מנהג שירת הבקשות


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב

מנהג הבקשות עובר למרקש ולמוגדור

בסוף המאה ה־18 יורדת טטואן ממעמדה כעיר מובילה ביהדות מרוקו ובהתפתחות הפיוט של יהודי מרוקו. ההגמוניה עוברת לערי הדרום מרקש ומוגדור.

בערים אלה זוכים היהודים לאוזן קשבת מצד השליטים. הם נהנים גם בערים אלה מחופש דת ומיחס טוב. על רקע זה פורחת היצירה היהודית בתחום הפיוט. הדחף לכך ניתן גם ע״י יהודים שעזבו את טטואן והתישבו במוגדור, שם קיבלו זכויות מסחר מועדפות, כדי לעזור בפיתוחה של העיר.

מנהג ״שירת הבקשות״ מתפתח היטב במרקש ובמוגדור. ערים אלה הפכו מעין אבן שואבת לפיטנים רבים לעבור ולהתגורר בהן. היצירה האמנותית בתחום הפיוט הפכה לעירנית מאוד: פיוטים רבים נכתבו ונערכו באוספים פרטיים, כתבי יד עברו מיד ליד, כתבי יד של פיטנים מוכרים מהעבר הועתקו ושימשו את הפיטנים במרקש ובמוגדור, וחלק בולט מהפיוטים שבאוספים השונים היו מבוססים על המקאמת האנדלוסיים.

במחצית המאה ה־19 פעל במרקש המשורר שלמה כהן, שביסס את הפיוטים הרבים של ״שירת הבקשות״ על רצפים מוסיקליים אנדלוסיים ערביים.

דחיפה זו של המוסיקה האנדלוסית לעולם התרבותי של יהודי מרוקו תרם בין השאר השלטון במרוקו. מלכי מרוקו בסוף המאה ה־18 כיוונו את הטעם המוסיקלי של בני האדם לעבר המוסיקה האנדלוסית. אחרי מותו של הפיטן שלמה כהן, קמו אחריו תלמידיו שהמשיכו בשיטתו וחזקו את המסורת שהחל בה.

שיטתו זו של שלמה כהן התפשטה והגיעה גם לפאס, לסאפי ולטרודנט. במקנס חובר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״ עפ״י שיטתו של שלמה כהן. למרות זאת, שיטתו לא צלחה לחלוטין ־ המנגינות של המוסיקה האנדלוסית מסובכות ומורכבות, ולא תמיד ניתן להצמידן לפיוטים עבריים. המשוררים חיפשו לחנים אחרים ל״שירת הבקשות״.

גם מוגדור היתה תוססת בתחום זה של הפיוט. בעיר חי הצדיק ר׳ חיים פינטו(נפטר ב־1840) שהיה בין מחברי הפיוטים לערבי ״שירת הבקשות״.

על רקע תוסס ועירני זה אפשר להבין את התפתחותו של מנהג ״שירת הבקשות״. ערבי "שירת הבקשות״ הפכו למוקד תרבותי בערים אלה. קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״ נערך במוגדור ב־1890, והוא שימש את החבורות שקמו ל״שירת הבקשות״.

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע לקזבלבקה

פעילות עירנית זו, במרקש ובמוגדור, מתחילה בראשית המאה ה־19 ונמשכת עד 1930.

בשנה זו עוברת ההגמוניה לקזבלנקה. ב־1912 צרפת כובשת את מרוקו, והשלטון הצרפתי קיבל הכשר מכוח הסכם הפרוטקטוראט שנחתם ב־ 30 במרץ 1912 בין מרוקו לצרפת. תאריך זה מסמן גם ראשיתו של עידן חדש במרוקו. בואה של צרפת פותח בפניה של מרוקו את האופקים המופלאים של העולם החדש, שעד עתה לא היה מוכר לתושבי מרוקו. חידושי המדע, התרבות, הכלכלה ופלאי המודרניזציה בכלל מחוללים שינויים הדרגתיים במרוקו לקראת התחדשות והתמערבות כללית.

חדירתה של צרפת לערי מרוקו בראשית המאה ה־20 הביאה למהפך רב פנים בעיר המרכזית קזבלנקה. מימי הפלישה הצרפתית הופכת קזבלנקה לאבן שואבת הגירה בלתי פוסקת מכל ערי מרוקו. כתוצאה מכך היא גדלה, התפתחה והתרחבה בקצב שלא נודע כמוהו בכל עיר אחרת לפני כן. מעיר נמל קטנה ונידחת בחוף המערבי של מרוקו הפכה קזבלנקה למרכז תעשייתי, מסחרי ותרבותי משגשג; העיר קיבלה צביון אירופי עם כל פיתויי הכרך המודרני. פיתויים אלה משכו אליה מהגרים מרחבי מרוקו, מצפון אפריקה ומאירופה, ביניהם גם מהגרים יהודים.

קזבלנקה, שהפכה לעיר מושכת הגירה, משכה אליה גם הגירה יהודית בלתי פוסקת. המהגרים היהודים מגיעים מכפרי הדרום ומערי מרוקו הפנימיות כמו פאס ומקנס בצפון ומוגדור ומרקש בדרום. עד מהרה מתרכזת בקזבלנקה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהשאירה מאחוריה את ערי הפנים המסורתיות.

הטבלה הבאה מצביעה על התפתחות האוכלוסיה הכללית בקזבלנקה (כולל מוסלמים, יהודים וזרים)34

זרים יהודים מרוקניים מוסלמים מרוקניים סה״כ אוכלוסיה שנה
500 4.000 16.000 20.500 1897
1.000 5.000 19.000 25.000 1907
20.158 9.000 30.000 59.000 1913
28.000 75.000 1917
35.283 13.010 48.790 97.083 1921
34.984 19.490 52.134 106.608 1926
55.291 19.960 85.167 160.418 1931

מהתפתחותה של קזבלנקה, כפי שהיא משתקפת בטבלה, קל להבין את התפתחותם של החיים היהודיים. קזבלנקה הפכה להיות צומת העצבים של החיים היהודיים. בעיר זו היו מרוכזים כמעט כל הארגונים היהודיים: מוסדות חסד, סעד ותורה שנוסדו ע״י גופים בינלאומיים, לאומיים או עירוניים. לשם מגיעים אישים פעילים ושליחים יהודיים חשובים, ומשם יוצאת הבשורה לכל יהודי מרוקו.

ההגירה הרבה של יהודים, כולל ממוגדור (שהיתה עיר מרכזית בתחום זה של ״שירת הבקשות״), איפשרה פתיחתם של מוסדות חינוך יהודיים־ישיבות, מוסדות תורניים, בתי־ספר וכמובן בתי־כנסת רבים. בבתי־הכנסת קיבל מנהג ״שירת הבקשות״ תנופה מואצת בשנות ה­סל ועד ראשית שנות ה־60, והרבה בזכותו של משורר ופיטן בשם ר׳ דוד בוזגלו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 39-36

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

ה׳ יחד את העם בהבטחתו לאבות ובבחירתו במעמד הר־סיני. המשורר מוסיף וכותב ״שוב וזכור לנו ברית האבות״. ברית זו נשענת בין השאר על ״בזכות נעקד במקום איל אחד תמיד, מן הצאן״, כדברי אחד המשוררים העם התפלל במשך הדורות לבורא עולם שיגאלו מצרות הגלות. התפילה היתה סם מרפא ששיכך את מכאובי העם, תקוותיהם של כל בני הקהילות משתקפות היטב בשירת הפיוטים. כך אנו מוצאים את הזעקה הבוקעת מאחד הפיוטים:

"ה' מָתַי יָבוֹא הַגּוֹאֵל / אֶל אֻמָּה עֲנִיָּה
וְיִגְאָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִיא שְׁבוּיָה..
שִׁשּׁוֹ צָהֲלוּ רַנְּנוּ / בָּא זְמַן הַיְּשׁוּעָה
וְקוֹלְכֶם שְׂאוּ וַעֲנוּ  / כְּשׁוֹפָר תְּרוּעָה"

(אעירה שחר פיוט 44 )

ביאת הגואל מלווה את העם במשך כל הדורות. הוא היה התקווה ואליו ערגו, קודם יבוא המבשר: ״רגלי מבשר/ חיש אל נערץ״. המבשר הוא כמובן אליהו הנביא. באחד הפיוטים שואל המשורר בשם העם:

מתי יבוא משיחי ויגאלנו?

אנא אלוקי, מהר ענני

וה׳ עונה ואומר:

"הנני אשלח מבשר לעניה

הוא התשבי אשר נקרא אליה

בזכות נעקד בהר המוריה"

אליהו הנביא המבשר זוכה לכינויים כמו ״ישר ותם״: ״כי הזמן עבר ותם, החש שלח ישר ותם״. המשורר מבקש ומתחנן כי הגאולה לא תתעכב ״ושלח נא את אליה רגלי משווה, בטרם מלאת שנה״. אחרי המבשר שהוא אליהו הנביא יבוא המשיח. במסורת חז״ל נתייחד משיח בן דוד כדמות אשר עתידה לגאול את ישראל מכל תפוצותיו ולקבצם בארץ־ישראל. הציפיות לימות המשיח היו חלק מרחשי הלב אצל יהודי מרוקו והן נסמכו על דברי חז׳׳ל שבימות המשיח אין שעבוד מלכויות. זמן הגאולה מתואר ע״י המשורר כ״עת דודים":

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי.

 פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי:


חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר.

קוֹמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר.

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר.

 שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי:

בפיוט זה מתקיים דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל המכונית כאן ״כלה״. בדברי נחמה אלה מתאר המשורר את זמן הגאולה ואת החזרה לארץ הקודש. ימות הגשם שהם ימים של הסתר פנים של הקב״ה מעמו חלפו, כך גם הסתו פינה את מקומו לימי האביב שבהם פריחה של הגפן והרימון משבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל; ה׳ וכנסת ישראל יתחברו ויתאחדו באהבה אין קץ רק ב״שדה״ שהוא ארץ־ישראל.

מפיוט זה עולה כי הטבע משתתף בחוית הגאולה. הקשר בין הטבע הפורח לגאולה קיים גם בנבואות הנחמה. הנביא עמוס אומר כי בעת הגאולה ״והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה״. כאשר ישיב ה׳ את שבויי ציון גם ההרים ישאו קול רינה ועל כך אומר המשורר בתהילים ״הודיע ה׳ ישועתו, לעיני הגויים גילה צדקתו …הריעו לה׳ כל הארץ…ירעם הים ומלואו…נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו״.

הערות המחבר: חז״ל ציירו ימים אלה כימים שאין שעבוד של ישראל לעמים בפרט וימים בהם יחדול שלטון האדם באדם: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ (שבת ס״ג א׳). מאמרים רבים מתארים את ימות המשיח וביניהם ניתן למנות את דברי הרמב״ם בהלכות מלכים י״ב, ד׳־ה׳: ״לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל…״. עניין התורה והגאולה כרוכים זה בזה. ר׳ חיים בן עטר (1743־1696) קובע שלימוד התורה הוא תנאי לגאולה, עפ״י דבריו ״משה אינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה…ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה״. ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 148.

המדרש ב״שיר השירים רבה״ ב׳ מתייחס ונותן את הסברו: ״הגשם חלף הלך לו ־ זה השעבוד, כי הנה הסתו עבר ־ זו מלכות אדום, שמסיתה את העולם ומטעית אותו בכזביה…״. הסברים אלה מתיישבים עם כוונת המשורר אך להבדיל ממחבר הפיוט המזוהה כ״חיים״ שבדבריו הוא מתכוון לאומות ערב בקרבם חיים יהודי צפון אפריקה שם, כנראה, נכתב השיר. מחבר מדרש שיר השירים מכוון את דבריו לנוצרים שהם ״אדום״ שבמדרש, ששלטו בא״י והציקו ליהודים שישבו בה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"טעמ' 59

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר