מורשת יהדות מרוקו

ס״ט. כתב הרא״ש ז״ל בפסקיו בב׳ק בפי מרובה ד׳ קל״ח, הלכתא דבכוליה תלמודא קי״ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום מתלמיד לרב דהוי טפי מש״ש רב לתלמיד, בכולהו הוי תכ״ד כדיבור דמי, בר ממגדף ועע׳ז וקידושין וגירושין, דלא הוי בהו תכ״ד כדיבור אפי׳ בכדי שאלת רב לתלמיד, דגרע מכדי שאלת תלמיד לרב.

רבים יתמהו עמ״ש הרב ב״י בסוף סי׳ קמ״ד בשם ה״ר יוסף ן׳ זמרון ז״ל, בשם רבו הרשב״ץ ז״ל, בתקנת גט המקניט את אשתו, שכתב בסוף דבריו וז״ל, שבאותה תקנה, אפי׳ יצא ויחזור ויתיחד עמה כמה פעמים, כל זמן שיתעכב הזמן לבד היא אשתו, ואם יתעכב יותר ויתנו לה וכוי. שיש לתמוה מנין לו לרב להתיר יחודה עמו אחר השליחות ההוא. דאם הוא למד כן מסוגיית התלמוד שאומר, הרי זה גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום וכו׳. הרי שם איתמר והוא שלא נתיחד עמה אח״כ, ומנה ליה לרב לומר אפילו יתיחד עמה כמה פעמים דשרי? ונ״ל שהרב ז״ל מסברא דנפשיה ראה לתקן כן, ושפתים ישק. וכן דודאי יש לו על מה שיסמוך בתקנה ההיא. דנדון דידן לא דמי למאי דאיתמר בתלמוד, דהתם ודאי נתיחד עמה לאח״ב נפסל הגט מטעם גט ישן, דחיישינן שמא יאמרו גטה קודם לבנה, דתמן איתמר אמר לה הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו', ולשון זה לא שייך אלא בגט כוח״ך דאית ביה זמן כמנהג בכל הגטין, ולכך יש לחוש פן יאמרו מפאת הזמן הכתוב בו גטה קודם לבנה, אמנם בנ״ד שהגט אינו נכתב עד שיעבור מכנגד פניה הזמן שקבע, מסתמא לא יכתוב הסופר כי אם הזמן שבו ישב לכתוב הגט, וליכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה, ומה שהוסיף הרב לתקן שתהיה נאמנת היא והעדים לומר שלא בא באותו זמן, וגם נאמנת לומר שלא פייסה לבטל השליחות, יפה תיקן ולמד כן מסוגיות התלמוד באותו גט שהיה כתוב זמנו קדום, ואמר לה הרי זה גיטך וכר, כל זה כתבתי לענין הלכה לא למעשה, כי מעולם לא ראיתי רבותי נ״נ שהסכימו לעשות גט כפי סברת ה׳׳ר יוסף ן׳ זמרון ז׳׳ל הנ״ל בעניו הנ״ל, וגם אני לא יצא מידי לפועל גרושין בגט כזה מעולם אעפ״י שקצת פעמים צוו לי קצת חכמי הדור לסמוך על סברת הה״ר יוסף הנ״ל בענין הנז׳ בשעת הדחק, וכתבתי במזכרת שלי, וחתמתי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל לגרש את אשתו בגט כפי התקנה הנ״ל של הה׳ר יוסף הנז', ומעולם לא כתבתי הגט ההוא אפי׳ בשעת הדחק. ולא כתבתי במזכרתי שלי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל על זה, כי אם לאיים על הבעל שיחשוב שאם יתעכב לבוא לזמן שקבע, אמסור לה גטה ותהי מגורשת בו. נאם יעקב. עד כאן לשון הרב החתום ז״ל.

ע. במה שכתוב בטור א״ה בשם אביו הרא״ש ז״ל בסימן קנ״ו. ז״ל, ומה שנהגו לכתוב ולאתריהון דאבהתיכי, תמהני למה נהגו לכתוב כן, מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי האשה ע״כ. ולעד״ן דליתא לתמיהת הרב ז״ל, רק היכא דכתב הסופר אנא פב״פ (דקאי השתא פה מקום פ׳), דממתא פ׳ דאית ביה שתי משמעיות, דאפשר דקאי אבעל לחודיה דהוא מאותה מתא פ׳ דמידכר בגט, או קאי אאב דידיה דסליק מיניה, דהאב הוא מאותה מתא. דלהדין נוסחא טוב הדבר לכתוב ולאתריהון דאבהתוהי ג״ב, וה״ה בזכרון אבי האשה בגט, דהיכא דכתב אנת פב״פ דממתא פ׳ דאית בה שתי משמעות, דאפשר דלא קאי רק אמקום דירה ואפ׳ דקאי גם אמקום אביה, טוב הדבר לכתוב גם כזה ולאתריהון דאבהתיכי, משא״ב כשיכתוב אנת פב״פ העומדת השתא פה מתא פ׳, דאז משמע שלא הוזכר רק מקום דירה כן נלע״ד וק״ל.

עדי הגט אם חתם אפי׳ א׳ מהם בגט שלא במצות הבעל פה אל פה הגט בטל, ואם נשאת תצא וכל הי״ג דברים שייכי בה עיין בדברי מוהרי״ק ז״ל במחודשים סי׳ ק״ל וסי׳ ק״פ.

ע״א. בעשור ראשון לניסן שנת ע״ה לפ״ק כתבנו לה״ר הלל הכהן, שהגט שכתב למסעודא בת אברהם ן׳ סידרו, בכח השליחות שעשאו שליח, ארוסה מוסא בר יהודה ן׳ יעיש, הוא בטל ופסול. והביטול מדאורייתא, מחמת שחתם בו מסעוד ן׳ אביטבול במאמר ר׳ הלל שלוחו של המגרש, ולא שמע מפי המגרש שאמר לסופר כתוב, ולא לעד לחתום. והפיסול מדרבנן, מחמת מ״ש בשטר השליחות ששלח לפנינו ר׳ הלל, שכתוב בו שהמגרש הנז׳ עשאו שליח לר׳ הלל לכתוב ולתת גט כשר למסעודא הנז׳ על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד הנז', ומצאנו להרמב״ם ז״ל שכתב שאין להזכיר שום תנאי על הגט אפילו על פה קודם כתיבתו וחתימתו. רק אחר שיכתב בלי שום תנאי, יתנה עליו בשעת מסירה לידה, או ליד שלוחה, או שלוחו. התנאי שרשאי להתנות שיאמר תנהו לה ע״מ וכר. והואיל ונזכר התנאי וגם נחתם בשטר השליחות, קודם שנכתב זה הגט, הוי גט פסול מדרבנן. כי אפילו התנה על פה קודם כתיבתו, כתב הרמב״ם דהוייא ספק מגורשת, כ״ש היכא דנכתב בשטר השליחות קודם כתיבת הגט בתנאי מפורש, באומרו כתוב לה גט על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד. דמשעה ראשונה שצוה על כתיבת הגט, ירד להתנות עליו, דלא מיקרי גט כריתות, אפילו בשעת כתיבתו, וכ״כ מוהרי״ק ז״ל בש״ע טור א״ה בסי׳ קע״ז, אכן קשה לו טובא ממ״ש מוהרי״ק ז״ל בם׳ הגט שלו בסי׳ קע״ד טא״ה שאחר שכתב בסעי׳ ל״א מהסי׳ הנז', שאין להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט, חזר וכתב בסי׳ שאחריו בסמוך, ואם אין הבעל רוצה לגרש אלא לזמן, והוא נחפז ללכת ואי אפשר לכותבו קודם שילך אומר לשליח שיתן גט לאשתו ולא תתגרש בו אלא לאחר זמן פ׳, הרי לך בהדייא שאין פסול בתנאי הנז׳ על פה קודם כתיבת דזגט, ודלא כהרמב״ם ז״ל שכתב דהוי ספק מגורשת. וגם קשה מדברי מוהרי״ק ז״ל שהסכים לדבריו של הרמב״ם ז״ל בסי׳ קמ״ז, וקשה מדידיה אדידיה. וי״ל דלא דמי תנאי דקביעות זמן לשאר תנאים שהרי כתב הרמב״ם ז״ל וגם מוהרי״ק ז״ל בסי׳ קמ״ו מטא״ה הסכים לדבריו, שהמגרש לזמן קבוע הוי תנאי, ואינו תנאי דומה לתנאי שהיא מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי. שהמגרש על תנאי הרי גירש מיד, אלא תמתין עד שיתקיים התנאי ותהיה מגורשת למפרע. ונ״מ דאעפ״י שאין הגט בידה בשעת קיום התנאי כגון שאבד, הוייא מגורשת למפרע משעה שנמסר לה. אמנם המגרש לזמן, אינה מגורשת עד יחול הזמן, וקודם הוי גט בידה בתורת פקדון לבד. ונפקא מינא דאם אינו בידה בשעת חול הזמן אינה מגורשת, וכפי זה לא קשה מידי ממאי דקשה לן. דעד כאן לא קא מכשר לן מוהרי״ק ז״ל בתנאי קביעות זמן, אלא לפי שאינו תנאי גמור, וגם אין צריך לכפול התנאי, רק שיאמר לה הרי זה גיטך ולא תתגרש בו עד עבור זמן פ׳. אמנם שאר תנאים דבעינן בהו כפל, דמיקרו תנאי גמור. כגון ע״מ שלא תנשא לפ^׳ וכדומה לו, כ״ע מודו דאין להתנותם קודם כתיבת הגט אפי׳ בע״פ. זהו מה שנלע״ד לתרץ בקושיא הנז'.