ספינת אגוז


כקליפת אגוז – עוזיאל חזן

כקליפת אגוז

עוזיאל חזן

מחזה בשלוש מערכותאגוז - הנספים

מכון בן צבי

לחקר קהילות  ישראל במזרח

תשנ"ח – 1998

נר לזכר אברהם סלוק נולד בשנת 1935 בקזבלנקה נפטר בשנת 1995 בירושלים ממייסדי תנועת ״ביחד״ ומראשי המאבק להעלאת חללי ״אגוז״ ולהנצחת זיכרם.

בהקדשה ובהערצה לאלה שנפלו בדרך ולמי שנתנו מחייהם

דו״ח ״המוסד״ על הספינה ״אגוז״

א. הקדמה

מאוג חיים סעדון

סיפורה של הספינה אגוז ששקעה במצולות בינואר 1961 הוא סיפור עצוב של ילדים, נשים וגברים שביקשו לצאת ממרוקו לארץ-ישראל. זהו סיפור עצוב על גורל שתעתע דווקא בקבוצה קטנה זו של 44 אנשים ולא באותם אלפים ועשרות אלפים שברחו בחשאי ממרוקו. הפלגת אגוז לא הייתה ההפלגה הראשונה של ספינה זו, ממקום זה ובדרך זו. קדמו להפלגה זו שתים־עשרה הפלגות באותה ספינה. אותם אנשים שארגנו את ההפלגות הקודמות הם אלה שארגנו גם את ההפלגה האחרונה, באותן שיטות ובאותם אמצעים, מבלי לדעת כי הם ״מובילים״ את המעפילים עצמם לגורל כה אכזר.

מאז מלחמת העולם השנייה(1945-1939) חיפשו יהודים דרכים לצאת ממרוקו ולהגיע לארץ-ישראל. בין השנים 1949-1945 יצאו ממרוקו באופן בלתי לגלי 14,000 יהודים בקירוב. הם ברחו לאלג׳יריה ומשם לארץ-ישראל, לרוב דרך מרסיי. במאי 1947 הפליגו חלק מיהודים אלה באניית המעפילים ״יהודה הלוי״. קבוצה אחרת הפליגה בחודש יולי 1947 באניית המעפילים ״שיבת ציון״. אניות אלה לא הגיעו לחופי הארץ. הן נעצרו בידי הבריטים, ומעפיליהן, רובם יהודים ממרוקו, גורשו לקפריסין. מרבית היהודים שברחו ממרוקו ולא הפליגו על סיפונן של אוניות המעפילים המתינו באלג׳יריה לקראת הפלגתם. אלה יצאו באופן מסודר, אך בדרכונים מזויפים ובאשרות מעבר מיוחדות, במהלך החודשים ספטמבר 1947 – יולי 1949 למרסיי שבצרפת, ומשם הגיעו לארץ. ההעפלה בשנים אלו הייתה השלב הראשון בעליית יהדות מרוקו לארץ־ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.

השלב השני בעליית יהודי מרוקו החל במרס 1949 ונמשך עד לעצמאות מרוקו. היה זה השלב של העלייה הרשמית למחצה והמאורגנת. לא עוד יציאה בלתי לגלית אלא יציאה בהתאם למכסות הגירה שקבעו רשויות השלטון הצרפתי, ששלטו במרוקו מאז 1912, והסוכנות היהודית. המועמדים לעלייה עברו מיון קפדני הידוע בשמו ״הסלקציה״ ושהשאיר צלקות רבות בקרב יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו מעל 90,000 יהודים. מרביתם, כ-60,000, עלו בשנים 1956-1955 כאשר היה ברור שמרוקו עומדת לקבל את עצמאותה וחששם לעתידם במרוקו העצמאית.

משקיבלה מרוקו את עצמאותה, במרס 1956, נאסרה עלייה של יהודים למדינת ישראל. משנה זו ועד שנת 1962 הייתה יציאה חשאית של יהודים ממרוקו, וארגנה אותה מדינת ישראל, ליתר דיוק המוסד לתפקידים מיוחדים. העלייה החשאית היא השלב השלישי של עליית יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו כ-40,000 יהודים ממרוקו. סיפורה של התקופה הוא סיפורם של שליחי מדינת ישראל, של פעילים מקומיים ושל יהודים שחיפשו כל דרך לצאת את גבולות מרוקו, תוך סיכון נפשות רב. על התקופה נכתבו מחקרים שהחשובים ביניהם הם מחקרו של ש׳ שגב ״מבצע יכין״ וספרה של אנייס בן סימון ״חסן השני והיהודים״. בביבליוגרפיה המצורפת ניתן למצוא ביטוי להיבטים השונים של המחקר והכתיבה בנושא.

החומר המוגש בזה אינו מחקר על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לא זו הייתה המטרה שעמדה לנגד עינינו. בחרנו לתאר את התקופה באמצעות קטעים מתוך דו״ח מיוחד במינו. לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ מינו ראש הממשלה וראש המוסד את אליעזר שושני, איש הפלמ״ח וחבר קיבוץ יפעת, לחקור את הפרשה. שושני חיבר דו״ח מפורט מאוד על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לדו״ח קרא ״תשע מתוך אלפיים״. זהו דו״ח סודי, ובמשך שנים רבות נאסר אפילו פרסום דבר קיומו. נתאפשר לנו לפרסם לראשונה קטעים מסוימים מתוך הדו״ח, והם עדיפים על פני כל תיאור שיכולים היינו לתאר.

מתוך הדו״ח אנו מפרסמים שני קטעים. לראשון קראנו בשם ״דו״ח סודי על ספינת אגוז״. בקטע זה מספר נושאי משנה: יחסם של יהודי מרוקו לעלייה החשאית, חלוקת תקופות העלייה החשאית (1962-1956) לתקופות משנה, דו־שיח דמיוני בין איש ״עלייה ב׳״ (שפעל בשנים 1961-1956) לבין איש ״עלייה ג״׳ (משנת 1961 ואילך, בתקופת מבצע יכין) על דרכי העלייה ומשמעותה, ולבסוף משמעות טביעת ״אגוז״ ומבצעי בזק. מכלול עניינים ונושאים אלה חושף את ייחודה של התקופה. הקטע השני נקרא ״מסקנות״ ובו קטעים מדו״ח שהותר לפרסום ביום א׳ באלול תשנ״ג, 18 באוגוסט 1993, על־ידי ראש הממשלה המנוח, מר יצחק רבין. ה״מסקנות״, שנכתבו על-ידי אליעזר שושני, לקוחות גם הן מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והן פורסמו לאחר לחץ קשה של משפחות הנספים באסון. כמו כן הוספנו למבוא את דבריו של פרופסור שמעון שטרית, אז שר הכלכלה, שטיפל בפרסום הקטעים מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והביא לידיעת הציבור את מסקנות הדו״ח. דבריו בישיבה מיוחדת של הכנסת לציון אסון הספינה ״אגוז״ קושרים בין עבר לבין הווה, בין עברה של יהדות מרוקו לבין תרומתה לחברה הישראלית היום.

עו״ד עוזיאל חזן, סופר יליד מרוקו, חיבר מספר ספרים: ״נביחות אל ירח כבוי״ (1976), ״ארמנד – נובלה מרוקנית״ (1981) – הספר זכה בפרס ספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער, ״אל שלגי האטלס״ (1987), ״חותם ברבריה״ (1991), ״מבחן החלב״ (1996) – זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה 1997. ״כקליפת אגוז״ הוא מחזה עלילתי, המעניק למחבר חופש לעצב את הדרמה כראות עיניו גם אם אין היא מתאימה במלוא פרטיה למציאות ההיסטורית. אין זה מחזה דוקומנטרי. זהו סיפור עלילה המיועד להמחזה בבתי הספר. לקראת פרסום זה עדכן עוזיאל חזן את מחזהו לאור הערותיהם של מר מאיר קנפו, יו״ר ארגון פעילי המחתרת במרוקו, ומר גד שחר מקיבוץ רגבים, שהיה שליח במרוקו בתקופה זו.

במשך שנים רבות טיפל מר סם בן שטרית, אז יו״ר תנועת ״ביחד״, בהעלאת עצמות הנספים לקבורה בישראל. מבצע זה זכה לשם מבצע ״איילת השחר״ והוא נמשך כתשע שנים, משנת 1983 עד שנת 1992. סם בן שטרית פנה לראשי מדינות והפעיל לחץ על ראשי הממשלה בישראל לא לזנוח ולו לרגע את הטיפול בפרשה אנושית ומוסרית זו. בסוף שנת 1992 נשאו מאמציו ומאמצי רבים אחרים שסייעו לידו, פרי, ועצמותיהם של 22 מתוך 44 הנספים בספינה ״אגוז״ הובאו לקבורה בישראל, כמחווה מיוחדת של חסן מלך מרוקו. סם בן שטרית היה הראשון לשאת קדיש על קברותיהם לאחר שנים רבות של חיסיון.

ב־28 בדצמבר 1980 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה נקבע כ״ג בטבת ־ הוא יום טביעת ״אגוז״ ־ בכל שנה כ״יום ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה״.

תחום מורשת יהדות המזרח במינהל חברה ונוער, שבמשרד החינוך התרבות והספורט הכין לבתי-הספר צרור של הפעלות הקשורות במחזה. בית-הספר יבחר כיצד להיעזר בהפעלות אלו באמצעות מנחי מורשת יהדות המזרח הבית-ספריים או המחוזיים. כמו כן הוספנו לספר זה את כתובותיהם של ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, של הציירת פנינה מואטי, ביבליוגרפיה נבחרת, לוח זיכרון למ״ד הנספים באסון ולוח תאריכים מרכזיים לתולדות העלייה החשאית של יהודי מרוקו.

דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״ קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*חיים סעדון

ב. דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״כקליפת אגוז -עוזיאל חזן

קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*

בשום פנים לא יינתן לעמוד על מה שהתרחש במרוקו בשנים 1964-1955 ובשנות העלייה הקודמות לישראל מבלי להבין תחילה לרוחה של יהדות זו. אין לעמוד על משמעות המפעל הגדול של שליחי ישראל במרוקו, מבלי לדעת באיזה חומר אנושי היה עליהם ללוש ולאוזני מי היה עליהם להביא את בשורת-הגאולה. בשום אופן לא תובן הוצאת אלפי יהודים לישראל בתנאים של מחתרת, אלא אם כן הרוצה להבין יתן דעתו תחילה ליהודים עצמם. ספק אם ניתוח יבש של הדברים המבוסס על עילה ותוצאה, יסכן לעניין הנדון. כי מה הגיון יש בה בציפייה של אלפי שנים, כלום מתיישבים על דרך ההגיון הסבל הממושך, הייסורים והקרבנות ללא גבולי האם יש הסבר פשוט להליכה בדרכים במרוקו רחבת הידיים בתנאים לא תנאים ובסכנה מתמדת לעברו של החוף או הגבול? האם מובנות מאליהן הן העלייה בסירה זעירה וההפלגה ללב ים בספינה רעועה בלילות של פחדים, * הדו״ח הוכן על-ידי המוסד לתפקידים מיוחדים מתפרסמים כאן לראשונה. דברים אלה יכולים לשמש כמבוא ורקע לכל הנושא.

על מנת להגיע לציון, ויהי מה? כל אלה לא רק ממקור ההגיון וההכרח הם נבעו. נמצא אפוא, שלהבנת העניין הנדון נחוץ משהו נוסף על כלי ההגיון. הרוצה להבין הבנה של ממש את אשר התרחש ברחובם של היהודים במרוקו בשנים בהן אנחנו עוסקים, יצטייד תחילה בלב מבין ובאהבת אדם ולפחות בקצת הזדהות. לכשיהיה מצויד באלה, הוא יוכל להשיג סיפורי מעשה שונים, מהם אשר לא יאומנו כמעט.מעשה באם ופעוט על ידיה שהיו לאחדים מן החבורה העולה לציון. ולילה וקור ופחדים והס מלהוציא קול מאימת משרתי החוק. גזרו על השקט שליחי המצווה מישראל וגזרתם חוק. אלא שקטרגו השטן והקור והפעוט לא עמד בגזרה. בכיו המנסר היה בו כדי להכשיל המבצע כולו, הן אוזניים לכותל. לא הועילו לו לקטן שידוליה של האם הרחומה. היא בשלה והוא בשלו. לא ידע הזאטוט כי לציון הם עולים. בבהילות ובחפזה כיסתה האם את ילדה בכל כסות שהשיגה ידה ואכן דמם הבכי. עם הגיעם לחוף מבטחים, נמצא הילד מת מחניקה. כנראה לא מלאה עוד הסאה, אלפי שנים של דמעות, דם וקרבן־אדם אינן מספיקות, חסר היה עוד תינוק למניין.

ומעשה ביהודים שנקראו לעלות. היו הם יושבי כפר שלמרגלות האטלס. נתגלגלו הדברים ויום היציאה לדרך חל בשבת (כלל היה נקוט בידי אנשי ״עלייה ב' שהעלייה לארץ דוחה שבת ויום טוב), היה הקהל נבוך, חילול שבת לאו מילתא זוטרתא היא וקשה היה להכריע איזו מצווה גדולה יותר, העלייה לארץ הקודש או קיום מצוות שמירת השבת. הלכו אל רב העדה המכוון פעמיהם בעולם המעשה וההלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, האריך בשקלא וטריא ונמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות עד אם הכריעה הכף הטעונה מצוות העלייה לירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, ציווה הרב על בני עדתו להיות עוזבים את הכפר בהיותם מהלכים ברגליהם, עד אם עשו כברת דרך ראויה לשמה ורק לאחר מכן לעלות באוטובוסים המוליכים לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם השיבו לקריאה המנסרת מימים קדומים: ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון״.״.

ומעשה שהיה ואף הוא חל בשבת. עמד יהודי מישראל שלא עשה בשליחותה ואף עברית לא ידע על אם הדרך, רחוק ממרכז יישובי גדול, וחיכה להזדמנות שתבוא לידו בכדי לעשות דרכו לאחת הערים. לא שיחק לו מזלו והוא חיכה ארוכות מבלי שיזדמן כלי- רכב כלשהו שיסכים לקחתו. נזדמן שוטר ערבי למקום והוא ביקש עזרתו. השוטר שנענה לבקשתו עצר אוטובוס העושה דרכו העירה. היה האוטובוס עמוס נוסעים ורק לאחר מו״מ ממושך נעתר לו הנהג ולקחו. היו הנוסעים באוטובוס בני-כפר יהודיים שנסעו כמתוכנן צפונה לחוף הים. פתח ההלך הזר בשיחה עם שכנו למסע. היה הוא מדבר צרפתית ושכנו עונה לו בעברית. השיחה קלחה לאיטה ונקשרו קשרים ראשונים של שותפים למסע והיה בה בסיגריה שהוצעה ליהודי הכפרי כדי להשלים את מגע הידידות שנוצר. להפתעתו הרבה סירב הכפרי לעשן ואמר שאין הוא מעשן בשבת. היעדר העקביות של הכפרי נראה מוזר בעיניו של ההלך והוא שאל: ״מה משמע אינך מעשן בשבת, והנסיעה בשבת מותרת?״ השיב לו שכנו: ״העלייה לירושלים דוחה שבת״.

יש בהם בשלושת סיפורי המעשה שסופרו כדי להקנות מושג למי שעמל להבין, מהי הציונות של יהודים תמימים אלה. לדידם הלכה ציונית ומעשה ציוני אחד הם. פיהם ולבם שווים ותפילתם לשיבת ציון ולבניין ירושלים כנה.

הנה את היהודים האלה מצאו שליחי ישראל בבואם להשכילם בהלכות הגנה עצמית והכנה לעלייה לארץ. הקרקע שאותה עיבדו השליחים לא הייתה אדמת-בור, דורות על דורות חרשו אותה, דורות על דורות הכשירוה לתנובה וכלי עבודתם היו דת-ישראל, מסורת יהודית ואמונה בימות המשיח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר