ספרו העיר-צפרו


את אחי אנוכי מבקש – שלום פוני כלפון

באדיבותו של המחבר.

היינו עולים האחד על כתפו של השני, קוטפים ואוכלים. כשאלה נגמרו התגנבנו לבוסתן עצמו. לפעמים היינו להוטים כל כך שאכלנו את הפירות בעודם ירוקים, לפני שבעל הבוסתן יקטפם, וחטפנו כאב בטן. אם תשאלו אותי אילו פירות אהבנו יותר, יקשה עליי מאוד לענות. כל הפירות היו אהובים עלינו. אולי אפרסקים? לא! אני צריך להוסיף גם משמש, תפוחים, שזיפים, אגסים… בקיצור – כל הפירות. הגדר לא היוותה בעיה בשבילנו. כמובן שהיה שומר, אבל אנחנו הלכנו תמיד בזוגות או בקבוצות. אחד קוטף ואחד שומר. תפסו אותנו לפעמים? ודאי שתפסו אותנו וחטפנו מכות. אז מה? בגלל זה נפסיק? מכות – זה שום דבר בשבילנו. היינו רגילים לזה. אי אפשר היה להרחיק אותנו מהבוסתנים. היה בינינו ובין השומרים משחק סמוי. זה אורב לזה.

אנחנו היינו חסונים וחזקים, זהירים וערים, קלי תנועה וזריזים מאוד. ועוד דבר הלכנו בקבוצות כדי להתגונן אם הותקפנו על ידי פרחחים ערבים, דורשי רעות וחורשי מזימות. בקבוצה הרגשנו יותר ביטחון ויכולנו להגן על עצמנו בקלות. היינו רגילים למריבות עם ילדי הערבים. לא היה בזה שום חידוש. רובם היו חלכאים, נדכאים ועלובי מראה. לפעמים גם התיידדנו איתם, אבל ילדי האיכרים הנוצרים היו באמת הגרועים ביותר. הם באמת שנאו אותנו ולא יכלו לראות נער יהודי בלי להתאנות לו. אם לפעמים הסתדרנו עם ילדים ערבים, הרי שעם ילדי הנוצרים היו תמיד קטטות קשות. הם היו רעים מאוד. איכרים גסי רוח שהיגרו מספרד, איטליה ופורטוגל ובאו בעידוד ממשלת צרפת כדי לחזק את האוכלוסייה האירופאית.

הממשלה נתנה להם אדמות. רק הגיעו וכבר התחברו לשונאי ישראל. איך נאמר: ״האחד בא לגור וישפוט שפוט״. הממזרים האלה היו הולכים עם כלבים גדולים שלפעמים נשכו אותנו. הנשק המסוכן שלנו היה קליעה באבנים. אף פעם לא החטאנו והיו לנו גם מקלעות שידענו להשתמש בהם. זה היה נשק מסוכן. בכך נודענו. תמיד היו לנו אבנים בכיס, מוכנות לקליעה בעת הצורך. היינו מאורגנים קבוצות קבוצות כמו גדודי צבא. כל קבוצה והמפקד שלה. לפעמים יצאנו כמו לפעילות צבאית, במלחמות עם ילדי הערבים או הנוצרים. לא פחדנו מהם. גם חילקנו מדליות לגיבורים. המדליות היו עשוית מפקקים של בקבוקי משקאות קלים. איך עשינו את זה ? ובכן, אספר. הפקקים היו עשויים ממתכת ובתוכם פקק רך כמו של בקבוק היין. שמים את הפקק המתכתי על החולצה ומהצד השני של החולצה דוחפים את הפקק הרך לתוך הפקק המתכתי. כך הוא נתפס עם הבד של החולצה והרי לכם מדליה על החולצה. ערכם נקבע לפי סוג המשקה, מחירו והציור שעליו. אנחנו התגאינו במדליות שלנו כי אלה העידו על גבורתנו במלחמותינו. היה לנו גם כסף שסחרנו בו אחד עם השני. איזה מין כסף? הכיסוי הצבעוני של הסוכריות. סידרנו את הניירות לפי ערך הסוכריה.

עם זה סחרנו בינינו, קנינו ומכרנו. אנחנו היינו קבוצה של ידידים טובים. ידידים בלב ובנפש. היה אליהו סיסו שקראנו לוויהו או ליהו, חיים סממול (בן שמואל) שקראנו לו חמימו, והיה ליהו הדרוס. הדרוס זה כמובן ״הראש״. היו ילדים אחרים שהצטרפו לגדוד שלנו, כמו בן דודי מימון ואחרים. פעם הלכתי עם לוהו סיסו, אני קוטף והוא שומר. גמרתי לקטוף ואני יורד לתומי מן העץ. בניחותא. והנה הממזר של השומר, כושי ענק, מחכה לי בשקט ותופס אותי. ממש הופתעתי! בזמן שחטפתי כמה מכות אני מחפש בעיניי את לוויהו, והילד איננו. איכשהו הצלחתי לברוח מהשומר והשגתי בריצה את לוויהו רחוק מהבוסתן. ״למה לא שרקת?״ שאלתי אותו בכעס. ״לא יצא לי״, אמר לי. הוא ראה את השומר ומרוב פחד לא יצאה לו השריקה וקולו נחנק. הוא פחד להיתפס, ולכן אסף את רגליו וברח. ברחה לה השריקה? ״די תכּל עליק עבבאהּ לוואד״ (מי שסומך עליך גורף אותו הנהר), כלומר נגרף בזרם הנהר וטובע לפני שתבוא עזרה. לעת עתה אנחנו רק קבוצה של ילדים שובבים שבילו את זמנם מחוץ לעיר והסתבכו לא אחת בכל מיני תעלולים. יעבור זמן עד שנתגבש לקבוצה רצינית ולחוגי לימוד. אמרתי לו שצריכים להשיג משרוקית. ככה לא תברח השריקה. אבל איפה משיגים משרוקית? בעינינו זאת הייתה חתיכת רכוש מכובדת. מה עשינו?

משרוקית מקני סוף שגדלו בשפע בצדי הנחל. צלילה נשמע כמו חליל וזה פתר לנו את בעיית הפחד. כל המשחקים שלנו הומצאו על ידינו. למי היה כסף לקנות משחקים? היו לנו משחקים שונים לכל עונה. משחקים מרתקים ומתוחכמים עם חוקים וסדר משלנו. הכל היה נהוג ומקובל. אין להוסיף ואין לגרוע. כולם קיבלו את החוקים ולא היה מי שיערער על כך. המשמעת שלטה בכל המשחקים וההגינות הייתה מקובלת. מי שלא נהג כשורה נזרק מהמשחקים וזה היה עונש קשה, כי סוכם בינינו שמי שנזרק מקבוצה אחת לא יכול להצטרף מיד לקבוצה אחרת. לכן אף אחד לא רצה להיזרק מהקבוצה שלו, שהרי שם היו ידידיו. יודעים אתם מה זה להיות לבד? דומה הדבר לנידוי שהמבוגרים עושים למישהו – איום ונורא. היו משחקים לעונות השונות ולחגים ושיחקנו בהתלהבות ובהנאה. בצדו השני של הכביש, מול רחבת ״באב-למקאם״, היה יער של עצי מחט, אורן וארז. ביער זה היינו קוטפים אצטרובלים. אם היו בשלים, מספיק היה להכות בפרי על אבן וגרעיני הצנובר נפלו ואכלנו אותם להנאתנו. אם היו סגורים, היינו לוקחים אותם הביתה ושמים אותם על פחמים בוערים.

מפאת החימום היו הקשקשים מתרוממים והיה קל להוציא את הגרעינים, שהיו עכשיו גם קלויים. מובן שאז כל הידיים שלנו היו שחורות ומלאות כוויות. גרעיני הצנובר היו מעדן טעים מאוד ואנחנו אהבנו אותם. עצי האלון סיפקו לנו שפע של פרי בלוט גדול, מתוק ועסיסי. גם חרובים היו טעימים. ידענו איפה נמצאים העצים הטובים שהניבו פירות בשרניים וטעימים. עד כאן באשר לעניין הפירות. אם בירקות ובתות שדה חשקה נפשנו, הרי שידענו בדיוק היכן למצוא את מבוקשנו. ידענו מה גדל בכל שדה ומתי הירקות או התות יהיו מוכנים לקטיפה. בשביל אלה היינו עולים לגבעות בצד שמאל של הכביש לכיוון כפר לבהאליל, שם היו שדות מלאים כל טוב. פה לא הייתה בעיה עם שומר. ממש רווחה. אין הפתעות! מדוע? מאחר שפה אין עצים להסתיר את השומר, שהיה זוחל לקראתנו כחתול.

במידה והשומר הופיע באופק, מיד ראינו אותו. הוא הכיר אותנו, ואנחנו אותו. הוא השתוקק לתפוס אותנו, אבל לעתים רחוקות מאוד הצליח. ברגע שלוויהו ראה אותו, מיד היה שורק בקנה ואני מיד הייתי אוסף את הרגליים עם השלל שקטפתי, והיינו בורחים לכיווץ ההר. מדוע היינו עולים להר? מהסיבה הפשוטה שאנחנו טיפסנו בדילוגים קלים במעלה ההר – בזריזות, כתיישים קלים, ולא התעייפנו כלל, בזמן שהשומר המבוגר לא היה עומד בזה. הוא היה מתעייף מהר וחדל מלרדוף אחרינו. השומר מקלל בייאושו ואנחנו צוחקים עליו. אחר כך אנחנו עוקפים את ההר ויורדים מהצד השני לכיוון ״באב-למקאם״ ומשם הביתה. מה שגרם לנו סבל, היה הצבר. טעים מאוד, מתוק ועסיסי אבל קוצני, ולאחר מעשה – ידינו היו מלאות קוצים. אבל אל לכם לחשוב שזה ריפה את ידינו. לא ולא, אתם לא מכירים את ילדי ספרו, שהיו חכמים ומלאי תחבולות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר