מורשת יהדות מרוקו

הנביא מוחמד והיהודים

'אנו נאפשר לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר'

מוחמד, מייסד האסלאם, נולד בעיר מכה שבחצי-האי ערב בשנת 570. אבן אסחאק, הביוגרף הראשון של מוחמד, כתב כי יהודי מנווה-מדבר ית׳ריב שבחצי-האי ערב, עמד על גגו של אחד הבתים בזמן לידתו של מוחמד, והוא קרא ושוב חזר וקרא לעם היהודי^,. כאשר התאסף קהל סביב האיש ושאל אותו, אוי לך. במה העניין? אמר להם: 'זה הלילה עלה הכוכב, שבעקבותיו נולד השליח האלוהי׳(אל-רָסול).

הערת המחבר : מוחמד אבן אסחאק אבן יאסר, אשר קיבץ את הזיכרונות בעל-פה של הנביא מוהמד, נולד בעיר מדינה בשנת 704 ומת בבגדאד בשנת 761 או 767. הוא כתב את ,סירת רסול אללה, כ-150 שנה לאחר לידתו של מוחמד.

רעיון זה של שליח לא היה חדש בחצי-האי ערב. בתקופת לידתו של מוחמד, מספר שבטים ערביים שהתגוררו בתוך וסביב נווה המדבר המרכזי בחצי-האי ערב היו מונותיאיסטים, בהשפעה יהודית ונוצרית כאחד. שבטים ערביים אחרים סגדו לאלים רבים, כגון: אלת הירח אַל-לָאט, אלת הפריון אַל-עוּזָה ואלת הגורל מַנַאת. העיר מכה הייתה המרכז של עבודת אלילים זו; לאחר שמוחמד ייסד את אמונתו המונותיאיסטית והצליח להמיר כארבעים איש, הוא נתקל בהתנגדות הסוחרים של מכה, שפרנסתם הייתה תלויה בטקסים ובאתרים הפגאניים בעיר.

הערת המחבר : האתרים הפגאניים של מכה נשלטו על ידי ה-כעבה, מקדש בו שכנה 'אבן המטאור הגדולה והשחורה', על פי המסורת המוסלמית, לאחר שובו של מוחמד למכה בשנת 630, אללה נתן לאדם הראשון אבן זוהרת לבנה וטהורה, כדי שיביאה לכדור הארץ מגן עדן. אבן זו נקראה אל-חגיר אל-אסואד- 'האבן השחורה', וגם כונתה 'האבן המאושרת' כי רק אבן זו נבחרה מבין כל האבנים בגן עדן.

סוחרי מכה זממו להרוג את מוחמד, ושבט קורייש, שבטו של מוחמד ששלט במכה, יצא אף הוא נגדו. בשנת 622, מוחמד עזב את העיר ונסע עם חסידיו אל העיר ית'ריב, שבה הערבים המקומיים היו קשובים לדתו המונותיאיסטית, בהשפעת קשרים שהיו להם עם היהודים. בעיר ית'ריב הרים מוחמד את דגל אמונתו, וזו הסיבה שית'ריב נקראה מאוחר יותר מדינה: מָדִינַת אַל-נַבִּי ׳עירו של הנביא – גם ידועה כ-אל מדעה אל-מתאתארה 'העיר המוארת' או'העיר הזוהרת'.

מסעו של מוחמד ממכה למדינה היה ההיג'רה – מסע לבריחה מסכנה – ומסמן את השנה הראשונה של לוח השנה

המוסלמי.

יותר מחמש מאות שנה לפני מסעו של מוחמד לעיר מדינה, השבטים הערביים של חצי האי ערב הכירו היטב את היהודים. ברחבי חצי-האי ערב, יהודים נחשבו למכובדים בשל מיומנותם כבעלי מלאכה, מסגרים וצורפים, כמו גם בשל איכות התמרים שהם גידלו במטעיהם. דור לפני מוחמד, אחד המשוררים הידועים ביותר בחצי-האי ערב היה המשורר שמואל בן עדיה, יהודי שהיה מוכר בשם 'המלך של תַיְמַאא', שכתב שירי גבורה בערבית מהמשובחים ביותר.

בימי נעוריו של מוחמד, השבטים היהודיים התגוררו בכל הערים הגדולות בחצי-האי ערב, כולל תימאא, מדינה וחיייבר. עשרים שבטים יהודיים חיו בחצי האי, שלושה מתוכם בעיר מדינה. לפי כתביו של ההיסטוריון היהודי ח.ז. הירשברג, השבטים היהודיים 'חיו במשך דורות' באזור שבו מוחמד החל להטיף. הירשברג אף מציין, כי שני השבטים הערביים המובילים במדינה, בָּנוּ-אָוּס ובַּנוּ-חַ'זרַג' היו בשלב מסוים הווסלים של השבטים היהודיים.

בין יהודי העיר מדינה, היו בְּנֵי נַצ'יר(לבטא נדיר), בְּנֵי קַינוּקַאע ובְּנֵיֱ קֱוּרַייט'ה (לבטא קורייזה). בני שבט נצ'יר וקינוקאע האמינו שהם בני הכוהנים, צאצאיו של אהרון, אף על פי שמוצאם אינו ברור. יתכן שהיו צאצאיהם של גולים שנמלטו מיהודה לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה״ס – או לאחר המרד נגד הרומאים בשנת 70 לספירה – או צאצאים של עובדי אלילים ערביים שהתגיירו כמה מאות שנים לפני מוחמד, או תערובת של השניים – גולים ומתגיירים. עד המאה השביעית, בני שבט נצ'יר דיברו דיאלקט ערבי ואימצו שמות ערביים.

בהשתקעו בעיר מדינה, מוחמד החל להטיף את אמונותיו לכל הקבוצות הדתיות המקומיות, כולל שבטים ערביים פגאניים כמו בנו-אוס ובנו-ח'זרג׳. הוא אמר להם כי אלוהים הוא אחד וכי הוא, מוחמד, הוא נביאו של אלוהים. הוא דחה את הדוקטרינה הנוצרית בת חמש מאות השנים, של המשולש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש – וקבע כי 'הכופרים הם אלה שאומרים "אללה הוא המשיח, בנה של מרים."… כופרים הם אלה האומרים "אללה הוא אחד מתוך שלושה." יש רק אלוה אחד. אם לא יחדלו מדבריהם, יפגע עונש כבד בכופרים אשר בהם.'

לעומת זאת, בהטפותיו התגלה מוחמד כמי שמאמין באותן תכונות אלוהיות של אלוהי היהודים. האֵלוֹה האחד – אַל-אִילָאחה (אללה) – הוא האלוהים האמיתי, בורא עולם, אלוהים של צדק ורחמים, ובפניו כל אדם נושא באחריות אישית. מוחמד, כמו היהודים, גם סבר כי אברהם הוא מייסד המונותיאיזם. הוא התייחס אל משה כאל מי שהקדים אותו; הקוראן – שיא תורתו של מוחמד והספר הקדוש של האסלאם – מצטט את משה יותר ממאה פעמים.

מוחמד אף אימץ את המסורת היהודית של תפילה לכיוון ירושלים, תפילה בציבור ביום שישי בצהריים כהכנה לקראת יום שבת, וצום ביום העשירי לאחר ראש השנה. במיקרה אחרון זה, יום כיפור היהודי סיפק דוגמא לצום המוסלמי של העאשורא, הנגזרת מהמילה העברית עשור – עשר. צום העאשורא נקבע ביום העשירי של תחילת לוח השנה המוסלמי, בעקבות הדוגמה היהודית של יום כיפור שחל עשרה ימים לאחר ראש השנה היהודי. ועוד: אם כי מוחמד וחסידיו התפללו במכה ארבע פעמים ביום, הם הלכו אחר הדוגמה היהודית בעיר מדינה, והנהיגו תפילה נוספת בצהרי היום.

תפיסתו של מוחמד לגבי צניעות, צדקה, עזרה קהילתית עצמית, וחוקים דיאטטיים מחמירים – דבר שהוא חיוני באקלים מדברי – היו דומים למנהגי היהדות. הוא גם אימץ את המצווה היהודית של ברית המילה, אשר מבחינת היהודים ייצג את כניסתו של כל ילד זכר לבריתו של אברהם. בגלל הדמיון הזה בין שתי האמונות ובסגנון החיים, מוחמד לא צפה כל בעיה בגיוס היהודים לחזונו הנבואי. המילה אסלאם היא "כניעה" בערבית, ומציינת את כניעתו של המאמין לאלוהים. היהודים כבר נכנעו לאל אחד. המוסלם, שהוא הנשוא הפעיל של המלה אסלאם, הוא אדם שנכנע, כפי שהיהודים כבר עשו.

כתגובה להתנגדות לאסלאם אצל שבטים ערביים רבים בעיר מדינה, שלף מוחמד ברית צבאית שמטרתה לצרף בני-ברית לאמונתו החדשה. על פי המסורת המוסלמית, סעיפי ההסכם המתייחסים ליהודים הציעו ברית איתנה: 'היהודים המצטרפים אלינו יקבלו סיוע ושוויון; הם לא ידוכאו, ולא יינתן סיוע לאלה היוצאים נגדם.׳ היהודים נחשבו ׳לקהילה אחת עם המאמינים (אבל תהיה להם דת משלהם כפי שלמאמינים יש דת משלהם). תהיה עזרה הדדית בין היהודים לבין המאמינים, אל מול כל מי שנלחם נגד אחד החתומים על מסמך זה, ותהיינה התייעצויות הדדיות.' עזרה הדדית תינתן על ידי המאמינים והיהודים נגד כל מי שמתקיף את העיר מדינה. אם היהודים נקראים על ידי המאמינים כדי לעשות שלום הם חייבים לציית; ואם המאמינים נקראים על ידי היהודים לעשות שלום, הם חייבים להסכים, למעט במקרה של מלחמת קודש.

הערת המחבר:בקוראן, ציטוט של סעיף 20 מתוך סורה 5: 'משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנגנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים.' בהמשך של סורה 5, מובא מה שצוטט כדברי משה: 'בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.'

תהיה האמת אשר תהיה בגין הסכם זה שצוטט רבות, השבטים היהודיים של העיר מדינה הציבו התנגדות נחושה לאסלאם. אחד המתנגדים המובילים של מוחמד, כַּעְבּ אִבְּן אַשְרַף, משורר ממוצא מעורב יהודי-ערבי, חיבק את יהדותה של אמו וכתב פסוקים נגד האסלאם, שעודדו את שבט קורייש – שבטו של מוחמד – להילחם נגדו. התנגדות זו של היהודים גדלה עוד יותר בשנת 624, כאשר חסידיו של מוחמד הביסו כוח גדול של קורייש בנווה המדבר של ואדי באדר, עשרים קילומטר צפונית למכה. תבוסה זו התרחשה באותה נקודה שבה הקרוואנים המובילים סחורות מעזה לסוחרי קורייש, עצרו לשאיבת מים אחרונה לפני הגיעם לעיר מדינה.

הקרב על באדר דירבן את כַּעְבּ לנסוע למכה ולכתוב פסוקים המביעים התנגדות עוד יותר גדולה לאסלאם, ודוחקים בבני קורייש לנקום את מתיהם. הוא גם הוביל את השבט היהודי קינוקאע לחבור לשבט קורייש הערבי. מוחמד החליט אז לצאת ולדבר אל היהודים, פנים אל פנים. הוא ביקר באזור מגוריהם שבעיר מדינה, ודחק בהם לקבל אותו בתור נביא – שליחו של אלוהים – הנושא אזהרות נבואיות השאובות מהמסורת היהודית. הקוראן מזכיר את מאמציו אלה של מוחמד בסורה חמש – אחת מתוך 114 סוּרַאת או פסוקים שבקוראן – הפונה ישירות אל היהודים: 'הוי בעלי הספר, עתה בא אליכם שליחי – מוחמד ־'למען יבאר לכם לאחר שפסקה הופעת השליחים, ולמען לא תגידו, "לא בא אלינו כל מבשר או מזהיר". עתה בא אליכם מבשר ומזהיר.^,

אך עבור יהודי מדינה, כמו לרוב היהודים, עידן הנביאים עם אזהרותיהם, עם ההטפות והחזיונות שלהם, כבר עבר זמנו. הנביא היהודי האחרון, מלאכי, הלך לעולמו אלף שנה קודם לכן. על פי המסורת היהודית, הנבואה תתחדש רק עם שובם של היהודים לציון. על סמך דיווחים, היהודים אז אמרו לו: 'הו, מוחמד, אתה כנראה חושב שאנחנו העם שלך. אל תשלה את עצמך בגלל שנתקלת – בבאדר – באנשים שאינם יודעים מלחמה והכרעת אותם; באלוהים, אם נילחם בך, אתה תגלה כי אנו גברים אמיתיים !

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 33-30

מתוך ראַיה פנימית בקוראן, עולה כי היהודים של העיר מדינה היו ספוגים במסורת הרבנית. למרות התשבחות כלפיו, 'החדית' מודה בכך שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. נֶאֱמָר כי הוא ענה להם במלים אלו, 'אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר,' ובכך הוא נזף ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם. הקוראן מציג את היהודים כמי שאיבדו את האהדה האלוהית בגלל חוסר צייתנותם. הקוראן קובע כי היהודים חיללו את הקודש פעמיים בהיסטוריה שלהם, הפעם השנייה כאשר אמרו למוחמד, 'אנו מאמינים בזה אשר נגלה אלינו^,   והקוראן מציין: 'כך הביאו על עצמם זעם אחר זעם, וכלפי כופרים כאלה קיימים עונשים משפילים'.

הערת המחבר: קוראן, 2:92. אורי רובין(מתרגם). הקוראן, עמוד 12. על פי הקוראן, המקרה הראשון שבו היהודים חיללו את השם, התרחש כאשר משה ירד עם לוחות הברית מהר סיני, ומצא את היהודים סוגדים לעגל הזהב: 'משה הציג לכם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהעדרו והייתם בני עוולה'.

وَلَقَدْ جَاءكُم مُّوسَى بِالْبَيِّنَاتِ ثُمَّ اتَّخَذْتُمُ الْعِجْلَ مِن بَعْدِهِ وَأَنتُمْ ظَالِمُونَ-תוספת שלי א.פ

כמה ימים לאחר שמוחמד נדחה על ידי היהודים, הייתה תקרית בשוק קינוקאע אשר על פי המסורת המוסלמית, צורף יהודי ביצע מעשה קונדס באישה מוסלמית: הוא הצמיד את החלק האחורי של החצאית שלבשה אל בִּגְדָה העליון, וכך, כאשר היא קמה היא חשפה את עצמה. על רקע זה פרצה מריבה, ונהרגו בה יהודי ומוסלמי. מוחמד, בתפקידו הרשמי כשופט מחלוקות, נקרא לשמש כבורר. היהודים סירבו לקבל את הבוררות של מוחמד, והתבצרו בתוך מבצרם. יהודי קינוקאע, בתקווה לגייס את מתנגדיו הערבים של מוחמד למלחמה נגדו, קראו להם לתמיכה, אך מצאו עצמם לבד, ללא בעלי ברית.

מוחמד פעל אז במהירות, התקיף את מעוז קינוקאע, צר עליו ודרש מהיהודים להיכנע. הם נכנעו לדרישה. זה היה נצחונו הראשון של מוחמד על היהודים. בן ברית לשעבר של היהודים, הערבי עבדאללה אבן אוביי, חבר שבט ח'אזרג' שהתאסלם זה לא מכבר, התערב ופנה אל מוחמד לטובת היהודים. הנביא הסכים להציל את חייהם, אבל הוא התעקש על גירוש קינוקאע מהעיר מדינה. בעוד שני השבטים היהודים האחרים נשארו בעיר, כל אדמות קינוקאע וחלק מרכושם נלקחו על ידי המוסלמים. קינוקאע מצאו לעצמם מפלט בקרב שבט יהודי אחר ב- ווּאַדִי אל-קוּרָה.

לנוכח התנגדות בלתי צפויה שכזאת, מוחמד הכפיל מאמציו כדי להבטיח השרשת אמונתו החדשה. הוא היה במצוקה לנוכח פסוקי השירה העוינת של המשורר כַּעַבּ אבן- אשרף, אשר, על פי המסורת המוסלמית שנרשמה לאחר מכן, ביקש להלהיט את השבט היהודי נצ'יר נגד מוחמד. כַּעַבּ חזר קודם לכן לעיר מדינה, שם הוא המשיך לכתוב פסוקים של הסתה. על פי הוראותיו של מוחמד, כעב אבן־אשרף נרצח שם בשנת 625. המנהיגים היהודים של שבט נצ'יר, הלכו אל מוחמד כדי למחות על הירצחו של אחד מאנשיהם הבולטים. מוחמד השיב כי על אף שהוא מתיר מחשבות ודעות של מתנגדיו, הוא לא יאפשר פעולה חתרנית ובוגדנית, המפרה את ההסכם שלו עם היהודים.

אנשי שבט נצ'יר לא הרימו ידיים. מאוחר יותר באותה שנה, תחת הנהגתו של חי בן־אחיטוב, הם כרתו ברית עם ראש הבדואים אבּוּ בַּרָא, אחד ממתנגדיו של מוחמד. בקרב אוחוד, נהרגו שישים וחמשה מוסלמים ועשרים ושניים אנשי מכּה. זמן קצר לאחר הקרב, מוחמד זכה באמונו של אבּו ברא, ובשנת 626 הוא יצא אל אנשי נצ'יר היהודים, לניהול משא ומתן על הפסקת אש. על פי המסורת המוסלמית, בני נצ'יר היו נחושים לנקום את מותו של כּעב אבן־אשרף, והם תכננו להרוג את מוחמד על ידי הטלת סלע כבד על ראשו מעל אחד הגגות. מוחמד הוזהר מפני תכניתם זו, והוא נמנע מלבקר באזורם של בני נצ'יר.

בני נצ'יר סירבו אז לנהל משא ומתן עם מוחמד, והעדיפו לחפש ברית עם יריבו הוותיק עבדאללה אבן אוביי. אבל כאשר היהודים נסוגו אל תוך מבצרם, אבן אוביי שנוכח לדעת כי המעיט בכוחו של מוחמד לאחר קרב אוחוד, החליט שלא לבוא לעזרתם.

מוחמד אז הטיל מצור על מבצרם של בני נצ'יר, והחל לכרות את עצי הדקל שלהם, שהיוו עיקר פרנסתם. הדבר התרחש בשבת, יום של חסידות ותפילה עבור היהודים – שהיו אז בעלי מלאכה ואנשי חקלאות שוחרי שלום – ולא יכלו להילחם בשבת. מבחינת המוסלמים, אשר שמו ללעג את מסורת השבת היהודית, הסירוב להילחם היה סימן של חולשה. היהודים התחננו בפני מוחמד להציל את חייהם. הוא הסכים, אך בתנאי שהם יעזבו מיד את העיר מדינה, כפי שעשו זאת בני קינוקאע לפניהם. הוא אפשר להם לקחת אתם, רק כמות חפצים שיוכלו להעמיס על גמליהם.(הדגשה לא במקור)

כמה מבני נצ'יר מצאו מפלט מאה קילומטרים צפונית מערבית לעיר מדינה בנווה חיייבר, שם חיה קהילה יהודית בעיקר. אחרים המשיכו צפונה למרחק של חמש מאות קילומטרים נוספים והגיעו לפלשתינה – היא "יהודה הכבושה" וארץ הקודש של אבותיהם – משם כנראה באו לפני למעלה מ-1,200 שנים.

הגירוש של שבט נצייר מהעיר מדינה היה נצחונו השני של מוחמד נגד היהודים. פרשנים רבים של הקוראן מאמינים, כי סורה חמישים ותשע של הקוראן מצדיקה את הגירוש של בני נצ'יר ומייחסת אותו לאללה: 'הוא אשר גירש את בעלי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם… אלמלא כתב אלוהים בספר כי יהיה עליהם לגלות, היה מענישם לאלתר. בעולם הבא צפוי להם עונש האש, כי חלקו על האלוהים ושליחו. כל החולק על האלוהים, הנה אלוהים מענישו קשות.'

בהתמודדות זו עם אויב חסר רחמים, בני שבט נצ'יר לא מצאו לנכון להמשיך ולהתנגד; מוחמד שלל מהם את פרנסתם. האתיקה היהודית המקראית, אוסרת כריתה של עצי פרי גם בעת מלחמה.

דברים 20, פסוק 19 : כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר-תוספת שלי א.פ

 המסורת המוסלמית מדגישה את ההיפך מכך. סורה 59 בקוראן ממשיכה: יכל עץ תמר אשר תכרתו או תשאירוהו ניצב על שורשיו – ברשות אלוהים תעשֹו זאת, למען ימיט קלון על המופקרים. כל אשר חלק אלוהים לשליחו משללם – אתם לא הזנקתם לא סוס ולא גמל כדי להשייגו. אלוהים הוא המשליט את שליחיו על אשר יחפוץ.

مَا قَطَعْتُم مِّن لِّينَةٍ أَوْ تَرَكْتُمُوهَا قَائِمَةً عَلَى أُصُولِهَا فَبِإِذْنِ اللَّهِ وَلِيُخْزِيَ الْفَاسِقِينَ 5 وَمَا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْهُمْ فَمَا أَوْجَفْتُمْ عَلَيْهِ مِنْ خَيْلٍ وَلَا رِكَابٍ وَلَكِنَّ اللَّهَ يُسَلِّطُ رُسُلَهُ عَلَى مَن يَشَاء وَاللَّهُ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 6

יהודי נצ'יר שהוגלו, בהנהגתו של חי בן־אחיטוב, יצאו לחפש אחר אבו סופיאן, אחד האישים הבולטים בשבט קורייש הפגאני, אליו השתייך מוחמד. אבו סופיאן הוביל אז את ברית מכה, יחד עם שבטים ערביים שיצאו נגד מוחמד. פסוק בקוראן שבו נאמר:- 'ואולם הם אלה אשר קילל אלוהים, ואשר יקללהו אלוהים, לא תמצא לו מושיע' – أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ لَعَنَهُمُ اللّهُ وَمَن يَلْعَنِ اللّهُ فَلَن تَجِدَ لَهُ نَصِيرًا מתפרש כמתייחס לשיחה שהתרחשה בין אבו סופיאן ליהודים, כאשר שאל את דעתם על תביעותיו הדתיות של מוחמד. 'הו, אתם היהודים' אמר אבו סופיאן, 'הנכם אנשי הספר הראשון, והנכם מכירים את מהות הסכסוך שלנו עם מוחמד. האם דתנו היא הטובה יותר או דתו?' לכך השיבו היהודים כי הדת הפגאנית של שבט קורייש היא בהחלט הטובה יותר; מוחמד ותומכיו זעמו כאשר שמעו כי חי בן אחיטוב וקבוצתו הגנו על מה שהיה מבחינתם עבודת אלילים.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 35-33