מורשת יהדות מרוקו

המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרום השני והשינויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן. השפה. — (1040—408).

גבולה הדרומי מערבי של הממלכה המאורית נקבע כ־9 שנים אחר מות מוחמד מיסדה. אוגבה אבן נאפי, שר צבאו של החליף עומר עלה בשנת 682 וכבש את אפריקה הצפונית, בסערה וללא התנגדות כמעט. בהגיעו לאזור סוס שבמאוריטניה, (מכאן גם שמה של הממלכה הערבית), רכב על סוסו אל תוך מימי האוקינום האטלנטי וקרא בזעם: ״אלמלי הים הגדול הזה, הייתי חודר קדימה עד מרחבי אין קץ להילחם בעבור אמונת אללה ולהמית את כל אלה שאינם עובדים אותו״. ברם אותה כוונה נלהבת, לאבד ולהשמיד את כל הכופרים באללה, לא היוותה קו יסוד במדיניותם של הכובשים החדשים; לפחות בזמן הראשון לשלטונם. האיסלאם דרש קבלת הדת החדשה מעובדי אלילים בלבד. הברברים סבלו קשות. חלקם גורש ומרביתם אוסלמו בכוח. שתי העדות, היהודית והנוצרית שוייכו למסגרת של ״אהל אלכתאב״ — אנשי התורה שבכתב, המוזכרים בקוראן — ולפיכך זכו ביחס מיוחד.

תקופת 150 השנה הראשונות לשלטון הערבים במרוקו, הביאה תקוות גדולות ורבות ללב היהודים. לבד ממס גולגולת אשר הוטל עליהם לשלם, כלל לא התערבו המוסלמים בחייהם הפנימיים. גם חלופי השליטים בממלכה המוסלמית לא השפיעו לרעה. אמנם, הם היו מלווים לעיתים בחיכוכים כמו בין מוסא בן נוסיר, המצביא הערבי שכבש את ספרד, ובין אוגבה אבן נאפי (שנת 708 לסה״נ). אך נראה כי שביל הזהב נמצא ללא קושי ולעיתים קרובות שיתפו היהודים פעולה עם אדוני הארץ, בין מתוך אינטרס, ובין מתוך לחץ. דוגמא קונקרטית נוכל לראות בפניתם של יהודי מרוקו אל טאריק, שר הצבא הערבי.

באותה עת התנכלו הגוטים הספרדים ליהודים תושבי ארצם, ויהודי צפון אפריקה ראו חובה לעצמם לסייע בידי אחיהם. בקשתם אל הצבא המוסלמי נענתה. נראה כי חלקם אף הצטרף למסע עונשין זה.

שינוי קיצוני לרעה בעמדת מרוקו כלפי היהודים חל במישרין עקב פעולותיו של אדם יחיד, אך שורשיו נעוצים עמוק בתוך מרכז החליפות המוסלמית. בשנת 661 נרצח החליף השלישי על ידי אחד מבני בית האב המכובד ביותר בשבט קורייש (שבטו של מוחמד) — מעוויה. כן הוקמה השושלת המוסלמית הראשונה — שושלת אומיה (661—750). בימי בית חליפות זה הוקמה האימפריה המוסלמית הנרחבת, אך בעיות פנימיות מנעו את ייצוב השלטון וריכוזו. רציחתו של עלי ושלילת זכויות יורשיו היוו את הרקע להקמת תנועת השיעה. פלג זה ראה אך ורק את בית מוחמד כזכאי לשלטון. זרם אחר שהתנגד לשלטון האומיה, היו החואריג׳ שלא רצו להכיר אלא בחליף נבחר. גורמים אלה ועוד השתלשויות אחדות, הביאו בסופו של דבר להתקוממות, שהצליחה להפיל ולהאביד את שושלת אומיה. היתה זו משפחת בית עבאס שששאיפותיה הקודמות לשלטון מצאו להן עתה פתח. בהצטרפה לשיעים הרחיבה את משענתה וגם נתנה צידוק לשאיפותיה. בדרך זו עלה בידי העבאסיים לחולל בשנת 749 הפיכה מדוקדקת ולהגיע עד כס החליפות. עם תחילת פעולתה של ממשלת שושלת זו החלה תקופת השקיעה של הממלכה המוסלמית.

סיר מרקם מיקס בספרו The collapse of Heritage מזכיר כמה סיבות לכך: למלכות העבאסיים אבד כל קשר עם המקורות הראשונים והחיוניים של האיסלאם. היא נכונה כולה על חרבות ממלכות שנהרסו בידי האיסלאם. השלטון עבר משיטה פטריארכאלית לשיטה ביורוקראטית ועוד. הגורמים הללו גרמו להתפוררות מהירה, בחבלים שונים פרצו מרידות מקומיות והוקמו בתי מלוכה נפרדים מהחליפות המרכזית.

אחת השושלות העצמאיות שהוקמו ברחבי שטחי הכיבוש המוסלמי היתה שושלת האדריסיים שבמרוקו (974—778). האדריסיים, מוצאם מזרע עלי החליף השלישי. שריף אדריס הראשון עמד בראש מרידה נגד החליפים העבאסיים בשנת 786. משניגף במכה, פנה מערבה מבגדד דרך מצרים והגיע למרוקו. בארץ החדשה נתקבל בכבוד רב שכן דאג לפרסום מוצאו. ראשית השתכן בעיר טאנג׳י ואחרי כן עקר למקום בשם וולילי, הקרובה למקנאס. גם שם עמדה לו שושלתו המכובדת. גם כשרונו למשוך לו מסייעים מבין הברברים, עזר לו מקץ שנה (788) לעלות על כס המלוכה בוולילי. היהודים יושבי מרוקו לא סייעו בידי אדריס שנזקק להם ועדיין העדיפו לקשור גורלם עם העבאסים. האדריסים בראותם כי שלטונם הולך ומתערער עקב האחוד העבאסי—יהודי, נקטו בשיטה ערמומית. אדריס הירבה במשא ומתן עם היהודים והראה להם פנים נעימות. באותה עת דאג להגניב לאזני ראשי העבאסים דבר בגידת היהודים בהם, כביכול. תחבולה זו הצליחה. אבולעפיה, שהיה המושל העבאסי במרוקו, הוטעה להאמין כי אכן הצטרפו היהודים למחנה האוייב. כיאות לאיש מעשים לא היסס ומיהר להתקיף בלא לערוך חקירה ובדיקה. כך סיכל את מעט סיכוייו להפיל את מתנגדו. היהודים, בראותם כי הידידים הפכו לאויבים. הסיקו מסקנה נכונה. האויבים עתידים להפוך לידידים. אין ספק, כי ברירה אחרת לא נשארה להם ולכן מיהרו להתאחד עם צבאות אדריס. אולם כפי שהסתבר בסופו של דבר, עצם ההצטרפות למחנה האחר לא הביאה תועלת אלא נזק בלבד.

חיילי אבולעפיה פגעו קשות בכמה מרכזים יהודיים. ביחוד סבלו תושבי הערים סלא (Sale) שליד ראבאט, מאגידא (Mazagam) ומידשנאן (Mechidia) אשר בשפלה, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי. בעקבות פרעות אלו התאחדו היהודים והעמידו בראשם איש צבא מוכשר ומכובד בשם בנימין בן אביעזר. אדם זה שהיה ראש קהילת לולאיב, צרף את מחנהו אל זה של אדריס והחייל המאוחד נחל נצחונות בכל מערכותיו. אחד הקרבות הקשים התנהל בעמק, בצפון מרוקו בקרבת העיר Auazan. המלחמה ניטשה ימים אחדים ונסתיימה בנצחון האדריסיים. נראה כי ליהודים היתה יד וחלק ניכר במערכה זו. אבולעפיה הבין עתה כי צעדו היה פזיז מדי ולא שקול. הוא ניסה להסב את הצבא היהודי אליו בהזכירו את סלא ומאגידא. הדבר אך העלה את חמת הלוחמים, שנצחונותיהם והיחס האדרסי אליהם דחו את מעט הפיקפוקים. החלטה זו היתה נכונה לטווח קצר בלבד. שר הצבא העבאסי לא מימש את איומיו, אך ברית היהודים והאדרסים גם היא לא החזיקה מעמד. כאשר הושם מצור על העיר מאדיונה (Madiona) השכילו העבאסים הנצורים והעמידו על החומה את היהודים תושבי המקום. צבא הצרים המעורב נסוג בראשונה, שכן היה ברור שרוב הנופלים יהיו יהודים.

לא כן נהג אדריס. הוא ידע כי מקרה זה יהווה דוגמא לשאר אויביו. לנגד עיניו עמדה שאלת היוקרה. שוב פנה אל הערמה ופילג את הצבא הצר לשני ראשים, אחד שרובו יהודים נשלח אל עבר אויב מדומה והשני עלה על העיר וכבשה לאחר הרג רב ביהודיה. דבר התרמית נתגלה עד מהרה. השמועה אודות סיבת ההרג הראשון, זה שבא מיד אבולעפיה, מצאה לה עתה מהלכים. בגלל אוירת השנאה ההדדית התפזר הצבא היהודי—אדרסי. מחאת היהודים לא באה בעיתה. השריף החדש שלט כבר על פני רוב מרוקו. חיבתו אל בני הדת העתיקה לא היתה רבה מעולם, ואפשר גם שראה עתה אפשרות לדכא נמרצות את העם הזה, שנצטייר בעיניו כהפכפך.