היו נפוצות מאוד גם בקרב בני אירופה – אלא גם מי שבעצם " טבעו " , שפת דיבורו, מבטאו, לבושו, מנהגיו ואורח חייו, עיסוקיו ודתו קרוב היה יותר לילידים המוסלמים מאשר לאדונים הצרפתים.

 אי נכונותו להיטמע בתוך הרוב הצרפתי ולוותר לשם כך על ייחודו שלל מנו את הזכות להימנות עם החברה הלאומית הצרפתית. על רקע זה הפך היהודי באלג'יר לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר של הספרות העממית והעיתונות המקומית רבת התפוצה.

בסוף שנות השמונים קיבלה האנטישמיות באלג'יריה תנופה חדשה, כתוצאה ממספר גורמים :

1 – על פי חוק שהוצא בשנת 1889 הוענקה האזרחות הצרפתית כלכ בני המהגרים מאירופה שנולדו על אדמת אלג'יריה. אלה היו אלפי " לבנים קטנים " ממוצא איטלקי, מלטזי וספרדי שפיעמה בהם אנטישמיות נוצרית מסורתית.

הפער התרבותי בינם לבין הצרפתים לא היה פחות רחב מזה שבין היהודים לבים בני אירופה, בעת הענקת צו כרמיה, אף הודות לדתם ולמוצאם הלאטיני הם לא נתקלו בקשיים רבים והתקבלו לתוך " החברה הלאומית הצרפתית ", מה גם שהאנטישמיות שימשה כוח מלכד בין כל הלאומים שהרכיבו את אוכלוסיית המתיישבים.

2 – בעשור האחרון של המאה הי"ט פקד את אלג'יריה משבר כלכלי חמור, בעקבות בצורת קשה והתפשטות מחלת הפילוקסירה שחיסלה את ענף גידול הגפנים ברווחי.מגבלות האשראי שנוצרו בעטיו של המשבר פגעו במתיישבים רבים, שהפנו אצבע מאשימה אל עבר הבנקאים ובעלי החוב היהודים.

פִילוֹקְסֵרָה

ל (נ') [מיוונית: phyllon עלהkseros + יבש] כְּנִימָה מִמִּשְׁפַּחַת כְּנִימוֹת הֶעָלִים הַפּוֹגַעַת קָשֶׁה בְּשָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וְגוֹרֶמֶת לְנִוּוּנָם )Phylloxera).

[פִילוֹקְסֵרוֹת] – מתוך מילון אבן שושן.

הועבדה שבין פושטי הרגל היו יהודים לא מעטים לא הרשימה אף לא אחד. אלה סבלו לא רק מהרעת המצב הכלכלי אלא גם מהאווירה האנטי יהודית שהתפשטה בערים ובכפרים ומנעה מהם לנהל את עסקיהם כרגיל.

3 – בשנת 1866 ראה אור בפאריס חיבורו של " אבי " האנטישמיות הצרפתית, אדואר דרומון, " צרפת היהודית ,La FranceJuive, בספר תואר העימות בין היהודים לבין סביבתם במושגים גזעניים  – החלוקה בין שמים לבין ארים – ואחר מפרקיו הוקדש ל " השתלטות " היהודים על אלג'יריה.

הוא זכה להד ניכר במושבה. מיד לאחר מכן החלו לצאת באלג'יריה חיבורים רבים, פאי עטם של צרפתים מקומיים שניסו ליישם את התיאוריות של דרומון למציאות באלג'יריה. כך, למשל, פרסם ג'ורג' מינייה – MEYNIE חיבור בשם " אלגי'יריה היהודית – L'algerie Juive , על משקל כותרת ספרו של דרומון.

היהודים, לטענת המחבר, שאפו לגרום לגירושם של הערבים מאלג'יריה. בהיותם בעלי בריתה של גרמניה ועושי דברה, הם חתרו להחלשת צרפת שגייסה חלק מצבאה בין האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה. 

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פרק שני – יהודי מארוקו ותוניסיה בין הימין הקיצוני הצרפתי לבין מזימות הגרמנים והאיטלקים

במבט מקיף נראה כי בין מצבם של היהודים בשני הפרוטקטורטים לבין מצבם של יהודי אלג׳יריה לא היה אלא דמיון רופף למדי. הן מארוקו הן תוניסיה ראו אמנם את צמיחתה של תנועה חתומה בקסנופוביה אנטי־יהודית, וכמו באלג׳יריה היתה תנועה זו תוצר של הקשר בין הימין הקיצוני הצרפתי, הלאומנות הערבית והתעמולה הגרמנית־האיטלקית. אולם ככל שנבדלו מרכיביה של שלישייה זו מארץ אחת לאחרת, כך השתנה המעשה האנטי־יהודי והתעצב בכל אחת מארצות המגרב על־פי קווי־אפיון משלו.

הימין הקיצוני

ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי לא הגיעו מעולם במארוקו ובתוניסיה לממדים שנודעו להם באלג׳יריה. הבדל זה אפשר להסביר לא רק מתוך החולשה המספרית של האוכלוסייה האירופית ומתוך מצבם המשפטי המיוחד של שני הפרוטקטורטים, אלא גם — ובעיקר בתוניסיה — מתוך ׳הפתיחות׳ של המתיישבים האירופים, שרבים מהם פעילים היו בסניפים המקומיים של ׳הסתדרות העובדים הכללית׳(.C.G.T), המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית. בשל סיבות אלה, לא היו הארגונים האנטישמיים שפעלו בקרב האוכלוסייה הצרפתית — במארוקו כמו בתוניסיה — אלא שלוחות דלות־כוח של התנועות האנטי־יהודיות במטרופולין ובאלג׳יריה. נזכיר את ׳האלומה הצרפתית׳ (Faisceau Français) של ז׳אן רנו: ׳התנועה הפראנסיסטית׳ (Mouvement Franciste), שהתפרסמה בפאס ב־1934: סניפי ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שהוקמו במארוקו הצרפתית ובתוניסיה באותה שנה: ׳צלבי האש׳ (Croix de Feu): ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳: ׳האיחוד הלאטיני לפעולה צרפתית׳: ׳הברית הגזענית הבינלאומית׳ (Alliance Raciste

Universelle ׳האיחוד האנטי־יהודי הצרפתי׳ (Rassemblement anti-juif de France) ; ו׳ליגות הידידות הלאטיניות׳, בהנהגתו של האב לאמבר. גופים אלה שקדו על תעמולה אינטנסיבית, בעיקר באמצעות עיתונים, כרוזים וחוברות., אחרי 1936, חוזק המסע האנטי־יהודי של ארגונים אלה ביומונים רבי־תפוצה, כגון ה׳דפש טוניסיין׳ (Dépêche Tunisienne), ה׳פרס מארוקיין׳(Presse Marocaine}, ה׳סואר מאורקייץ׳ (Soir Marocain), ה׳סולי דו מארוק׳ (Soleil du Maroc), וה׳וואה פראנסייז׳(VoixFrançaise),• מרוב התנגדות לליאון בלום ול׳חזית העממית׳ נעשו למעריצים מודעים של פראנקו, היטלר ומוסוליני.

התנועה הלאומית המגרבית והתעמולה הגרמנית והאיטלקית

אף כי אין לקבוע בוודאות את מידת השפעתה של תעמולה זו, אין ספק כי הפצתה החריפה את המתיחות ששררה בין יהודים למוסלמים, מתיחות שניזונה בעיקר מהידיעות על המאבק בארץ־ישראל, התעמולה הפאן-איסלאמית וההתעוררות הלאומנית בשני הפרוטקטורטים. כך היה במארוקו, שם היו לאומנות ואיסלאם מכלול אחד! ואילו בתוניסיה הושפע המאבק האנטי־קולוניאלי עמוקות מן המגמה החילונית של בורגיבה ותנועת הניאו־דֶסתור. בספטמבר 1934 — חודש לאחר מהומות קונסטנטין — השתמשו פעילי הניאו־דסתרר שהפגינו נגד הגלייתו של בורגיבה בין שאר הססמאות גם בזו: ׳היהודים אחינו הם׳.

בה בעת שררה ברבעי היהודים שבערי מארוקו הגדולות תחושת אי־ביטחון שהפכה לפסיכוזה אמיתית, בעקבות שמועה שפשטה בהם, כי יעשו שפטים ביהודים ביום הכיפורים 1934 (19 בספטמבר), וכי יהיה זה יום ה׳סן־ברטלמי׳ של יהודי מארוקו. הקונגרס הפאן־איסלאמי שנערך בירושלים ב־ 1931 חולל מפנה אמיתי ביחסים שבין יהודים ומוסלמים במארוקו, שמצא את ביטויו בשורה של תקריות בקזבלנקה, רבאט, אל־קסר אל־כביר וטנג׳יר,4 שאותן ניפחה העיתונות הלאומנית המקומית. עיתונות זו הושפעה במידה רבה מן ׳הוועד הסורי־הפלסטינאי׳ של שאכיב ארסלאן אשר ממקום מושבו בז׳נבה טווה והתווה את חוטי התסיסה הפאן־ איסלאמית במגרב. חניכיו במארוקו של שאכיב ארסלאן — עבד אל־חאלק תורס, אל־חאג׳ עבד אל־סלאם באנונה, אחמד אל־וזאני ואל־מאכי אל־נאסירי — שילבו אלה באלה וללא הבחנה טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות: הם הוכיחו את צרפת על האמנסיפציה של יהדות מארוקו, שהיתה בעיניהם ׳הפרה גלויה׳ של חוזה הפרוטקטורט, על יחסה האוהד כלפי החינוך היהודי ועל חופש הפעולה שממנו נהנו הארגונים הציוניים שפעלו בממלכה השריפית.

תחילה כוונה תעמולה זו כלפי ההמונים, אחרי־כן חדרה בהדרגה עד לדרגים הגבוהים של הממשל המקומי: באוקטובר 1934 הסב הוואזיר הגדול את תשומת־לבם של שלטונות צרפת על הסכנות הטמונות במתן רשות ליהודים להתגורר ב׳מדינות׳(רבעים מוסלמים): בשנה שאחר כך אסר הפחה של קזבלנקה על יהודים להתיישב ב׳מדינה החדשה׳, וב־1937 עשה הפחה של מראכש לאיסור העסקתם של משרתים מוסלמים בידי יהודים.

בהשפעת הססמאות שהאשימו את היהודים בשימוש ברווחיהם כדי לתמוך במאבק נגד האיסלאם במזרח התיכון, צמצמו מוסלמים רבים את קשריהם העסקיים עמם, נמנעו מלהעסיק כוח־אדם יהודי, ׳ואף דחו את שירותיהם של ספרים יהודים בתוך המדינה (הרובע המוסלמי) עצמה׳.

בלי לגרוע מחלקם של גורמים פנימיים — מסורתיים או מודרניים — שמהם ניזונה התעמולה האנטי־יהודית, אין ספק כי ינקה גם ממקורות חוץ: תחילה איסלאמיים־מזרחיים, אחרי־כן גרמניים־איטלקיים.

בעודו מניח את אגן הים־התיכון לתאוותיו של מוסוליני, ולמרות זלזולו ב׳גזע׳ הערבי, פקח היטלר את עיניו על התנועות הלאומיות במגרב ובמזרח התיכון. הוא היה נקי מן החטא הקולוניאלי והפיק תועלת משמה הטוב של גרמניה בעולם המוסלמי מאז ימי וילהלם השני: אך היטלר הבין כי עניינו בגיוס הלאומנות המגרבית נגד צרפת, מתוך תקווה כי בבוא העת ישותקו מאחזיה בצפון-אפריקה במהומות ובמרידות.

השפעתה של התעמולה הגרמנית רחוקה היתה מהיות מבוטלת: הרי כי כן, לצד המופתי של ירושלים, אל־אמין אל־חוסייני, שאכיב ארסלאן ואישים סורים, עירקים ומצרים אחרים, נטלו לאומנים רבים (במארוקו בעיקר) חלק פעיל בהצלחת התעמולה הגרמנית, שהתמקדה באופן בלעדי כמעט בהסתה אנטי־יהודית ואנטי־קולוניאלית. ראש הקהילה המוסלמית בברלין, שמוצאו היה במארוקו,יזם את יצירת הקשרים בין ׳אגודות התרבות האיסלאמיות׳(Islamischer Kulturband) בווינה (אל־ראביטה אל־תקאפייה אל־אסלמייה) לבין מנהיגי התנועה הלאומית במארוקו (אל־נאסירי, אל־ואזאני ובאמנה): ב־1938 הוקם בברלין ׳הוועד להגנת תוניסיה׳, נוסף על ׳הוועד להגנת המגרב הערבי׳ ו׳הוועד למען הפליטים הפוליטיים של צפון־אפריקה׳: ערב מלחמת־העולם השנייה הגבירו הגרמנים את מאמציהם, בהכפילם את מספרן של מהדורות החדשות בערבית ובברברית ששודרו אל עבר שלוש ארצות המגרב, ואף סיפקו הכשרה צבאית לקבוצת פעילים קיצוניים ממפלגת העם האלג׳ירי P.P.A.)), אשר לימים הסבה את שמה ל׳ועד צפון־אפריקני לפעולה מהפכנית.(C.A.R.N.A

במגרב עצמו שימשו סאוטה (Ceuta), תיטואן וטנג׳יר בתורת תחנות־ממסר של התעמולה הגרמנית: בעיר הבינלאומית השתקע זה מכבר הערביסט אדולף לנגנהיים, שב־1932 ארגן את ביקורו במארוקו של המסית האנטישמי קארל שליכטינג, מן האגודה הפאן־גרמנית ׳פיכטה בונד׳ (Fichte Bund): אחרי המרד של פראנקו השתמשו אוניות גרמניות בנמלים הספרדיים שבמארוקו כדי להחדיר אלפי כרוזים שקראו את אוכלוסיות המגרב לחולל פוגרומים:

היהודי מכרסם בכם כשם שהתולעים מכרסמות בכבש. צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה של צרפת ותומך בה. גרמניה כולאה ורודפת את היהודים ומחרימה את רכושם. אלמלא הייתם עבדיה של צרפת, יכולתם לנהוג באותה דרך."

בין השאר הפיצו הסוכנים הגרמנים את השמועה כי שלטונות צרפת בצפון־אפריקה הסכימו לקלוט מאות פליטים יהודים מגרמניה.

תפקידם של האיטלקים בתסיסה האנטי־יהודית היה דו־משמעי וגלוי באותה מידה: עד 1938 נעדרה האנטישמיות כמעט לחלוטין — לפחות רשמית — מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. באיטליה, כמו בטריפוליטניה ובקרב המתיישבים האיטלקים שבתוניסיה ובמארוקו, היו יהודים רבים פעילים בפאצ׳י (Fasci) המקומיים.

אמנם כן, החל בשנת 1923 אירעו כמה קטטות בין ה׳חולצות השחורות׳ והיהודים בלוב. אולם אין לפרש תקריות אלה, ואף לא את אמצעי הכפייה שבהם אילצו את היהודים לפתוח את חנויותיהם או לשלוח את ילדיהם לבית־הספר בשבת, בתור ביטוי לפוליטיקה גזענית באותם הימים. נציגיו של מוסוליני היו מודעים היטב לחלקם של היהודים בכלכלה הלובית ולשגשוגה של מושבתם, ולכן נמנעו — לפחות עד 1940 — מלישם במלוא חומרתה את התחיקה האנטי־יהודית שהותקנה ברומא שנתיים קודם־לכן ואשר מבחינה רשמית היתה בתוקף גם בלוב.

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

אל טייב אבן אל-ימאני מוסר לאברהם ויעקב קורקוס שהעביר באמצעות שליח את התשלום האחרון בחוב שיש לו אצלם.

7.5.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

אין חיל ואין אלא באלוהים

אל טייב אבן אל-ימאני

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوز اخه التاجر يعقوب اما بعد وصلنا كتابكم%d7%aa%d7%90%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%90%d7%9f

( אל ) שני חברינו אברה קורקוס ואחיו, הסוחר יעקב, לעצם העניין ; הגיענו מכתבכם

تسالون عن حالنا بخير والحمد الله نساله سبحناه دوام العفو والعافية

בו הנכם שואליים על מצב בריאותינו. אנו בכי טוב, השבח לאל. נתפלל לאל ישתבח שייתן לנו תמיד מחילה ובריאות ( ויתן לנו )

الختم بخير وقد وصل الفران الذي وجهتموه على يد محبنا السيد الحاج العربي بنيس

סוף טוב, התנור – הכוונה לפי כל הסימנים לתנור בישול -, ששלחתם על ידי ידידינו אל-סייד אל-חאג' אל ערבי בניס שייתן לנו.

وعرفنا ما بينتموه في كيفية استعماله يحييكم ويجازيكم عن الاعتناه

הבנו מה שהסברתם בקשר לאופן הפעלתו.יאריך אלוהים את חייכם ויגמול לכם על הטיפול

وصل بالبال ما ذكرتموه في امر الكبريت التي كتب لنا في شانه المحب المذكور

לקחנו לתשומת הלב מה שציינתם בעניין הגופרית אשרה ידידנו הנזכר לעיל כתב אודותיה.

ولا تقطعوا عنا كتبكم واخباركم والتمام في 26 شوال 1277

אל תפסיקו לכתוב לנו ולספר לנו על עצמכם. סוף. 26 שואל שנת 1277

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עד שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.

מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.

אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.

שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשך שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר