מורשת יהדות מרוקו

כפתח האסופה – פרופ' דב נוי

אז השואה שבה הושמד חלק ניכר מן הקהילות של יהודי אשכנז באירופה, והכורח עלה על החיים היהודיים בהן, בספרות עם ישראל נתעצם הז׳אנר המיוחד של ספרי הנצחה לזכר קהילות ישראל שאינן עוד. במרכז כל ספר ״יזכור״ מסוג זה עומדת לרוב קהילה יהודית מסוימת, ובמדוריו משתקפים עברה של הקהילה (מראשיתה עד חורבנה), החיים הרבגוניים בה ותרומתה לעם ישראל, לתרבותה ולנצח ישראל.

במכוון השתמשנו בסעיף הקודם בביטוי ״נתעצם״, כי הז׳אנר כשלעצמו היה קיים גם לפני השואה, הן כספרות אוטוביוגראפית של זכרונות הכתובים ע״י אישים הקשורים כל חייהם למקום מסוים שמילא תפקיד מרכזי בחייהם, והן בצורת מונוגרפיות המוקדשות למקום מסוים אשר יחס המחבר אליו הוא אמנם כשל חוקר העומד ומסתכל מן הצד, אך יחסו לחכמיו ולבניו הוא יחס של הערצה ומסירות.

בדרך כלל אין במונוגרפיות מסוג זה (מה שאין כן באוטוביוגרפיות) התייחסות ומעורבות אישית, אך היחס העמוק של החוקר, הניצב ״מן הצד״, ניכר בדברי הקדשתו, בשם הניתן לספר (כגון ״קרייה נאמנה״ וכיו״ב).

לספרות ממואריסטית ולספרות ה״יזכור״ שנכתבה אחרי השואה יש קווי אופי משותפים רבים, וזאת על אף העובדה שכל ספר ״יזכור״ נערך בפני עצמו ואין הידברות ושיתוף פעולה ממוסד בין העורכים. אם כי מעולם לא נקבעו סדרי עריכה משותפים ומתכונת מחייבת, נוצר במרוצת השנים מודל של ספר – ״יזכור״: קובץ רב משתתפים (אלה הם לרוב יוצאי העיירה המסוימת שאיננה עוד), הנערך ע״י מערכת (אם כי בדרך כלל יש עורך ראשי העושה את עיקר העבודה, בתשלום), ובו שלושה חלקים:

1. חלק היסטורי על ראשית היישוב המסוים מבחינה יהודית וכללית כאחת, ועל תולדות היהודים בו מתקופת הגיעם אליו ועד השואה.
2. חלק שקשה להגדירו, אך מכיווץ שהוא כולל זכרונות ומאמרים מונוגרפיים על הווי, אישים שפעלו בתחומים שונים, אורחות חיים במחזור החיים ובמחזור השנה, מוסדות הקהילה, חיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אפשר לקרוא לו: חלק סוציולוגי־אתנוגרפי. רוב החומר בו יונק מזכרונות המשתתפים בו, אשר התקופה שקדמה לשואה, כלומר שנות המאה ה־20, בעיקר אלו בין שתי מלחמות העולם, שמורה יפה בזכרונם. אם ״החלק ההיסטורי״ (לפי סיווגנו: חלק 1) ב״ספר יזכור״ הוא לרוב בגדר קומפילציה ממקורות היסטוריים קודמים, אשר הסקירות (לרוב היסטוריונים מוסמכים שאינם מאנשי המקום וקיבלו תשלום תמורת עבודת מחקרים) אספו וערכו אותם, הרי החלק הסוציולוגי־אתנוגרפי הוא חלק תיעודי המכיל נתונים חדשים רבים והוא אוצר חשוב בשביל סוציולוגים אתנולוגים ופולקלוריסטים. השוואת הנתונים הכלולים במדורים אלה עם נתונים מקבילים הידועים לנו ממקורות אחרים, הן מבחינה דיאכרונית (השוואה עם נתונים הידועים לנו מן העבר) והן מבחינה סינכרונית (השוואה עם קבילות הקיימות בו זמנית במרחבים אחרים), עשויה לתרום תרומה חשובה ביותר להכרת האמת ההיסטורית והחברתית על חיי היהודים ועל תרבותם, בעיקר בשליש הראשון של המאה העשרים.
3. החלק השלישי משקף את תקופת השואה, ורובו ככולו נרשם ע״י (או אפילו מפי) עדי ראייה, ניצולים המוסרים ידיעות על חורבן עירם וחוויות הכרוכות בו.

לעיתים קרובות, אולי כדי לסיים בכי טוב וכדי לתת ביטוי למילוי המשאלה הכמוסה, כפי שנהוג הן בדרשות המסתיימות בגאולה ובתקוות ציון, והן בסיפורי עם המסתיימים ב״סוף טוב״, נוסף בקבצים רבים מדור על בני העיר או העיירה בישראל ומחוצה לה בהווה, על תרומתם לתקומת ישראל, לחיי ההמשך היהודיים ולמערכות התרבות והמדע בכלל, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה כאחת.

חלק נוסף זה, הכולל לעיתים נתונים על יוצאי העיר שהלכו לעולמם, על ארגוניהם של ״בני העיר״ (״לאנדסמאנשאפט״) ועל דרך ההוצאה לאור של ספר ה״יזכור״ (לעתים גם רשימות על בניהם ונכדיהם של יוצאי העיר שמסרו את חייהם למען בטחון ישראל ושלומה), רצונו כאילו להכריז: ״עוד יישובנו חי!״ ״לא נכחד זכרו של מקומנו!״ ״עוד חיי הקהילה נמשכים!״ גם אם ההישגים הבאים לביטוי בחלק הנוסף, נתממשו הרחק ממקום המוצא של בני הקהילה, הרי הם יונקים מכל מה שהיה כרוך בה, במסורותיה ובאורחות חייה, מי שרצה להכחיד את העיירה לא הצליח בכך, כי רוחה ממשיכה להתקיים במעשי צאצאיה. גם אם אין מדור נוסף כזה בספר ה״יזכור״, הרי עצם הספר הופך את המקום שלו הוא מוקדש, ל״עיר ואם בישראל״, אשר יוצאיה חיים ופועלים בעולם כולו, בעיקר בישראל, והם אינם שוכחים את ״אמם״ – מקום הורתם ולידתם, חייהם ויצירתם שלהם, של אבותיהם ושל אבות אבותיהם.

את המודל הרעיוני להתייחסות זו יש לחפש בהתייחסות האופיינית לחשיבת ישראל מקדמת תא והכרוכה באידיאה של ״ירושלים שלמעלה״. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על מונח מושג זה שבעקבותיו באו הכינויים ״ירושלים ד…״ לערים רבות בישראל, על מוצאו והתפתחותו. מן הראוי לציון הוא, כי הביטוי ״בזכרנו את ציוך׳ ״על נהרות בבל״ – במזמור קל״ז של ספר תהילים (״על נהרות בבל״) והמלה ״ירושלים״ הנזכרת בו שלוש פעמים, רומזים עדיין למרחב גיאוגרפי ממשי … ברור, על כל פנים, כי לגבי העיירות שנכחדו אפשר לפרש את ה״שלמעלה״ כאלגוריה או מטאפורה המתייחסת גם לזכרון וללב, שבהם מוסיף היישוב החרב לחיות. והרי גם כאשר מחבר הספר שלפנינו מזכיר בספרו (עמי 34) את הכינוי ״ירושלים קטנה״, שבו נתכנתה אז־ימור ״שלו״ במרוקו, הכוונה היא לירושלים שבלב, לירושלים כאידיאה שהיא מעל ומעבר לחורבן.

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל_; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

52. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.