מורשת יהדות מרוקו

ויהי בעת המלאח – יוסף טולדאנו

הוצאת רמטול –

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר של המגרב.

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

עם הספר

ספר זה מכוון לציבור המחנכים, העובדים הסוציאליים ולכל המתעניין ביהדות צפון אפריקה. אנו עדים לעלייה גדולה מאותה ארץ בה בוצע המחקר. הילדים המגיעים אלינו כיום מוצאם מאותה הסביבה ומאותה המציאות שנחקרו בשעתו ע״י צוות שבראשו עמדו פרופ׳ ריי מג׳ניבה, ראובן פוירשטיין ומד רישל. לספר נודעת חשיבות מיוחדת לאור נאומו של שר החינוך והתרבות, מר אבא אבן, בכנסת בשעת הגשת התקציב של משרד החינוך והתרבות לשנת 1962/63. בנאום זה עמד מד אבן על בעיית הנחשלות והפיגור בקרב ילדי העולים בישראל. בצטטו מכתב של המפקח החינוכי של איזור הדרום, אמר השר כי בין 30 ל־40 אחוז מילדי העולים מסיימים את בתי־הספר היסודיים מבלי שידעו קרוא וכתוב היטב ומבלי שיוכלו לעשות פעולות חשבון המתאימות לגיל זה. אנו שמחים על העלייה ועל גידול מספרם של ילדים ובני נוער בישראל; אך אנו מצווים לפעול בדרכים מתאימות כדי להתגבר על הנחשלות והפיגור שהם מנת חלקם של חלק רב באוכלוסיית העולים המגיעים בימים אלה.

הספר הופיע לאחר שנאסף חומר מחקרי רב ביותר ע״י משרד החינוך, ״מוסד סאלד״, ובעיקר עלית הנוער. הנסיונות שנעשו על ידי עלית הנוער — כולל ארגון כיתות מיוחדות, קבוצות טיפוליות, שירותי עזר ושאר תוכניות הקשורות בטיפול בבעיות אלו — מחזקים את הסיכויים להתגבר על הפיגור ועל הנחשלות של האוכלוסיה הנידונה.

מאז הופיע הספר הזה בשפה הצרפתית, נבחנו העקרונות שנוסחו בו לאור המציאות בארץ־המוצא ובישראל עצמה. שוקמו ילדים ובני נוער שהחלו לבוא אלינו מאז 1949, שנת ביקורו הראשון של כותב הטורים הללו במארוקו. כיום ידועות לנו הבעיות; אנו מכירים את הילדים ויודעים באיזה דרכים אפשר להיטיב עמם ולהחזירם ללימודים במסגרת רגילה.

קבוצת הילדים, שנחקרה ע״י הצוות המסכם את מסקנותיו בספר זה, איננה מייצגת את כל ילדי ישראל במארוקו. אנו עוסקים כאן בקבוצת ילדי ה״מלאח״, כלומר ילדים שהיו נתונים בעזובה ובנחשלות בפינות האפלות ביותר ובתנאים הקשים ביותר. כיום ברור כי אסור לעשות הכללה לגבי כל ארץ וארץ שבצפון־ אפריקה וגם לגבי מארוקו ויהדותה.

הנה היהודים מהרי האטלס על תמימותם ודתיותם, שחיו הרחק ממרכזי הציביליזציה' אנו יודעים שילדיהם שונים הם מילדי קזבלנקה, עיר הנמל, שהשפעתה היתה הרסנית על הדור הצעיר מתוך שהתפתחה בה מציאות לבנטינית. בעיר זאת חיו הילדים ב״מלאח״ בתנאים חמורים ביותר, ולעומתם היו ילדים ממשפחות מבוססות שביקרו בבתי־ספר מסודרים שמצבן הכלכלי בעיר החדשה והמתפתחת טוב היה. הכרנו את ילדי הכפרים במארוקו; את ילדי בתי הספר של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״); את הילדים שלמדו במוסדות ״אוצר התורה״ (״אם הבנים״); את תלמידי ״תלמוד תורה״ ו״חב״ד״; את המבקרים ב״ליציאום״ הצרפתי. לפנינו קשת מגוונת ביותר של קהילות יהודיות שחיו בתנאים שונים לחלוטין.

המחקר מייצג, איפוא, קבוצה מסוימת של ילדים. המחברים משתדלים להראות כיצד אפשר להחזיר ילדים אלה לרמה נורמלית בערך, אם תינתן להם המסגרת החינוכית המתאימה, יהיו להם המורים הטובים, תוענק להם העזרה האינדיבידואלית מתוך תשומת־לב ועידוד.

מאז נעשה המחקר חלו התפתחויות רבות במארוקו בשטח הכלכלי, החברתי והמדיני. הארץ קיבלה עצמאות סמוך לעשיית המחקר הזה. בינתיים התנדפו האשליות של יהודים מתבוללים, ואפילו של אנשי ״אליאנס״, שחשבו כי לעולם יהיה להם חוסן בארץ זו. הארס והתעמולה שבאו מקאהיר הוכיחו ליהודים כי אין להם עתיד במקומות אלה. אולם בשבילנו חשובה עוד יותר העובדה ששתי רבבות ילדים ובני נוער הגיעו למסגרת עלית הנוער מארצות צפון־אפריקה שונות, מסביבות ומתנאים שונים, ואנו חינכנו ושיקמנו את רובם המכריע על יסוד תוכניות לימודים מתאימות לכל גיל מתוך תשומת־לב מיוחדת לאלה שפיגרו וזקוקים היו לעזרה ולעידוד. זוכר אני את הפגישות הראשונות עם המדריכים ונציגי מקומות הקליטה והחינוך בעלית הנוער בהן הודעתי כי צפוייה עלייה גדולה ממארוקו. היינו צריכים להתחנן שיקבלו את הילדים ובני הנוער הללו, מכיון שבציבור הישראלי, ואף בין אנשי עלית הנוער, שלטו משפטים קדומים לגבי ילדים אלה. אז אמרתי כי עוד נזכה לכך שמדריכים אשר יקומו לנו מתוך הילדים האלה ברבות הימים, יחנכו ילדים ובני נוער שיגיעו אלינו מארצות מזרח אירופה. ואמנם כך היה. כיום הזה מעדיפים משקים ומוסדות לקלוט ילדים מצפון אפריקה, ובעיקר ממארוקו, מאשר ילדים שמגיעים ממזרח אירופה. כי אכן מצטיינת היהדות הזאת בעסיסיות ובעממיות יהודית, ומי שמשקיע את כוחו ונפשו בקליטתם ובחינוכם של ילדים אלה, זוכה לפרי הילולים. אנשי עלית הנוער מכירים היום שאפשר לעשות רבות בקידום ילדים אלה ולהגיע לתוצאות חינוכיות טובות.

אנו יכולים, איפוא, להשוות את מסקנות המחקר הזה עם התוצאות החינוכיות בעלית הנוער ובמדינה. כן אפשר לעשות השוואה בין מחקר זה ומחקרים אחרים שנעשו על־ידינו ועל־ידי גורמים אחרים בישראל. כיום כבר ברור כי ניתן להעלות את רמתם של ילדים אפילו מהשכבה הנחשלת ביותר, במסגרות חינוכיות וטיפוליות שעלית הנוער בנתה במשך 13 שנה מאז התחלנו להעלות ילדים ממארוקו.

הספר הזה נמסר לקהל הקוראים מתוך הכרה ברורה שיכול הוא להביא תועלת רבתי למחנכים, לעובדים סוציאליים ולמשפחת עלית הנוער כולה. בהזדמנות זו נביא את הוקרתנו לכל אלה שביצעו את המחקר הזה ולאלה שהמשיכו במחקרים דומים, אשר הוכיחו בעבודה קשה ונאמנה כיצד יש להיאבק בפיגור ולגבור על נחשלות והעזובה בקרב ילדי העולים.

מ. ק.

2. התנאים הכלכליים

יהודי צפון אפריקה עסקו מאז ומתמיד במסחר ובמלאכה. החוק אוסר עליהם רכישת אדמה ולפיכך לא היו למעשה חקלאים יהודיים. מצב זה מודגם היטב בסטאטיסטיקה המארוקאית המוסרת את היחס בין האוכלוסיה הכפרית ובין האוכלוסיה העירונית אצל מוסלמים ויהודים: בעוד 80% מהמוסלמים הם יושבי כפרים ורק 20% עירוניים, הרי המצב אצל היהודים הפוך: 20% מהם יושבים בכפרים ו־80% — בערים. אין פירושו של דבר כי 20% מהיהודים הם חקלאים. היהודים יושבי הכפרים הם מחוסרי קרקע ואינם משכירים עצמם לעבודה אצל בעלי קרקעות ערביים או אירופיים. הם עוסקים ברוכלות חליפין של התוצרת החקלאית, מי בפרדו ומי בחמורו. הם מבקרים בשווקים, הולכים מכפר אחד למשנהו ומוצאים את פרנסתם בצמצום ברוכלות זעירה זו. אין להם כל מסורת איכרים או אחבת־אדמה, שממנה תוכל לצמוח החקלאות. יתר על כן: מורגש לעתים, בקרב אוכלוסיה זו, בוז למקצוע החקלאי. מכאן מתעוררת בעיה חינוכית — כיצד לקרב אוכלוסיה כזאת לעבודת־האדמה בישראל. בהיעדר מסורת יש לפחות צורך באידיאל, ואף הוא אינו קיים תמיד.

לפי אומדן מארוקאי מ־1947, עסקו במסחר 46% מתוך האוכלוסיה העובדת. בתקופה מסויימת פרח המסחר היהודי מפני שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין הסוחרים האירופיים ובין הצרכנים המוסלמיים וכיוון שריכז את כל הפעולות המסחריות הפנימיות. כיום הפך הסוחר היהודי למתווך מיותר בגלל ההתחרות האירופית. לא נותר ל״סוחר״ היהודי אלא לחיות חיי ניוון, ואכן, מרביתם של ה״סוחרים״ היהודיים יושבים מאחורי דלפק קטן בחנות עלובה. אחוז המתפרנסים ממסחר גבוה אולי ביותר במארוקו אבל גם באלג׳יריה ובתוניסיה הוא עולה על הרצוי. כן מוצאים אנו במארוקו 36% מתוך האוכלוסיה היהודית העוסקים במה שמוגדר על ידי הסטאטיסטיקה כ״תעשיה״. די לערוך טיול במלאח הגדול, כדי לעמוד על טיבו של מונח זה: אלה הן אומנויות, המעידות אמנם על זריזות־כפיים, אבל זמנן כבר חלף בתרבות המודרנית. לכאן שייכים: רוקעי״נחושת וחרטי־עץ, קדרים, סנדלרים ורצענים, אורגים (בעלי נולי־יד), סתתים וכמו כן פועלים ״מודרניים״ (מכונאים וכו') שאין יומרתם הולמת את יכולתם. הצורפים ועושי תכשיטים היו בעלי מונופולין במלאכתם בגלל האיסור שחל על המוסלמים לעבד מתכות יקרות. מונופולין זה נתערער כיום בשל התחרות התכשיטים האירופיים הזולים, שהם בוודאי פחות אסתיטיים, אבל מבוקשים יותר על ידי אגשים השואפים להיות ״מודרניים״.

שכרם היומי של אומנים אלה הוא זעום ביותר, מקביל בערך ללירה ישראלית אחת. שכר זה צריך להספיק לפרנסת 5—10 נפשות. אומנויות אלה תיעלמנה בקרוב ולא ישאר להן אלא ירך פולקלוריסטי בלבד, כיוון שהתעשיה האירופית מתחרה בהן בנקל. יתר על כן, התושבים המקומיים אינם מתענינים במוצרי אומנויות אלה ואינם מתפעלים מהם כדרך התיירים. הם רואים בהם מסורת שברצונם להיפטר ממנה. ברם, הסכנה נעוצה בעובדה שמספר האומנים הוא עצום, ועם היעלם מקצועם יש לפתוה בפניהם אפשרויות תעסוקה בתעשיות מודרניות! יתר על כן, גם אם תהיינה אפשרויות תעסוקה כאלה, יהיה על האומנים להסתגל למקצועות חדשים — דבר הקשה שבעתיים.

יתכן ואפשר היה לשפר את העתיד המקצועי אילו הוצאו חוקים קפדניים בנוגע לחניכות, אך כיום אין כל פיקוח על תקופת החניכות, על גיל החניכים ושכרם, ואף לא על אימונם המקצועי. מצב זה מאפשר ניצול מכל הסוגים: העסקת ילדים צעירים מאוד, קיפוח שכרו ותנאיו של החניך והעדר הכשרה שיטתית.

מנקודת ראות המקצוע אין הבדל יסודי בין האוכלוסיה היהודית בתוניסיה ובין זו שבאלג׳יריה ובמארוקו, אולם יש לציין כי מצבה של האוכלוסיה המארוקאית עלוב יותר ממצב האוכלוסיה האלג׳ירית.

קיצורו של דבר, המוני היהודים משתדלים להתקיים בעזרת מלאכות שאבד עליהן הכלח. התעשיה המודרנית מעסיקה רק מספר קטן מאוד של פועלים. התרבות המארוקאית, שקפאה על שמריה זה כבר לא פיתחה כל טכניקה מקורית! היא פיתחה אומנויות, אך אין בכך כדי לקיים את העם מבחינה כלכלית.

מה יהיה על היהודי הצפון אפריקאי הבא לחיות בישראל, ללא מסורת חקלאית או מקצוע טכני, אף כי לעתים קרובות הוא משלה את עצמו שרכש לו מקצוע, בעוד שרק שמו של המקצוע ויסודותיו נהירים לו? רק בתנאי שנסייע לו להסתגל לחיי־מקצוע חדשים ייפתחו לפניו אפשרויות עבודה. זהו אספקט חינוכי שאין להזניחו, ואנו נשוב ונקדיש לו כמה העדות באחד הפרקים הבאים.

. בית הספר

מבחינת ההשכלה הפורמאלית, קיימים הבדלים ניכרים בין האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו. מעמדם המשפטי של יהודי אלג׳ידיה וחדירתה הממושכת והמעמיקה של התרבות הצרפתית, הביאו לידי כך שחוץ מכמה מקומות נידחים בדרום, ביקרו כל הילדים היהודיים באלג׳יריה בבית־ספר ציבורי. אין זאת אומרת כי השיגו רמת לימודים שווה לזו של ילדי צרפת או ישראל, אבל הם רכשו לעצמם אוצר ידיעות מוצק ומגוון למדי.

החל משנות הששים של המאה שעברה, התחילה חברת ״כל ישראל חברים״ (ה,,אליאנס״) בהקמת רשת בתי־ספר, בראשונה באזור הצפוני של מארוקו (תטואן, טנג׳ר) ולאחר מכן בתוניסיה, ובמארוקו המרכזית והדרומית. בתוניסיה למדו ילדים רבים בבתי־ספר צרפתיים! אולם מספר ניכר של ילדים — במיוחד בדרום הארץ — לא זכו לכל השכלה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית מגיע אחוז זה ל־26, אך יש להניח כי לאמיתו של דבר האחוז גבוה יותר.

במארוקו גדול עוד יותר אחוז הילדים שלא ביקרו בבית ספר. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית היו כ־21,000 תלמידים ב־60 בתי־ספר של האליאנס, וכ־2,500 תלמידים בבתי־ספר הצרפתיים יהודיים המעטים, ואילו 14,000 ילדים, היינו 37% מתוך כלל הילדים, היו מחוץ לכתלי בית הספר, אם בגלל חוסר מקום ואם בגלל העובדה שהוריהם לא השתדלו לשולחם לבית־ספר. ילדים אלה נהנים לכל היותר מלימוד בתלמוד־תורה מהטיפוס הישן).

הערת המחבר: בעשור השנים האחרונות השקיעו מוסדות חינוך ציבוריים וארגונים דתיים כגון ״אוצר התורה״^, ו״אהלי יוסף יצחק״ מאמצים רבים הראויים לציון ולשבח כדי לשפר את הרמה החינוכית וההוראתית בתלמודי התורה. במיוחד בלט הדבר בערי השדה ובכפרים הנידחים. הוקמה רשת ״חדרים״ מתוקנים שבהם לומדים הילדים תודה ונהנים מדאגה לתזונתם ולבריאותם.

לאור ההסתכלויות שערכנו במארוקו, נראה לנו כי מספרים אלה מציגים את המציאות בצורה אופטימית במקצת. ראשית, יש להבדיל בין מספר הילדים הרשומים בבית־ספר ובין מספר המבקרים בו בסדירות מגיל 6 ועד 14. שנית, מבלי שהדבר ימעט את דמות פעולתה של כי״ח, אין להתעלם מהעובדה כי היקף הבעיות הטעונות פתרון ודחיפותן לא תמיד מאפשרים הקמת בתי־ספד היכולים להתחרות, בתנאים החומריים ובהכשרת מוריהם, בבתי־הספר שבצרפת או בישראל.

מה הם איפוא הסוגים השונים של בתי־הספר בהם יכול היה הילד לבקר לפני עלייתו? בתי־הספר של האליאנס, שההוראה בהם נמצאת תחת פיקות המדינה, שוכנים בדרך כלל בבנינים חדשים למדי, שתנאי הלימוד בהם יכלו להיות טובים, אלמלא היו הכיתות מאוכלסות יתר על המידה. בבתי־ספר אלה מלמדים את כל המקצועות המקובלים, תוך כדי הקצאת מקום ללימוד הלשון העברית); אולם בבתי־ספר רבים מלמדים מורים שלא עברו הכשרה מספקת. אמנם הם עובדים מתוך רצון טוב, אבל לפי שיטות מיושנות המבוססות על שינון וחזרה מיכנית. מאידך, המספר הרב של התלמידים אינו מאפשר הוראה אינדיבידואלית לילדים הזקוקים לכך. בית הספר של האליאנס הוא בעל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע ילד בן המלאח. אבל במרבית המקומות רחוקה רמה זו מלהשתוות לרמת בית הספר היסודי המוכר אצלנו.

הערת המחבר: בשנים שלאחר הפיכת מארוקו לארץ עצמאית, הוכנס לימוד השפה הערבית! לבתי ספר שונים במדינה והילדים שהגיעו בשנים האחרונות מסרו על כך שהוכרחו ללמוד ערבית, כלומר, נוספה שפה שלישית ללימודיהם, וע״י כך פחתו עוד יותר השגיהם הממשיים ברכישת לשון יציבה ומגוונת.

קצת למעלה ממחצית הילדים הלומדים ביקרו בבית־ספר של האליאנס. מבין השאר, ביקר חלק באחד מבתי־הספר המאורגנים ע״י הקהילות הגדולות. בתי־ספר דתיים אלו, הקרויים במארוקו בשם ״אם הבנים״, שוכנים בחדרי כיתה קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של ילדים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי־הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא. תורת החשבון, הציור ומדעי־הטבע אינם כלולים בה. אין לומר כי יש בכך עקרון מוגדר ? פשוט, איש לא העלה על דעתו את האפשרות להורות דבר מחוץ ללימודי הקודש. ועל מנת לשנות את הקיים וללמד מקצועות חילוניים, יהיה צורך, בדרך כלל, להתחיל בהכשרת המורים עצמם. יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית־ספרה בכיוון מודרני יותר! כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה. אולם מלבד מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, יש לצפות מילד האומר שלמד בבית־ספר במשך 6 שנים, שלא ידע את לוח הכפל.

ילדים רבים רוכשים את השכלתם הבלעדית ב״חדרים״. אלה הם חדרים צרים ובלתי מאווררים ולעתים קרובות אף מלוכלכים, בהם מצטופפים הילדים ושרויים במצב של אַפתיה או של אי־סדר רעשני, כשמסביבם שורצים זבובים ועל גבם עומד מורה המלמד אותם לקרוא עברית בשיטות פרימיטיביות (מדביקים על הלוח פסוק מתוך התנ״ך, קוראים אותו עד לידי אוטומטיזציה מוחלטת, ואח״ב מורידים אותו ושמים במקומו פסוק אחר). ילדים רבים שלמדו ב״חדר״ לא רכשו כלל או רכשו מעט מאוד מתורת הקריאה (והכתיבה) בעברית, גם לאחר שביקרו שנים אחדות בכיתות הללו, ההומות מרוב ילדים. ילדים רבים הגרים באיזורים המרוחקים, בפנים הארץ, או בצפיפות הגדולה שבערים הגדולות (בהן אין בתי־ספר שיספקו את כל הצרכים) אינם מבקרים בבית־טפר כלל. כאמור למעלה, נעשים עתה נסיונות לקלוט גם ילדים אלה במסגרת כלשהי של לימוד וחינוך. אין למעט בחשיבותם של המפעלים, בין אם הם ארציים או מקומיים, אפילו אין הם מצליחים להתגבר על כל הקשיים הנערמים בפני המארגנים.

א. הדרקון בעל שבעת הראשים

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר, ומעשה בערבי שהיה עשיר מופלג, ולו עדר עזים גדול. חיפש הערבי רועה לעדרו, אך לא נמצא ולו אדם אחד שיסכים לעבוד עבורו, משום שהיה קמצן וגס רוח. באותו הכפר, לא הרחק מן הערבי, חי לו יהודי עני. הציע היהודי לערבי העשיר שירעה את צאנו, וכך יוכל לפרנס את משפחתו ברוכת הילדים, ואכן כך היה. הערבי קיבל את היהודי לעבודה. היה יוצא היהודי למרעה עם עלות השחר וחוזר בערוב היום.

באחד הימים ישב הרועה לנוח, ובאותה העת רבץ העדר תחת עץ שופע צל, והנה הוא רואה ציפור חגה מעליו, נעלמת בין הסלעים ושוב מופיעה ביעף וחוזר חלילה. ביקש היהודי העני לבדוק את פשר התנהגותה. מה עשה? ניגש אל בין הסלעים, ולתדהמתו מצא ביצת זהב שהטילה הציפור. שמח הרועה על המתנה ונטל את הביצה. עם ששב העדר לדיר בערוב היום, הביא את ביצת הזהב לאשתו. בראות האשה את הביצה שמחה שמחה גדולה, וצוותה על בעלה שיוסיף להביא ביצים כאלה מדי יום. הלכה האשה לשוק ומכרה את הביצה בכסף רב. מדי יום היה מביא הרועה כמצוות אשתו ביצת זהב, האשה מכרה אותה, וכך צברה ממון רב. לימים התעשרו מאוד, קנתה האשה בית חדש ומלאה אותו בכל טוב. ואולם משנוכחה לדעת שהכסף לא יענה את הכל וחייה משמימים, מצאה לה עלם חמודות שינעים את עיתותיה, ויתענג על חמודותיה שעה שהלה היה רועה את עדרו.

עברו חלפו להם הימים והיא שלא ידעה שובע מכסף, צוותה על בעלה שיציג לפניה את הציפור בכבודה ובעצמה. תחילה סירב הרועה, אך לאחר שאיימה לגרשו, נעתר לדרישתה כי היתה אהובה עליו מאוד. למחרת היום ארב הרועה לציפור בין נקיקי הסלעים שעה שהטילה ביצה, לכד אותה ברשתו, כלאה בכלוב, והביאה עם ערב לביתו.

לציפור זאת, כך מספרים, לב וראש עם סגולות. מי שיאכל את הלב, חזקה עליו שיהיה גיבור עז נפש, והאוכל את הראש, חזקה עליו שיהיה חכם. אך תכונה זו נבצרה מבינתם של השניים. ידע המאהב את סודה של הציפור והחל רוקם מזימות היאך יגזול אותה ויאכל את ראשה וליבה. באחד הימים הופיע המאהב לפני האשה והודיע לה: ״חליתי מאוד, ואני זקוק לתרופה יקרת מציאות״. השיבה האשה: ״אשיג עבורך תרופה זו גם אם אצטרך לשחוט את בני״. ״חלילה לך מלשחוט את בנך!״ אמר המאהב והוסיף: ״שחטי את הציפור שבכלוב, אוכל ממנה ואבריא״. צוותה האשה על המשרתת לשחוט את הציפור, לבשלה ולהביאה למאהבה. המשרתת, שהיתה נאמנה מאוד לאדונה הרועה, בזה בלבה לגבירתה על בגידתה באדונה הטוב, והחליטה לנקום במאהב. בצר לה שחטה המשרתת את ציפור הפלאים, אך ביודעה את הסוד הכמוס בלב ובראש, נתנה את הלב לבן הרועה האחד ואת הראש לבנו השני. אח״כ בישלה נזיד מבשר הציפור והגישה אותו למאהב. הנזיד היה טעים להפליא, אך לא נמצא בו לא ראש ולא לב. ברוב כעסו צווה שיקראו למשרתת. זו סיפרה, שלא יאה להגיש לאורח המכובד ראש ולב, וכמנהגה מימים ימימה השליכה אותם לחתולי החצר, שאכלו אותם. ״אוי לי״, זעק המאהב: ״אין תרופה למחלתי״. לשמע זעקותיו נזעקה בעלת הבית והזמינה את אהובה לחדרה, ושיככה את כאבו בחמודותיה. לפנות ערב שב לו הרועה מהשדה ולתדהמתו גילה כי הציפור איננה. כששאל לפשר הדבר, סיפרה האשה כי שחטה אותה ואכלה את בשרה, שכן היתה רעבה. כעס הרועה מאוד, אך לא היה לאל ידו לעשות דבר, כי את הנעשה אין להשיב. למחרת היום הקדים הבעל לחזור מעבודתו, והנה להפתעתו גילה את המאהב במיטתו. זעם הרועה על אשתו והחליט לחפש את מזלו במקום אחר. לקח את שני בניו והותיר את ביתו ורכושו לאשה הבוגדת ולמאהבה.

לא חלפו חודשים מעטים, עד שהמאהב נישל את האשה מכל רכושה וכספה ונטש אותה לאנחות כשהיא בודדה וגלמודה, וסופה שמתה מרוב צער.

בדרך נדודיהם לחפש אחר מזלם, כשהם תשושים מתלאות הדרך, החליט האב ללון תחת אחד העצים עד שיאיר השחר ואור היום ינחם בדרכם. בעודם ישנים, הופיע מאי־שם דרקון בעל שבעה ראשים, חטף את שני הילדים, הביא אותם לביתו וצווה על אחת מנשותיו לטפל בהם ולגדלם. בביתו של הדרקון חיה לביאה ולה שני גורים. ינקו הילדים מחלב הלביאה, ושיחקו להם עם הגורים.

כעבור כמה שנים, כאשר גדלו הילדים, גמלה בלבם החלטה להימלט מבית הדרקון ולמצוא את אביהם. שעת הכושר נזדמנה לשניים בעת שיצא הדרקון לציד. או אז חמקו מן הבית ועמם שני הגורים, שבגרו בינתיים והיו לאריות. נדדו הבנים והאריות זמן רב עד שהגיעו לפרשת דרכים.

הציע הבן החכם לאחיו עז הנפש: ״לך אתה עם שני האריות בדרך אחת ואני אפנה לשניה, וכך יגדלו סיכויינו למצוא את אבינו״. נפרדו השניים לשלום, זה פנה ימינה וזה פנה שמאלה. הגיע האח החכם לעיר גדולה. בהגיעו לשערי העיר נודע לו שמזה זמן רב מחפש המלך חתן לבתו היפה, אך בכל ממלכתו טרם נמצא החתן הראוי. ביקש החכם להיכנס העירה, אך נבצר ממנו, שכן היתה העיר סגורה ומסוגרת ועל שעריה ניצב משמר כבד. מה עשה? קרא לאחד השומרים, השקה אותו שיקוי מרדים שהביא עמו מבית הדרקון, וכעבור כמה דקות, כשנרדם השומר, הפשיטו, לבש את בגדיו, ונכנס לעיר. באותם ימים אסור היה להמצא ליד ארמון המלך, וכל מי שנתפש מהלך שם, היה נענש קשות. מה עשה? לבש עור של כלב, וכך עבר גם את שער הארמון, נכנס לתוכו והתיצב לפני המלך. ראה המלך שהאיש פיקח ויפה תואר ונתן לו את בתו לאשה. ליל כלולותיהם לא היה כמותו ליופי והדר.

באותה שעה, נדד הגיבור עז הנפש עם שני האריות, עד שהגיע לעיר גדולה ושם שמע כי המלך הבטיח להשיא את בתו למי שיצליח להרוג את הדרקון בעל שבעת הראשים שאיים לטרוף את בתו כמנהגו מדי שנה בשנה, כאשר היה טורף כל בת מלך שהגיעה לפרקה. צעירים רבים מבני העיר ניסו להכניעו ולא יכלו לו. התיצב הבן הגיבור בפני המלך ואמר לו: ״אני הוא זה שיכריע את הדרקון״. באותה עת היתה בת המלך נתונה בשביה בבית הדרקון. המלך והמלכה שהיו מודאגים עד מאוד, איחלו לבן הגיבור הצלחה. יצא הלה עם שני אריותיו למקום משכנו של הדרקון, נאבק עמו, ובעזרתם של השניים הכריעו. בחרב שהיתה בידו ערף ששה משבעת ראשיו. התחנן הדרקון ואמר: ״אקבל עלי כל מה שתצווני אם רק תשאיר לי את ראשי האחרון״. למרות תחנוניו מיהר הצעיר וכרת גם את הראש השביעי, ביודעו שאם לא יעשה כן ישובו ויצמחו להם ששת הראשים האחרים. אז כרת את שבע הלשונות מפיהם והניחם בצרורו. נכנס האח הגיבור לבית הדרקון ושחרר את בת המלך, כשהיא בריאה ושלמה. היא הודתה לו על שהציל את חייה והשניים עשו דרכם חזרה לכיוון הארמון.

אם סבורים אתם כי כאן תם סיפורנו, אינכם אלא טועים. שהרי בעיר זו חי לו ענק רשע שביקש לשאת את בת המלך, אך פחד להתמודד עם הדרקון. החליט הענק לארוב לגיבור ולבת המלך. עם ערב שכבו השניים לישון תחת עץ והאריות יצאו לטרוף טרף. או אז התגנב הענק אל מתחת לעץ וכרת את ראש הצעיר, נטל את שבעת ראשי הדרקון הכרותים והניחם באמתחתו, אחר כך חטף את בת המלך ופנה לכיוון הארמון. משהגיעו לארמון, שמחו המלך והמלכה עד מאוד לשובה של בתם והחלו מתכננים את חתונת בתם כיאה לבת מלך. אותה שעה שבו האריות מן הציד, ולתדהמתם ראו והנה אדונם כרות ראש. הצטערו צער רב על שהלכו לצוד ולא נשארו לשמור על אדונם. עודם מצטערים, והנה שמעו בצמרת העץ שתי יונים משוחחות ביניהן. אמרה האחת לרעותה: ״מה חבל כי עלם יפה זה קיפד את חייו. לו הדביקו את ראשו בעזרת עלים מעץ הפלא שבקצה הערבה, היה קם לתחיה״. או אז החליטו האריות שאחד מהם יצא מיד לערבה להביא את העלים, והשני ישאר לשמור על הגוף הכרות. רץ האריה כל היום וכל הלילה עד שהגיע לעץ הפלא, קטף ממנו את העלים וחיש מהר חזר. הדביקו האריות את הראש הכרות לגוף בעזרת העלים, והנה העלם הצעיר קם לתחיה. תחילה לא זכר הצעיר היכן הוא ומה קרה לו, אך אט־אט שב אליו זכרונו, נזכר בדבר הדרקון, והאריות סיפרו לו את שקרה אותו. קרא לאריותיו הנאמנים ויצא לדרך הארוכה לעבר ארמון המלך. בינתיים, ההכנות לחתונת בת המלך היו בעצומן, ובעיר ניתנה הוראה האוסרת על הבריות להסתובב בחוצות ולפתוח את עסקיהם. לא פגש הצעיר ולו נפש חיה ברחוב, לבד מחנווני שהחל נועל את חנותו. הצעיר, אשר דבר לא בא לפיו זמן רב, ביקש מהחנווני שימכור לו דבר מאכל, אך החנווני סירב וטען כי לרגל חתונת בת המלך ומושיעה, הורו שלא לפתוח את החנויות. כשהבין הצעיר את שעתיד לקרות, מיד הורה לאריותיו למצוא את בת המלך. עשו האריות כמצוות אדונם, עברו ברחובות הריקים והגיעו לארמון. הסתכלה בת המלך בעד החלון והכירה מיד את האריות שעזרו להצילה מידי הדרקון. מיד ביקשה מאביה שילך בעקבות האריות עד שימצא את אדונם, הוא מושיעה האמיתי, ויביאו לארמון.

הלך המלך אחרי האריות, עד שמצא את הצעיר כשהוא יושב תשוש ורעב ליד חנות החנווני. הורה המלך לספק אוכל לצעיר הגיבור, הלה השיב את נפשו ואחר כך הלך עם המלך לארמון. בעוד התכונה בארמון בעיצומה, הופיע הצעיר בלווית אריותיו. נבהלו המוזמנים מהאורחים הבלתי קרואים. גם הענק נחרד בראותו את הצעיר שערף את ראשו. ניגש הענק אל הצעיר ושאל אותו: ״מי אתה?״ השיב הצעיר: ״אני שערפתי את שבעת ראשי הדרקון והצלתי את בת המלך״. צעק הענק כנגדו: ״אינך צודק, אני הוא שהרגתי את הדרקון״. ביקש הצעיר הוכחה לכך, והענק הראה לכל הנוכחים את שבעת ראשי הדרקון. ביקש הצעיר מהענק שיראה את שבע הלשונות, אך כאשר פתח הענק את לועם לא מצא בהם לשונות. הוציא הצעיר מצרורו את הלשונות. וצדקתו יצאה לאור. גורש הענק בבושת פנים ובת המלך נפלה על צוואר אהובה מציל חייה. מיד נערכה החתונה. למחרת היום יצאו בני הזוג בלווית האריות לחפש את האח החכם, ואכן מצאוהו מנהיג בחוכמה וביושר את עירו. או אז יצאו האחים לחפש את האב ומצאו אותו עם המשרתת הנאמנה שהיתה תמיד לצדו. מאז חיו שני האחים, האב והמשרתת חיי שלום ושלווה ועשו צדק לכול. ואם עודם בחיים, הריהם נוהגים כך עד עצם היום הזה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

המשפחה

כפי שפורט לעיל, ילדי המלאח הם לרוב ממשפחות מרובות ילדים. הסיבה העיקרית לתופעה זו, הגורמת לגידול האוכלוסיה בקצב מדהים, היא אי־ידיעה של אמצעי מניעה! סיבה נוספת היא האיסור הדתי, המיוסד על ההשקפה כי הפיקוח על הילודה הוא עבירה על מצוות ״פרו ורבו״ והוא מהווה כפיית הטבע. דומה כי באוכלוסיה זו קיים עדיין מעין אינסטינקט חזק של פרייה ורבייה. נוסף לכך אין ההורים מסוגלים לתאר לעצמם מראש את האחריות הכלכלית והחינוכית שיטיל עליהם ילד נוסף. מאידך גיסא, ילד אחד יותר או פחות לא ישנה במאומה את העוני הרווח. בסביבה בה הדרישות הכלכליות הן כה דלות, רואים אפילו העוורים והקבצנים זכות להעמיד ילדים. מכל מקום אין מבנהו החברתי של המלאח מניח לאדם לגווע ממש מרעב. העניים המרובים מקבלים נדבות המספיקות לקיים אותם. גורם אחרון לריבוי ילדים נעוץ ללא ספק בחולשתה של האשה שאינה מגלה כל התנגדות לתביעותיו של הגבר. ברי, כי ההורים שנישאו נישואי־בוסר אינם תופסים את מלוא האחריות החלה עליהם. אמהות רבות של ילדים העולים ארצה נישאו בגיל 13, 14 או 15 שנה. מן השנה הראשונה לנישואיהם מעמידים ההורים וולדות וכך הם ממשיכים עד גיל גבוה. ההריונות התכופים של האם, העוני הכללי, הבהלת והתזונה הבלתי־מספקת, מזקינים את האנשים קודם זמנם. בעיקר נעשה האב במהרה לאדם זקן ונהנה מן הרעיון שהגיעה שעתו לפרוש מעבודה ולחיות על חשבון ילדיו.

לעתים תכופות גדול ההפרש בגיל ההורים, דבר המבליט את נחיתות האשה ואת זקנת האב. תופעה שכיחה. היא שגבר מתחתן פעם שניה ואף שלישית ורביעית ותמיד עם אשה צעירה, וכך זוכים בני הזקונים של האשה האחרונה לאב ישיש.

המספר הרב של הילדים לא היה מהווה בעייה כה חמורה אילו היו ההורים מסוגלים לחנך את ילדיהם לקראת הסתגלותם לתביעות החברה החדשה, לדאבוננו אין לצפות הרבה מהורים שרמת תרבותם הכללית היא כה נמוכה. הם חסרים ידיעות מינימאליות על צורכי הילד בשטח התזונה, ההיגיינה, השינה; לעתים הם אינם מבינים כיצד משפיעה התנהגותם על הילד. צניעות מסוימת המרסנת הורים החיים בסביבה מתקדמת יותר, אינה קיימת לגבי חלק מהאוכלוסיה בצפון־אפריקה. כאן מתווכחים לפני הילד, ולעתים קרובות אף על נושאים אינטימיים שהצניעות יפה להם. אין ההורים עוצרים בעד תגובותיהם הרגשיות מטעמים חינוכיים; החיבה והתוקפנות פורצות חליפות וללא כל מעצורים, ואין הם נמנעים מגילויים של העדפת ילד אחד על משנהו. גם רגשות הפחד והכעס מובעים באופן חופשי ואפשר לשער כי פחדים מסוימים אצל הילדים אינם אלא תוצאות של פחדים גלויים אצל ההורים. בקיצור, אין ההורים משתדלים לשלוט בהתנהגותם מתוך התחשבות בהשפעתה החינוכית. חינוכו המוסרי של הילד מתרכז בעקרונות דתיים ומוסריים מסוימים שההורים כופים אותם באופן הטרונומי (ההיפך מאוטונומי), כלומר ללא מאמץ לרדת לעומקם ולהבין את פירושם. זוהי מערכת בלתי־אחידה של חוקים המנחים את האדם בתחומי התנהגותו השונים; כך למשל יכול האב להחמיר מאוד לגבי העישון בשבת, ומאידך גיסא, להשאר אדיש לגבי שאלות חשובות לא פחות לילד מבחינה תרבותית־מוסרית, כגון ראית סרט בלתי־מוסרי. אין כל אחידות בגישה החינוכית שתוכל לספק לילד, בהגיעו לגיל ההתבגרות, מערכת ערכים. ולכן, לאחר שמגעו עם סביבה ישראלית השונה לחלוטין מערערת את מערכת החוקים הבלתייעקביים שנכפו עליו ע״י ההורים, לא נשאר לילד דבר אשר יכוון את צעדיו.

ההורים נוטים לבסס את סמכותם על איומים, ואין אלה האיומים הידועים לנו של שלילת ממתקים וכיוצא בזה, כי אם איומים כגון: ״אני אהרוג אותך״, ״אני אעזוב אותך" או גם הטענה העלולה להשריש בלב הילד רגש אשמה: ״אתה רוצה להמית את אמך״. וכשאין האיומים פועלים דיים, נוקטים ההורים במעשים, מכים את הילד מכות נמרצות, עד כי לפתע מתעוררים בהם רחמים, חיי הילד היהודי בצפון אפריקה ואז מעניקים לו אהבה במידה גדושה כנגד המכות שהיכוהו. ההשפעה שהיתה אולי נודעת, על אף הכל, לעונש הגופני, מתבטלת כליל בגלל חוסר העקביות.

לאב ולאם תפקידים שונים בחיי המשפחה הצפון־אפריקאית. האב היא-בעל השררה, ואין איש חולק על סמכותו או מעיז למתוח בקורת על מעשיו. ויחד עם זאת הוא חלש, ולפרקים מגלה את חיבתו בצורה מוגזמת, שכן הוא רוחש לילדיו את רגשות ראש המשפחה הפטריארך אל יוצאי־חלציו, ממשיכי קיומו. אולם האב אינו מסוגל לחדור לדרך מחשבתו ולרגשותיו של הילך ולנהוג בו חוקים אחרים מאלו המתאימים למבוגר. אדם כזה, מלא סתירות, לא יכול להשאר זמן רב הדמות האידיאלית, הסמכות העליונה שתשלוט בחיי המוסר של הילד. כעבור זמן קצר עומד הילד על חולשותיו של אביו׳ משווה אותו עם אנשים משכילים יותר, ואת החוקים הדתיים והמסורתיים שנמסרו לו מפיו עם אורח חייהם של חבריו — ואז מתמוטטת לחלוטין דמות האב כדמות המופת. בדרך כלל הילד אינו מוצא דמות שתתפוס את מקומו של האב, ובסופו של דבר מסגל לעצמו כמה מגישותיו של אביו, למשל ביחסו לאשה.

היחסים בין הילד לבין אמו שונים לגמרי, ואם כי אינם אידיאליים, מצטיינים הם לפחות ביציבות. החינוך בשנים הראשונות והגמילה המאוחרת יוצרים קשר אורגאני עם האם. מעמדה הנחות בפני הבעל, חוסר יכולתה להתנגד לו או לבקר אותו, ודלות קשרי החיבה שבינה לבין הבעל, כל אלה מביאים לידי כך שהאם מתמסרת רובה ככולה לילד ומרכזת בו את כל אהבתה. אך בעת ובעונה אחת משמש הילד קורבן להתפרצויות של תוקפנות עצורה שהן לעתים קרובות פרי היחסים המשפילים בינה לבין בעלה. האם והילדים יוצרים חזית אחת מול האב שמוראו על כולם. תלותה הכלכלית של האם בילד, תופעה שכיחה במקרה אלמנות או במקרה פירוד במשפחה, גורמת אף היא לשלילת הפרסטיז׳ה החינוכית של האם, בתקופה שהיא נחוצה יותר מכל.

מספר המשפחות ההרוסות במלאח הוא גדול מאוד. לפי סטאטיסטיקה שנערכה בתוניסיה (במארוקו חמור המצב עוד יותר) יש בה 12.000 נשואים ד1,900 אלמנים וגדושים. אם נניח אפילו שכל ה־1,900 הם גרושים, נראה כי הילדים של 950 משפחות סובלים ממצב זה, ומשפחה אחת מכל שבע היא משפחה הרוסה ״באופן רשמי״. אנו מדגישים ״באופן רשמי״ כיוון שישנם עוד זוגות רבים שנפרדו ללא גירושין. אלמנות, גירושין ופירוד המשפחה גורמים לנישואים מחדש או לקיחת פילגש, ולגבי הילד פירושו — ניתוק מלא מאחד ההורים. אי־הבנות בין בני הזוג המסתיימות בפירוד הן תמיד חוויה קשה לילד מבחינת שיווי המשקל הפסיכולוגי. תכופות אין הילד מסוגל להבין ולהשלים עם הארעיות שביחסי בני־הזוג ואת העקרון של הרע במיעוטו שמניע את הוריו לגירושין. לגבי הילד אין כאן אלא מפח וסבל. הורים מתקדמים ישתדלו בדרך כלל לחסוך מהילד את פרטי התלבטויותיהם. הסתייגויות כאלה אינן קיימות תמיד אצל ההורים הצפון אפריקאיים, המבטאים את איבתם זה לזה לעיני הילד על מנת למושכו לצידם. נוסף למפח הרגשי הקשור בעצם הגירושין, סובל הילד מערעור היחסים בין האב ובין האם גם בשלבים הקודמים לפירוד. הילד היתום והילד שהוריו נתגרשו מהווים קרקע פורה לאי־הסתגלות פסיכו־חברתית מסוגים שונים. הם עלולים להגיע לעבריינות ולבית משפט לנוער; לאבד לחלוטין ערכים מוסריים; לפתח קווי אופי שנחשבים לסימני ״עזיבות״, כלומר מצב חולני הנובע מחוסר אהבת הורים תקינה.

ציירנו כאן תמונה עגומה למדי של חיי המשפחה בצפון־אפריקה, המתייחסת לשכבות מסוימות של האוכלוסיה. אין עניננו כאן בבקורת; מרבית החסרונות בהם מצטיינת הסביבה המשפחתית הם תוצאה ישירה של הדלות החומרית בה שרויות המשפחות הללו. הילד העולה יצטרך לקשור יחסים חדשים עם המבוגרים ובדרך כלל ימשיך להגיב בתקופה הראשונה בהתאם לדפוסי היחסים הישנים במשפחתו. גישתו למשפחתו תעורר בעייה חשובה. נשתדל להבהיר במקצת שאלות אלו בניתוח האפקטיביות הניתן באחד הפרקים הבאים.