מורשת יהדות מרוקו

צידוק הפרת שידוכין משחרר גם את הצד האחר מהקנס

כאמור, שינוי המציאות החברתית, הדתית או המוסרית של אחד מבני הזוג הוא עילה מוצדקת להפרת השידוכין על־ידי הצד האחר ומשחררת אותו מתשלום הקנס. באשר לצד האחר, שבו חל השינוי, נשאלת השאלה האם גם הוא יהיה פטור מתשלום הקנס. אם הוא אישית לא היה הגורם לשינוי, כגון אם אחיו או אחותו המירו את דתם, סביר להניח שגם הוא יהיה פטור כי הוא אנוס ואינו אשם בכך. אולם אם הוא עצמו גרם לשינוי, כגון חתן שהמיר את דתו או כלה שזנתה, שבמעשיהם גרמו להפרת השידוכין, והווי כאילו חזרו בהם מהשידוכין, מה יהיה על הקנס? שאלה זו נדונה בספרות השו״ת פעמים רבות, להלן דוגמאות אחדות ממרוקו.

חתן מהעיר תיטואן המיר את דתו ועזב לליוורנו שבאיטליה. בעלי חובות של החתן תבעו לגבות את חובם מהסבלונות ששלח לכלה, והכלה טוענת שהיא תפסה את הסבלונות במקום הקנס. חכמי תיטואן שדנו לראשונה במקרה זה, פסקו כי מאחר שעבר המועד שנקבע לנישואין והחתן לא התייצב לחתונה, חלה עליו חובת הקנס, ואין חובה זו פוקעת גם אם המיר את דתו. לכן הכלה יכולה להחזיק בסבלונות במקום הקנס. לעומתם טענו חכמי פאס, שגם אם עבר מועד הנישואין, הקנס הוא חוב שחל על החתן עצמו, ואינו גורם לשעבוד נכסיו, כי שבועה אינה עושה קניין. לכן אין הכלה יכולה להחזיק בסבלונות תמורת הקנס, אלא־אם־כן בשטר השידוכין היה כתוב במפורש שאם יגיע הזמן ולא יכנוס, תזכה בגוף החפצים. מאחר שאין הוכחה שכך היה כתוב בשטר השידוכין, אין בכוחה של הכלה לגרוע מזכויותיהם של בעלי חובות הבאים מכוח שטר שבידם שבו שעבד להם את כל נכסיו.

בעיר לאראש שבמרוקו הספרדית עמד לדין לפני ר׳ יוסף בן נאיים זוג שהתחייבות השידוכין שלו היתה בקניין ובשבועה ובקנס גדול לחוזר בו. נקבע שהחתונה תתקיים כעבור שנתיים, ושאבי הכלה יהיה ערב לקנס. הכלה זנתה ולכן החתן חוזר בו מהשידוכין, תובע את אביה לשלם לו את הקנס, וגם מבקש לעכב את נישואיה עד שיפרעו לו את כל הקנס. רבי יוסף פסק לחייב את אבי הכלה בתשלום הקנס, ודחה את הדיון בתביעה לעכב את נישואיה מאחר שאלה אינם עומדים על הפרק. ר׳ יוסף כיהן בלאראש רק כשלושה חודשים, כי היה קשה עליו לעזוב את עירו פאס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. במקומו התמנה ר׳ משה מלכה, והעניין הועלה לדיון חוזר לפניו. הוא פסק שאבי הכלה פטור מהתחייבותו כי הוא אנוס, ומה היה יכול לעשות אם בתו זנתה. וגם לו היתה הבת מתחייבת היתה פטורה, מאחר שיכולה לטעון כי היא עדיין מוכנה להינשא לו ולא הפרה את השידוכין. והלכה פסוקה היא בנוגע להתחייבויות שהן מתוקף שבועה: אם הפר האחד את התחייבותו, גם האחר נפטר מההתחייבות ומהשבועה. ובמקרה זה: אם אנו מכירים בצדקת טענתו של החתן ומשחררים אותו מהשבועה ומהקנס, הרי גם הכלה נפטרת מהתחייבותה.

מעין מקרה זה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן: הכלה זנתה עם גיסה אחי החתן וגם הרתה ממנו. זו היתה עילה מוצדקת לחתן להפר את השידוכין. אולם החתן בחר לו דרך אחרת ורוצה בקיום השידוכין, והכלה מסרבת להתחתן עמו. לפי ההלכה, גם אם היא תסכים, אין הם יכולים להתחתן אלא לאחר תקופת ההנקה, כלומר שנתיים לאחר הלידה. ונפסק להם: אם יעמוד החתן על דעתו לקיום השידוכין ויהיה מוכן להמתין לנישואין עד התקופה האמורה, והכלה תעמוד בסירובה להינשא לו — תהיה חייבת בתשלום הקנס.

לסיכום: אם העילה יש בה להצדיק את הפרת השידוכין ולפטור מתשלום הקנס, והחיוב היה בקניין ובשבועה, אזי אם האחד פטור, יהיה גם האחר פטור מהתחייבותו ומן הקנס.

האב התחייב בקנס והבת חזרה בה מהשידוך

שידוכין שנעשו בהתחייבות הצדדים לקנס, והבת אינה רוצה בשידוך, האם על האב לשלם את הקנס, או נאמר שאנוס הוא כי מה יעשה והיא מסרבת לשידוך, הרי אינו יכול לכופה לכך. הרשב״א היה הראשון שעסק בשאלה זו:

נשאל ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאי׳ לזמן פלוני. ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון.

והשיב שהדין עמו. לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון. ומה הוה ליה למיעבד, ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה. וכדאמרינן בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה. ולא תשיבוני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא. דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים. ואפילו שכיח אי לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו במי שהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

דברי הרשב״א זכו לדיון נרחב בספרות הפוסקים, בכלל זה של חכמי מרוקו. ואלה השאלות שנדונו: (א) הרשב״א כותב: ״אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה״ בכל זאת האב אנוס ופטור, ונשאלת השאלה, מה הדין אם האב קיבל עליו אחריות כלפי בתו במפורש, שאם תסרב הבת הרי הוא מתחייב לשלם את הקנס; (ב) לו היה החיוב כחיוב חכמי ספרד, האם גם אז היה הרשב״א סבור שהאב אנוס הוא ופטור.

בסוף המאה הי״ח דן בית־הדין שבתיטואן בשידוכין שנעשו בעיר דבדו, ובהם התחייב האב בקניין ובשבועה חמורה לשלם למשודך קנס אם יחזור בו. ומת האב והבת סירבה להינשא למשודך והתחתנה עם אחר. והמשודך תובע את יורשי האב לפרוע לו הקנס. בלשון ההתחייבות בשטר נכתב: ״שאם חזר בו יוסף הנזכר לאחר כן ולא ירצה לתת בתו הנז׳ להבחור דוד הנזכר שחייב עצמו בקנין ושבועה חמורה הנזכרים לתת להבחור הנזכר קנס…״. לאחר דיון בדברי הרשב״א פסק בית־הדין: מאחר שהאב, לפי לשון השטר, לא קיבל עליו אחריות כלפי בתו, ולא התחייב אלא על עצמו: שהוא לא יחזור בו, הרי שעמד בהתחייבות ולא חזר בו, ולו היה בין החיים, ייתכן שאף היה משכנע את בתו להינשא למשודך. הדיינים מציינים בפסק, שסופרים מומחים מנסחים את ההתחייבות בלשון מחייבת יותר כך שתכלול אחריות של האב כלפי הבת, כגון בנוסח הזה: ״ואם יבא שום עיכוב מצדו או מצד בתו מעתה ומעכשיו חייב עצמו חוב גמור בכח הקנין ושבועה חמורה לתת קנס סך כך וכך״. לו כך נכתב בשטר הנדון, הרי היו כל נכסיו משועבדים למשודך לגבות מהם את הקנס שקצבו ביניהם, וגם מיתתו לא היה בה לפטור את היורשים מתשלום. כלומר, אם האב קיבל עליו אחריות כלפי הבת, אין סירובה של הבת פוטר אותו מתשלום. וכן סברו במקרים אחרים הרבנים: ר׳ שלום משאש, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ט; ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ח; ר׳ רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו בסוף המאה הי״ט, ואחרים.

לעומת זאת, חכמי צפרו ר׳ שאול ישועה אביטבול ור׳ שלמה אביטבול פסקו במקרה שנדון לפניהם בסוף המאה הי״ח, לפטור את האב אפילו קיבל עליו אחריות כלפי בנו או כלפי בתו מאחר שהחיוב היה בשבועה, ואין שבועה חלה על אונס דאדעתא דהכי הוא לא נשבע, וקניין אינו מועיל ב״אסמכתא״. נראה שר׳ שאול סבר, שרק קניין בבית־דין חשוב מוציא מדי ״אסמכתא״. וכן פסק במקרה שהובא לפניו גם רבי מרדכי בן ג׳ו, מחכמי טאנג׳יר בסוף המאה הי״ט. פסק זה עורר ויכוח בקהילה ומחוצה לה והופנה לעיונם של חכמים נוספים במרוקו ומחוצה לה. חלקו על ר״מ בן ג׳ו חכמי אוהראן, ר׳ דוד בן שמעון ובית־דינו, מחכמי עדת המערבים בירושלים. בין היתר, טענו החולקים: מאחר שחכמי תיטואן בדורות עברו פסקו במקרים דומים לחייב את האב, תקדים זה מחייב את בני טאנג׳יר, כי עיר זו סמוכה על שולחנם של חכמי תיטואן במנהגים ובפסיקה. יתרה מכך, טענו החולקים, באשר לטאנג׳יר אין מקום לטענת אונס לאב אם בתו מסרבת, ״שכל בנות טאנג׳יר ואגפיה אינן נגררין בנישואין אחר דעת אביהן והעיקר הוא דעת עצמן״, לכן יש מקום לחייב את האב בקנס, גם אם לא קיבל עליו אחריות לבתו במפורש, כי היה עליו להתנות מראש שהתחייבותו תהיה בטלה, אם תסרב הבת להיכנס לחופה עם המשודך.

אולם אם החיוב הוא כחיוב חכמי ספרד, פסקו חכמי מרוקו רובם ככולם, לא תועיל לאב טענת אונס, כי החייב כסף לחברו אינו יכול לפטור את עצמו בטענת אונס. אך היו שסברו שגם בחיוב מסוג זה יש לפטור את האב בטענת אונס.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו- עמ' 148-145

מועד הנישואין

כאשר עבר מועד הנישואין שנקבע בשטר השידוכין, והצדדים עברו עליו בשתיקה – האם נפרש: שתיקתם היא מחילתם, מחלו הם זה לזה על התחייבויותיהם, ולכן אין האחד יכול לתבוע מהאחר את תשלום הקנס; או שמא נאמר: שתיקתם פירושה הרחבת זמן, וכאשר יתבע האחד את האחר לנישואין, אם לא יהיה האחר מוכן לכך בתוך זמן סביר, יתחייב בקנס. ר׳ דוד צבאח פסק בנוגע לנדון שבא לפניו, כי שתיקה פירושה הרחבת זמן. וכן משמע מפוסקים אחרים שדנו בסוגיה זו. עם זאת, ר׳ יעקב בירדוגו דן במקרה שהחתן היה אנוס במועד שנקבע ולא היה יכול להגיע. ופסק: מכיוון שבשעה שחל החיוב היה אנוס, נפקעה ממנו ההתחייבות בקניין, ולכן גם כשעבר האונס אינו חייב לבוא, וגם אם נתבע אינו חייב בקנס. אם בשעת השידוכין לא קבעו זמן לחופה: כאשר האחד יתבע את האחר לנישואין, יקבע להם בית־הדין מועד בהתחשב בהכנות לצורכי החופה, וכשיגיע הזמן שנקבע, הצד המעכב יתחייב בתשלום הקנס.

שידוכין עם אחר

נעשו שידוכין בקנס וקבעו מועד לנישואין, ובפרק הזמן שבין השידוכין לנישואין הלך אבי הכלה ושידך את בתו לאחר. החתן תובע את תשלום הקנס מאבי הכלה, והלה טוען שכל עוד לא הגיע מועד הנישואין, לא הפר את התחייבותו, כי אולי עד אז יתחרטו הצדדים שהתקשרו בשידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל בירדוגו דן במעשה זה ופסק: החתן משוחרר מהתחייבותו, ואם ירצה יוכל להשתדך עם אחרת. באשר לגביית הקנס מאבי הכלה: כל עוד לא הגיע מועד החופה לא חל עליו חיוב הקנס, כי אולי בינתיים יפורקו השידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל מציין שאכן כך היה, והזוג נישא במועד שנקבע. ואולם אם השיאה האב לאחר, עליו לשלם את הקנס מיד, גם אם טרם הגיע מועד הנישואין, ולא יוכל לטעון שעד למועד אולי תתגרש מבעלה ויוכל להעמידה לחופה בזמן שנקבע. כי החתן יכול לטעון, שגם אם תתגרש לא יהיה מעוניין בה, שכן אינו רוצה להתחתן עם גרושה. הוא הדין אם החתן הוא שהלך בתוך תקופת השידוכין והשתדך או התחתן עם אחרת.

הצדדים לא קבעו קנס

מקומות שלא היו בהם לא תקנה ולא מנהג לתשלום קנס על הפרת שידוכין, אם נעשו שידוכין ללא קביעת קנס למפר, או גם אם קבעו קנס אבל החיוב לא נעשה כנדרש, בקניין ובשבועה — כשהגיעו הצדדים לדיון לא חייב בית־הדין את הצד המפר

במאומה, מאחר שסברו שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״. חוץ ממקרה אחד. ר׳ יצחק בן ואליד כתב פסק ארוך וחייב את החתן בקנס, כנראה משום שמדובר בבתו של תלמיד חכם ולדעתו בושתו מרובה, ולכן יש לפסוק לו דמי בושתו כפי שיעריכו הדיינים.

לסיכום, הרושם העולה מספרות הפסיקה היא כי רבים מחכמי מרוקו סברו שחיובי קנס השידוכין לוקים בפגמי ה״אסמכתא״, קניין לבד אינו מועיל להוציאו ממסגרת ה״אסמכתא״, והתחייבות בשבועה מועילה רק אם אין אונס.

ה. הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה לבדם, באין איש עמם. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את מימוש הנישואין, ולכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים. גם הפגיעה הנפשית שבביטול לא היתה קשה כבימינו, מן הסיבות שיפורטו בהמשך.

ואולם במאה העשרים, כשהחלה תרבות המערב לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין ביזמת בני הזוג עצמם לאחר תקופה של היכרות, של חיזור ושל בילוי משותף. הבילוי המשותף נמשך לאחר השידוכין, ולעתים בעטיו הופרו השידוכין. בני הדור הצעיר ראו בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה: הרי הם נישאים זה לזה מתוך חירות ומתוך אהבה ובלא לחץ חיצוני, ולכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש ערובות למימוש הנישואין. כך הלכו והתמעטו הדורשים את מימושו של הקנס הנהוג עד שנעלמה תופעה זו לגמרי. סימנים לכך יש בפנקס בית־הדין במכנאס מן המחצית הראשונה של המאה העשרים: לא נמצאו בו תביעות קנס על הפרת שידוכין, ומדובר בעיר שנהגו לגבות בה קנס כזה. רבי שאול אבן דנאן כותב על כך: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [ = היעב״ץ] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״. אבל היו מעטים שהוסיפו להתחייב בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

ואולם המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לעתים שחתן מאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, וניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג־יד, ובקלות היה החתן יכול להחליף את כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, גברה הרגשת העוול אצל הנערות והוריהן, ונדרש לכך תיקון. בכינוס הראשון של מועצת רבני מרוקו בשנת התש״ז(1947) הועלה הנושא לדיון; להלן תיאור המצב מפי החכם המציע:

"אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, אנשים שאינם הגונים ניצלו את המציאות החברתית המודרנית לסיפוק הנאותיהם מהארוסות בלא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, ואילו הבנות לתומן חשבו רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה לנישואין גילתה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת, ונגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שאי־אפשר לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה שבה יש נשים המחזרות אחרי גברים, ואפילו אחרי גברים משודכים. זו היתה מתיחת ביקורת על התנהגותן של הבנות במרוקו בתקופה זו.

המציע מכיר בחשיבותה של ההיכרות ההדדית לפני החתונה, משום שבמהלכה מתאפשר לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה:

"ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה, לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם".

ואכן, לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם: קנס קבוע החל מיד לאחר השידוכין, אלא מציע להעביר את עיקר הפיצוי עד לאחר תקופת היכרות של שישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן החלטה ברוח זו התקבלה. לאמור: אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על־פי ההלכה הנהוגה, כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס; ולא, תידון רק תביעה להחזרת הסבלונות ולפיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש ועל הבושה, וזה מלבד הקנס, אם הוסכם עליו, ומלבד הפיצוי על הוצאותיה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת אם חזרה בה הכלה, יתנהל הדיון תמיד רק על־פי הדין:

"מיום השידוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [ = להיכרות ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית־הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמישה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין".

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין, יחויב החתן לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו אחיד וקבוע, כבדורות הקודמים, אלא נקבעו בתקנה הסכום המרבי והסכום המזערי ובכל מקרה ומקרה לגופו, ייקבע הסכום על־פי מכלול הנסיבות כפי ראות עיני הדיינים.

בתקנה זו באה לידי ביטוי העדפה מתקנת לנשים. מתקניה מניחים שהגברים הם הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

תקנה זו מומשה הלכה למעשה בבתי־הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

לסיכום: במאמר תיארתי, על־פי ספרות ההלכה והתקנות, את סדרי האירוסין והשידוכין כפי שנהגו במרוקו מהמאה הט״ז, מועד בואם של מגורשי ספרד למרוקו, ועד למחצית המאה עשרים, המועד שבו החלה התרוקנות הקהילות מהיהודים עקב עלייתם לארץ־ישראל.

בפתיחה סקרתי את ההתפתחות שחלה במוסד האירוסין, את מיסודו ואת המרתו בשידוכין. עסקתי בתקפותם המשפטית של השידוכין בספרות ההלכה, ובחיזוקים שחוזקו השידוכין בקהילות ישראל במזרח ובמערב מתוקף התחייבות הצדדים לתשלום קנס ממי שיפרק את השידוכין. תיארתי והסברתי את השוני בין הפזורה הספרדית המזרחית לבין הפזורה האשכנזית בגישתם למוסד השידוכין.

עסקנו בתקנות המגורשים במרוקו בנושא סדרי קידושין ושידוכין, בגיל הנישואין של גברים ושל נשים, באירוסין באמצעות קידושין בקהילות שונות במרוקו, בקידושי שחוק ואונס; בשידוכין במרוקו ובמנהגים שהנהיגו בקהילות פאס, מכנאס, מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן כדי להקשות על הפרת השידוכין ולפצות את הצד הנפגע על הבושה ועל הנזק הנפשי; בעילות המצדיקות את הפרת קשר השידוכין והפוטרות מהקנס; ולבסוף עסקנו במאה העשרים: בשינויים שחלו במוסד השידוכין במאה העשרים עקב חדירת תרבות המערב למרוקו וההתרחקות מהמסורת, בניצול אורח־החיים החדש על־ידי בחורים שאינם הגונים, ובתקנת מועצת הרבנים במרוקו שבאה לחזק את קשר השידוכין ולהגן על בנות ישראל.

במאמר באה לידי ביטוי רגישותם של חכמי מרוקו להשתנותה של המציאות החברתית והתרבותית במרוצת הדורות ולפרצות שנבעו בעקבותיה. ההנהגות יהתקנות שתיקנו החכמים נועדו לגדור את הפרצות המתחדשות.

במאמר הועלו כמה מסורות עתיקות שהשתמרו בתאפילאלת, חלקן מנוגדות להלכה שנקבעה בשולחן ערוך.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר-עמ' 153

משה עמאר

נספחים

א. שטר אירוסין ממרוקו

להלן נוסח שטר אירוסין לקידושי קטנה על־ידי אביה, מתוך קובץ שטרות שנכתב בעיר מכנאס במאה הי״ח. גם ממנו אפשר להסיק שבתקופה זו עדיין קידשו שלא בשעת חופה:

בפנינו עדים חתומי מטה קבל ראובן מנה או חפץ פלוני מפלוני בן פלוני בתורת קידושין על בתו פלונית הקטנה, וכך אמר לנו פלוני בן פלוני הנזכר הרי זה קידושי בתך פ׳ הקטנה שבו תהיה מקודשת לי כדת משה וישראל, וקבלם ברצון נפשו ובהשלמת דעתו בלי שום זכר אונס בתורת קידושין.

[ואם היו שם עשרה, יאמר:] וקבלם בפני עשרה ובפני החכם שבירך ברכת אירוסין כדת וכהלכה ולראיה שאנו הם עדי קידושין וידענו נאמנה שהנערה הנד עדין קטנה ועדין לא בגרה חתמנו פה וכר.

[ואם היא גדולה, יכתוב:] בפנינו עדים חתומי מטה קידש וכו' כדת וכהלכה וקבלה קדושין בפני פלוני ופלוני או בפני עשרה ובפני חכם וכר ולראיה חתמנו פה וכו'.

[ואם התנו ביניהם שום תנאים קודם הקידושין, יכתוב על זה הדרך:] וקודם שקבל פלוני אביה הנזכר קידושין מיד פלוני הנזכר התנו ביניהם אלו התנאים ואלו הם וכר.

[ואם היא גדולה, יכתוב:] בפנינו עדים חתומי מטה קידש וכרו' כדת וכהלכה וקבלה הקידושין בפני פלוני ופלוני או בפני עשרה ובפני חכם וכר ולראיה חתמנו פה וכר ואם התנו שום תנאי יכתוב התנאי ויאמר שכך סברה וקבלה אותם הנערה הנזכרת קודם שנתקדשה, ואנו הם עדי הקידושין ולראיה ביד מי שמוציאו חתמנו פה וקיים.

סברי מרנן:

ברוך אתה ה׳ אליהינו מלף העולם בורא פרי הגפן.

ברוך אתה ה׳ אליהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ועונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה׳ מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין.

זה הנוסח שהיה נפוץ במרבית הקהילות במרוקו, הנוסח שהדפיס ר׳ יצחק קוריאט ב״נחלת אבות״, דף כה, הנוסח בכמה כתבי־יד שברשותי, שנכתבו באזורים שונים במרוקו במאה הי״ט, וכן החתימה במסכת כתובות ז ע״ב ובמסכת כלה ריש פרק א. ובנוסח זה החתימה היא מעין הפתיחה, שהיא ״אשר קדשנו… על העריות״, והווי החתימה מעין הברכה.

לעומת זאת נוסח החתימה ״מקדש ישראל״ שהובא בגאונים וברוב הראשונים, אינו מעין החתימה, כי משמעותו על־ידי תרי״ג מצוות(מאירי, כתובות ז ע״ב). בזמנם, שהיו מקדשין זמן רב לפני החופה, לכאורה היה צריך לחתום ״על־ידי קידושין וחופה״. הרא״ש בפסקיו סימן יב; ריטב״א בחידושיו לכתובות ז ע״ב; והרץ על הרי״ף, כתובות, פ״א (ב ע״ב) פירשו: והתיר לנו את הנשואות על־ידי חופה ועל־ידי קידושין שקדמו לה. והמרדכי, כתובות סימן קלב, כתב שבימינו נוסח הברכה מתאים יותר, כי אנו רגילים לקדש תחת החופה בשעת הנישואין, והחופה קודמת לקידושין.

יש ראשונים שכתבו, כי נוסח חתימת הברכה ״חופה בקידושין״, כלומר בקידושין שקדמו לחופה (ראה בעל העיטור, דף סב, טור ד); והריטב״א דחה נוסח זה(וראה טור ושו״ע אבה״ע, סימן לד ובנושאי כלים שם). אולם מרן ר״י קארו כתב בנוסח שלו: ״על־ידי חופה בקידושין בא״י מקדש ישראל״. וראה בספרו של ר׳ עובדיה יוסף ״יביע אומר״ ירושלים תשכ״ט, אבה״ע, סימן ו, דיון ארוך בסוגיה זו. במרבית הקהילות במרוקו לא נהגו בזה כפסק מרן ר״י קארו, כנראה משום שזה היה להם מנהג קבוע מדורות שקדמו לו, ויותר נראה שנוסח זה התפשט במרוקו בעקבות הדפוס משום שזה הנוסח שבמרבית הסידורים המודפסים שהגיעו למרוקו.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר-סיום המאמר-עמוד 155