גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח דן מנור
תגובות אקטואליות אחרות בתחום ספרות העיון, שגם בהן ניכר רישומם של מאורעות עגומים, מצויות בהספדים שחוברו על המוצאים להורג מטעם המלכות, וכמו בכל הפזורה היהודית בכל התקופות – גם הרוגי־המלכות במרוקו הוחזקו כמקדשי שם שמים. אך גם מאורעות אלה לא הועלו בהספדים מתוך מגמה היסטורית, אלא מתוך מגמה רעיונית, כרקע להבעת רחשי־הלב ביחס לרעיון של קידוש־השם. ר׳ שמואל ד׳ אבילה מקדיש בספרו שני דרושים למקדשי שם שמים. באחד מהם הוא נוקב בשמות האנשים שהומתו בפקודת השלטונות, ורושם גם את מועד
גזר־הדין. הנידונים היו ר׳ יצחק עמר ובנו אהרן. שניהם הומתו בשרפה. האב – בערב שבת והבן – בשעת מנחה של אותה שבת, בשנת תע״ב (1712>. מכאן ואילך הוא עובר לדון בקידוש־השם כערך דתי עליון, כשדברי המקורות הקדומים משמשים לו נקודת־מוצא להתפתחות הדיון. קידוש־השם הוא ביטוי לאהבת האל, שהיא הערך העליון ביותר בעבודת אלוהים. אברהם אבינו היה הראשון שקידש את השם ברבים ושימש מופת לדורות הבאים: ״והוא השריש בבני עדתנו עדת ישראל שורש זה לקדש שמו ברבים״. האישיות המופתית הבאה שעליה הוא מרחיב את הדיבור היא ר׳ עקיבא, שאף הוא קידש את השם ברבים בדרך מרשימה, שנחרתה עמוק בזיכרון האומה. הדיון נסב, בין היתר, על השאלה מדוע התייחס ר׳ עקיבא בביטול לאזהרת פפוס בן יהודה, שהעידה בלי ספק על ראייה מפוכחת? מבין ההסברים השונים של המחבר לתהייה זו נביא רק את האחרון, שנראה כהסבר מגמתי המשקף במידה רבה את עמדתו של המחבר כבעל נטייה קנאית. ר׳ עקיבא ידע היטב, כי דברי האזהרה של פפום אכן משקפים את המצב לאשורו. אן דווקא משום כך הוא ראה צורך לבטל אותם ולהוקיע את פפוס כטיפש, על מנת להמעיט ככל האפשר את השפעת הדברים שהיתה עלולה לרפות ידי רבים, ולהביא, לידי ביטול תורה. בשעת חירום יש לקדש את העיקרון של ״יהרג ואל יעבור״. לא נתרחק מן האמת אם נעיר שדברים אלה משקפים את עמדתו של המחבר ביחס למציאות של זמנו. על כך יעידו דבריו בהמשך, שלפיהם על האדם לאהוב את האל אפילו בשעה שנוטל את נפשו ואת נפש בניו – רמז למאורע האקטואלי: ״ואם תאמר מהו כולל לשון בכל מדה ומדה יש לומר דבא [=שבא] לכלול גם נפשות ביתו שדבר זה אתה יכול לפרשו ולאמרו שחייב להודות להקב״ה הגם שימיתו בניו על קיום המצוות״.
בשני הדרושים האלה שנתחברו, כאמור, על מקדשי שם שמים אין שום רמז גלוי או סמוי על הרקע ההיסטורי של פסקי הדין, למעט שמותיהם של הנדונים ותאריך ההוצאה להורג. אך לתהליך המשפט, ולמהות התביעה אין שום זכר בדרושים אלה, ההשערה שמדובר בהוצאה להורג על רקע גזרות שמד, שבהן נתבע היהודי להמיר דת, אינה מתאשרת משום מקור אחר, ואף על פי כן נוטה המחבר להבליט בהספדים אלה נימה המכניסה את הקורא לאוירה של גזרות שמד. אין זאת אלא משום שהמחבר מתיחס לכל מקרה של הוצאת יהודי להורג, מכל סיבה שהיא, כמוות על קידוש השם. זוהי כמובן עמדה שונה מזו שנוקט ההסטוריון הצופה מן הצד. אך היא הנותנת, המאורעות ההיסטוריים נדונים כאן מזוית ראייה היסטוריוסופית.
דרוש על קידוש־השם מצוי בחיבור אחר מאוחר יותר. המדובר בהספד שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול על הוצאתו להורג של ר׳ אהרן אפריאט בשנת תקס״ג (1803), ובו הוא מביע בעיקר את תחושת הכאב וההשפלה בעקבות גזר הדין: ״[…] מה רבו מעשיך ה׳ תמכור עמך בלא הון והנה עבדיך מוכים שפכו דמם כמים. רבו הנוטפים על הזוחלין כזרם מים רבים כנחלים נטיו״. השאיפה לנקם מפעפעת בלב באופן טבעי, לנוכח מעשי דיכוי מסוג זה. המחבר מנסה למצוא לה צידוק מוסרי והלכתי כאחד. בעקבות מדרש חז״ל על חלוקת העולמות בין יעקב ועשו, כשיעקב נטל לעצמו את עוה״ב, מעיר המחבר, כי התמכרותו של עם־ישראל לחיי הרוח אמנם כופה עליו סטטוס של עבד המשולל זכות על קניין פרטי, ומכאן שאין לישראל שום זכות חוקית או מוסרית להתרעם על סבלו בגלות, בהיותו עבד שאין לו דבר משלו. אולם התופעה של מוות על קידוש־השם משחררת אותו מסטטוס זה ומקנה לו זכות על קנינים חומריים, כדין עבד שאדונו הקנה לו זכות להיות בעל קניין פרטי, וכל החומס אותו עושה זאת שלא כדין. לפיכך רשאי עם־ישראל בכל מקרה של מוות על קידוש־השם לתבוע נקם: ״דכיון דישראל נהרגים ביד הגויים על קדושת שמו יתברך זכו בעה״ז. ומדידהו קא אכלי [=ומשלהם הם אוכלים] ולכן שלא כדין חומסין אותם הגויים ולכן איכא נקם [=יש נקם] על החמס״. במלים אחרות, ההוצאות להורג, או הפוגרומים, מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת הנקם. המסקנה העלולה להשתמע מדעה תמוהה זו, היא, שמוות על קידוש־השם משחרר את עם־ישראל מכבלי המוסר הדתי. אם כי אפשר לטעון, שרמת־המוסר בסביבתו של המחבר היתה כה גבוהה, עד שהיה צורך לחפש צידוק לתחושת הנקם.
למרות שאין אנו מתכוונים להתייחם ליצירה הפיוטית בת התקופה, מן הראוי להביא את תגובתו של פייטן אחד לפחות בעניין זה. מן הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין לזכרם של שבעה הרוגי־מלכות עולה תחושת מחאה וזעם. בין השבעה היו גם מטובי הקהילה, המכונים בפי המשורר בשם ״כפה ראש ואגמון״.ובלשון מליצית של המקונן המקראי הוא פורץ בזעקת־שבר: ״ביד בני עוולה איך נפלו גבורים. אלהים אל דמי לך אל תשקוט ואל תחרש […]ארץ אל תכסה דם נפשות נקיים׳' בבית הבא הוא יוצא בקריאה, שיש בה תביעה לנקמה:״נקמות ה׳ אל נקמות הופיע / כי מוני בהמוני חרבם צואר הגיע / [כי חרב אויבי פגע בהמוני עמי] […] והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם / אויבינו צרינו זדים הבוגדים ריקם / מהם תנקום נקם״. ביתר הבתים הוא מתאר את תהליך גזר־הדין, שהיה מלווה בהתעללות אכזרית: ״גזרם לגזרים / קדקוד מוחם פרק ושחטם כמו פרים״.
93 – ארים קול יללה
קינה היא קוננתיה בשנה הנזכרת ( תקמ"ג – 1783 ) אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו – סימן אנכי דויד
ארים קול יללה / מספד ותמרורים
ביד בני עולה / איך נפלו גבורים ?
אלהים אל דמי לך / אל תשקט אל תחרש
אויב בא בגבולך / פרצה גדולה פרץ
טרף רמס דרס / בני אדם נבחרים
רצח וגם ירש / וישת לו עדרים
ארץ אל תכסה / דם נפשות נקיים
רע מעללים קשה / שפל דמם כמים
חלו בם ידים / ידי זרים אכזרים
רגליהם בִּנְחֻשְׁתָּיִם / וידיהם אסורים
נקמות, ה' / אל נקמות הופיע
כי מיוני בהמוני / חרבם צואר הגיע
כמעין נובע / יזובו מדקרים
תצל אזן שומע / אל אליכם כל עוברים
כפה ראש ואגמון / כרת צר במזמרות
דשם כהדוש כמון / בפצעים וחבורות
השביעם מרורות / הורידם לצעירים
באחד הבורות / המבלי קברים ?
יה אלהי הרוחות / גלות זה הכביד ארך
את שבעת המזבחות / איש צר ואויב ערך
חץ עליהם דרך / גזרם לגזרים
קדקד מחם פרך / ושחטם כמו פרים
דבר זה הנהיה – או הנשמע כמוהו ?
לעלמי עלמיא / למי עולל אשוהו
יום עברה יום ההוא / חשכו כוכבי מאורים
שמש סהר כהו / צלמות לא סדרים
והשב לשכנינו / שבעתים אל חיקם
אויבינו צרינו / זדים הבוגדים ריקם
מהם תנקם נקם / החרם תחרם
דם עבדיך יֻקָּם / אויביך כיקר כרים
ה' צדיק אתה / וישא משפטך
יפה דנת חיבת / כל נגזר לפניך
נבלת עבדיך / נתנו אויבים וערים
בשר חסידך / לחיתו יערים
דמם לא תנקה / ודם זרעיותיהם
וכוס רעל תשקה / לשולליהם הורגיהם
נחם נא אבליהם / אל חי יוצר יצורים
ויהי|ו נשמותיהם / בצרור חיים צרורים
וחלק טוב תן להם / עם צדיקים ישרים