מורשת יהדות מרוקו

היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.

אי אפשר שלא להתפעל מהישגיהם של היהודים ומהשפעתם על כל תחומי החיים, ואין זה עניין של מה בכך. אין תחום מתחומי החיים שיהודים לא היו מעורבים בו, וברוב המקרים בהצלחה בלתי מבוטלת. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמעט ואלא נמצא לו תחליף. ובעלי המוח היהודי ממציאים פטנטים – בעלי מקצוע בכל הסוגים, עמדו כולם בפני בעיות קשות של מציאת מקורות פרנסה חלופיים. וכאן התגלה כושר החשיבה והאלתור, של המוח היהודי במיטבו.

כמעט לכל דבר נמצאו תחליפים שונים ומשונים, חלקים וחלפים שופצו והוחזרו לשימוש. למשל, כוס שנשבר לא נמצא לו תחליף, אך מה לעשות דרכם של הכוסות להישבר. אך אל דאגה, נפח יהודי מצא פתרון לבעיה. התקין סדרה של חישוקי ברזל בגדלים שונים, בקבוקים ריקים נמצאים בשפע. אשר שמשו חומר גלם מצוי בידי הנפח לתעשיית הכוסות. אותם חישוקים שהכין לו, שם אותם על האש עד שהתלהטו, משחיל את החישוק לבקבוק, והלה נחתך לשני חלקים לפי היקף העיגול של קוטר הבקבוק.

לחלק העליון של הבקבוק התאים תחתית סוגרת, אצל חרט עץ יהודי. והרי לא מספיק נפח יהודי אחד, עם חרט עץ אחד, לספק דרישה של אלפים רבים. הנפח היהודי לא חשב למכור את הפטנט שלו לאיש, וכל הרוצה יקום ויעשה, יש מקום לכולם ! ואם נכנסת לבית קפה וביקשת כוס בירה, קבלת אותה בחציו התחתון של הבקבוק, ואם זה יין, אז זה יוגש לך בחצי העליון. לא מעט יהודים מצאו את פרנסתם הודות להמצאת הנפח. ועל מסרק מעץ שמעתם ? מסיקות מעצם או בקליט היו מצרך יקר המציאות, ונגר משועמם שלא השיג מסרק בשוק עבור אשתו, החליט לנסות להכין לה אחד כזה מעץ קשה מצוי, עשה את זה בהצלחה יוצאת מן הכלל, ובין לילה שינה את מקצועו והפך לתעשיין מסריקות, ומאז לא ידע שעמום ולא מחסור.

התקופה קשה, וכולם רוצים לחיות, לאיש לא הייתה הזכות לשמור לו את " העוגה  " לעצמו לבד. התגלתה המשמעות האמיתית של הציווי " וחי אחיך עמך ". ואז בעצם כאן אתה מקבל את התשובה לשאלה הנצחית, מה מחזיק את העם היהודי בגלות ? ומה הסוד שלו להחזיק מעמד גם בזמנים קשים לשרוד, ולצאת מהם מחוזק. הסוד הוא לעניות דעתי נמצא באמירת חז"ל המפורסמת, שישראל ערבים זה – לזה, לשום יהודי אין חזקה על מקורות הפרנסה השמורים לו בלבד. ואיש לא היה מעז להתאונן על מתחרה כשלהו שפתח עסק בסמיכות אליו.

נהפוך הוא ! שווקים של בעלי מקצועות יהודים, היו דבר מובן מאליו. עשרות חנויות של צורפים זה ליד זה, משכו קונים פוטנציאלים. כזה היה המצב בשוק החייטים, הסנדלרים ובכל ענף אחר, ובמידה לא קטנה הדבר היה לברכה לכולם, כוך קונה פוטנציאלי היה מכוון את צעדיו לשוק הרצוי לו. כותב שורות האלה, לא פיגר אחרי ממצאי התקופה. וכמו כל ילדי הזמן ההוא שנטלו חלק בנשיאת העול, באתי יום – יום אחרי הלימודים לחנותו של אבי לעזר. עזרתי התבטאה ביישור מסמרים ישנים, שהצטברו אצלו משנים עברו.

הזמן קשה ושום דבר לא היה בהישג יד. ילדים עמדו בתורים לפחם, נפט, בשר וקמח, או לכל מצרך כשלהו. למרות הקיצוב שהיה נהוג במצרכי יסוד, בהרבה מקרים כשהגעת לסוף התור לאחר עמידה של שעות, ולפעמים של לילה שלם או יום, נמצא שחזרת בידיים ריקות. כי המצרך נגמר ! את התפקיד של עמידה בתור ? היה מוטל על הילדים, כדי לשחרר את ההורים לעיסוקם. על כל פנים יישור מסמרים עדיף.

מרחק כמה עשרות מטרים מהחנות שלנו, היה יהודי אמיד שעסק בסחר תוצרת חקלאית, לאיש היו עגלות וסוסים, אך רוב נסיעותיו עשה באופניים. המרחקים לחוות שמסביב לעיר לא היו ארוכים במיוחד, אבל הכבישים זה מכבר התרוקנו מכלי רכב מנועיים מחוסר דלק.

כלי תחבורה ציבוריים עברו מזמן לשימוש בפחם, ולא פעם קורה ונוסעים שירדו מכלי התחבורה שבו הם נוסעים, יורדים ודוחפים אותו בעליה. גם לאופניים, אין להשיג צמיגים ואבובים. האיש שלנו מר אלמליח, ראה צרפתי שהצמיד מחרוזת של " פקקי שעם " דחוסים בתוך חוט ברזל לגלגלי אופניו, כתחליף לצמיג ואבוב.

הרעיון מצא חן בעיני מר אלמליח, שזה מכבר תלה את אופניו, וגנז אתם את התקווה לרכב עליהם בעתיד הנראה לעין. הרעיון של חברו הצרפתי קסם לו, והוא ניגש לעבודה במשנה מרץ. האיש בא אצל אבי לבקש אותי לעזור לו, ושנינו התחלנו במלאכה ובין ההכנות עלה רעיון מבריק, הגענו למסקנה בעניין החומר, השעם לא יחזיק מעמד בשחיקה של הכביש. בהיותי " מומחה " לדבר, היו לי עצות כי גם אני הייתי רוכב אופניים, זה מסורבל מדי אמרתי לו. וגם אין לצפות שזה יחזיק מעמד זמן רב, וחוששני שתמצא את עצמך נושא את האופניים, במקום שהם יישאו אותך. 

האיש לא ציפה לביקורת נוקבת כזו מצדו של נער. " אדון אלמליח " הפנה אלי מבט חודר ושואל, ומה הרעיון שלך אישי הצעיר ? אכן יש לי רעיון, וחייכתי בשביעות רצון לעצמי. והוא בכובד ראש הראוי לציון, בבקשה בוא ונשמע ! פשוט מאוד אמרתי ובלהט של אדם היודע לקראת מה הוא הולך. אדון אלמליח רואה אני שיש לך הרבה אבובים של מכוניות קרועים. ומה לאבובים הקרועים ולרעיון שלנו " מיד תשמע עניתי בפסקנות.

מהאבובים נכין הרבה מטבעות של גומי נשחיל אותם לחוט פלדה חזק ונהדק אותם אחד אל אחד כמחרוזת לאופן במקום הצמיג. אדון אלמליח קנה את הרעיון, ואכן ההצלחה של הרעיון עלתה על כל הציפיות שלי ושלו ביחד. מעוד מאוד מהצלחת הרעיון, באתי לאבי בתרועות ניצחון והכרזתי חגיגית, חסל סדר יישור מסמרים ! מה יש בן ? מה הבשורה המשמחת שהבאת ? ובהתלהבות של נער מאושר הסברתי את חשיבות ההמצאה. אדוני אבי ז"ל שהתעייף ממקצועו הנוכחי נמאס לו לעשות יש מאין, בחן את הצעתי בזהירות, אני לא הרפיתי. במקום החלטתי לגשת לעבודה ומיד, כי לא היה לאף אחד מאתנו מה להפסיד. ותוך כמה ימים הכינונו כמה " מחרוזות " להוציא לשוק, תחילה פנינו למתקני אופניים, שבין היתר גם התפרנסו מהשכרת אופניים. אמנם הרכיבה לא כל כך רכה, אבל על כביש חלק, זה נסע יפה.

מכרנו לכמה מהם כמה זוגות לכל אחד, הניסוי הראשוני היה מוצלח מאוד. אך המחשבה שליוותה אותנו הייתה מה יקרה אם המחרוזת של הגלגל האחורי תקרע תוך כדי נסיעה ? את התשובה סיפק אדון אלמליח, הוא בעצמו יצא לדרך על אופניו עם צמיגים משונים המעוררים סקרנות בכל מקום.

 ואפילו לברו הצרפתי התפעל מהשינוי הכביר שנעשה באמצעותו, קבל אותו בהורדת כובע והוסיף, בראבו לראש היהודי ! אדון אלמליח מרוצה מעצמו והמחמאות שקיבל עלה על אופניו, לאחר ניסיון של כמה ימים תפס ביטחון והחליט ללחוץ על הדוושה, ובירידה תלולה נתן פורקן לאופניו לרוץ כאוות נפשם, והנה את אשר יגורנו בא, הצמיג האחורי נקרע כנראה מהתחממות יתר, ומצא את גבו של אדון אלמליח בחבטה אדירה לאורך עמוד השדרה מהמושב ועד העורף.

אדון אלמליח השליך את אופניו בצדי הדרך והתפתל בכאביו, חמד ערבי שעבר במקום נחלץ לעזרתו של מר אלמליח, אסף אתו את מטבעות הגומי שהתפזרו בכביש. העניין לא נעים גם לקבל חבטה בגב, וגם לרדת מאופנים ולרכב על חמור עם האופנים, כל זה ביחד ? לזה הוא לא היה מוכן ! ועם התקרבו לשוק, כברת דרך לפני חנותו של אדוני אבי ז"ל, ירד מהחמור שלא יראו אותו בהשפלתו, וכוון את " החמר " לחנותו של אבי. וכעבור זמן קצר הגיע אדון אלמליח מוכה וכמעט מושפל, השתתפנו בצערו על שנפל בחלקו להיות שפן ניסיון.

נרתמנו כולנו למצוא פתרון לבעיה והבטחנו לא שאנו כבר נתגבר על התקלה, ואכן בעזרתו של יהודי מומחה שהמליץ על חוט פלדה כפול מסוג מסוים. זה הביא לסיום התכנון המוצלח, שנעשה על גבו של אדון אלמליח.ההצלחה עלתה על כל מה שהדמיון שלנו יכול לקלוט. כל המשפחה התגייסה למבצע, כל מקום עבודה אפשרי צר היה מלהכיל את מספר העובדים שהיה יכול לספק. מגודל הדרישה שהייתה למוצר החדש. חומר גלם שנדרש לייצור היה מצוי בשפע, ולא היה כל קושי בהשגתו.

כל כמות שהספקנו לייצר נחטפה מחתחת ליד, כמעט בכל מחיר שנדרש ! זה יה הנס שבא בזמנו. בשבילנו ממש נתקיים הפסוק " מקים מעפר דל ". ככל שנמשכה המלחמה אנו התעשרנו יותר. כמוהן יותר לא עמדנו בתור לשום מצרך, הכל הגיע הביתה בכמויות ובשפע. אף אחד מאתנו לא התעניין כמה שזה עלה, העיקר שיש. אמי ז"ל הייתה חכמה, עזרה לנזקקים ודאגה לכל אחד ואחד בסביבה, שייהנה ככל שרק יכלה עד כמה שהדבר עלה בידה

השבועה והתוצאה

בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.

אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.

מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.

פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.

איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום

שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.

ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.

המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.

כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.

יוסף אביבי.

רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי

רבי יהודה בנבנישתי

רבי שלמה בנבנישתי

רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל

רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל

רבי מאיר דילויה.

רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711

רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל

רבי יהודה קשתיאל

רבי יוסף בן ממאן

רבי שמואל פילייאג'י

רבי יצחק פילייאג'י

רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י

רבי שלמה אזולאי

רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה אזולאי.

רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט

רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733. 

רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.

רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.

רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי

רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".

רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו

רבי מרדכיבן אלבחאר

רבי ראובן אלמליח

רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )