מורשת יהדות מרוקו

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

מבחן החלב – עוזיאל חזן 

ספרית פועלים- הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר 

תל אביב – תשנ"ז –  1996

עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.

חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותי לשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.

חזן הוא עורך דין במקצועו.

• נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
• ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
• אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
• חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
• מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
• כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
• זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
• בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
• ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
• סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)
• 

מבחן החלב הוא מבחנה המצמרר של נערה שיופיה משתק ומראיה מטיל פחד, רגליה מרחפות, שדיה שופעים ודמיונה תועה, הנקרעת בין כבלי משפחה, מסורות עתיקות, ומוסרות מוסר, לבין גירויים משכרים ופולחנים מיניים. זהו מבחנו של שבט הררי שאורחותיו נוקשות, לבו פתוח ואמונתו מושרשת בחוקי טבע אליליים. זהו מבחנה של וילה מסתורית לחוף הים, בית פגישות שאליו נתקבצו קציני צבא, נערות תועות, אנשים תמהוניים, פליטים הנסים על נפשם, ואיש מסתורין קדוש.

מבחנה של קהילה שלמה בעיר הלבנה ־ קזבלנקה, הכורעת תחת נטל משטר נוגש של שלטון ״וישי״ לעיניהם הפקוחות של סוכני גרמניה הנאצית. מבחנה של עיר החובקת בליל של גזעים הנתונים בעוני מרוד נוכח נשפי־פאר והילולות בארמונות קולוניאליים.

זהו מבחנה של תרבות מסורתית שבחומותיה מתגלעים בקיעים, שבעדם חודרים משב רוחה של פריז, ומקסמיה של אמריקה.

חותם ברבריה – עוזיאל חזן

ביתן- הוצאה לאור

תל אביב -תשנ"ב -1991

חותם בדבריה הן העקבות, המוליכות לזהויות שבורות בתחומי הגבולות שקבע האדם בשרירות לבו, ובהם טבע את חותם יצרו, תרבותו ודתו -בפריז, ניריורק, מקסיקרסיטי, הוואי וקזבלנקה.

גם לארץ ברבריה נשלחה ידו: למנזרים הצופיים, לפולחני הדת המיניים – או ״הזנות הקדושה״ -למסתורין שמאחורי הרעלה, לגךהעדן המפלי: …הכמיהה הזו לגן־עדן פרטי משלך, הנוצרת עם בריאתך, כמין כתם־לידה אשר שורשיו שלוחים לימי בראשית – מלווה אותך תמיד בחרדה מפני הגירוש ממנו.

שם גם התקיים מפגש שלשת הדתות, אלה אשר דורות רבים לפני כן, בימי תור־הזהב האיברי, חבקו בשלשה סמלים זה לזה: חצי־הסהר, הצלב ומגךדוד. שם בממלכת המורים־הברברים, בגן העדן של חצרות הח׳ליפים, התמזגו ריח היסמין וטעם הענבר בניחוח ניצני התפוז: שבת־אחים, כבני אדם, מסביב למגשי הכסף ולכוסות התה המעוטרים זהב, כשבאויר הדהדה שירת־החשק שרוממה את החיים וקידשה אותם.

חותם ברבריה כתוב כחויה אישית – המחבר היה שם.

עוזיאל חזן, עורךדין ירושלמי, יליד מרוקו, 1945, עלה ארצה ב־1955

מספריו הקודמים: "נביחות אל ירח כבוי״; ״אומנד־נובלה מרוקאית״(זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער); ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים ביוזמת משרד החינוך והתרבות.

עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.

חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותילשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.

חזן הוא עורך דין במקצועו.

ספריו בעברית

• נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
• ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
• אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
• חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
• מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
• כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
• זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
• בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
• ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
• סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)

כקליפת אגוז

עוזיאל חזן

מחזה בשלוש מערכות

מכון בן צבי

לחקר קהילות  ישראל במזרח

תשנ"ח – 1998

כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.
עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ-ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.
במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.
מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״.

הרומן "מי אתה ישראל מיר" פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש׳׳ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתג״סות לפלמ״ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאות׳ והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבוי״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האסלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים "חותם בדבריה", ״מבחן החלב" וייבוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי "סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.

סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.

ספריו הקודמים של המחבר:

1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.

2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.

הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.

3. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.

4. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.

5. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.

על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.

6. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.

הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם:

ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים.

צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח הנסתר.

כוחם של הקמעות הכתובים, להבדיל, טמון בשמות ההויה המסתוריים הכתובים בהם, באמונה באלוהים, ובכוח השפעת כותביהם. עוצמתם נובעת מהאמונה ב״מילות הכוח״, שיסודן במיסטיקה ובקבלה, ובצירופי אותיות חסרי מובן. מילים אשר חלקן מצוי בשימוש אלפי שנים, ועומדות הן בכוח קדמוניותן וקדושתן ובהשראת האלוהים עליהם. לתורת השמות הקדושים יסוד נוסף, והוא: חיפוש קשרי גימטריה בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר לא רק סייע לשמור על הגרסה המדויקת של השמות אלא אף נתן להם משמעויות נסתרות ו״כוונות״. כאלה הם למשל האותיות המצויות בתוך התפילין, המזוזה והאורים־ ותומים.

התפילין: שתי קופסאות שמניחים בתפילת שחרית על הראש והזרוע ובתוכן, כתובות על קלף, ארבע פרשיות מן התורה: ״קדש לי״(שמות יג), ״והיה כי יביאך״(שם), ״שמע״(דברים ו׳), ״והיה אם שמע״(דברים יא).יחו ל

בהמזוזה: מגילת קלף עליה כתובות שתי הפרשיות: ״שמע ישראל״(דברים ו, ד־ט), ״והיה אם שמע״(דברים יא/ יג-כא), ויסודה באמונה הבלתי מעורערת באל אחד, בתורתו ובמצוותיו.

אורים ותומים: הגורל המקודש, שעל ידו הודיע הכהן בבית־המקדש על הכרעת האלוהים, בתשובה על שאלת הדורש אותו. בגורל זה שימשו שתי אבנים קטנות, שבהן נתגלה כוח אלוהי במתן אות ומופת לטובה ולרעה. על פי מסורת חז״ל, האבנים היו נתונות בתוך כיס(חושן), שעל האפוד אותו לבש הכהן.

קמעות נרתיקים: קיימים בצורות של מיכלים־גלילים ובהם נתון קלף הקמע הכתוב. הגליל נחתם במכסה, ומראהו ומבנהו כמראה המזוזה. הנרתיקים עשויים מפח או מברזל ומיעוטם מכסף וזהב. הם מעוטרים בצמחים או בצורות גיאומטריות ונחקקים בהם כתובות קמע. אחדים מעוטרים בלוחות־הברית, בסמל המנורה ובמצנפת הכהן הגדול. קמעות מתכת היו קיימים כבר בימים קדומים, בצורת טסי נחושת למשל. על אלה נכתבו מילות הרזין והם שימשו כקמעות לכל דבר, או כעדיים. הם נתלו על קירות הבתים והיו לנוי, לברכה ולשמירה כאחת.

אצל הנוצרים מקובל קמע דמוי דג, שכן שם הדג ביוונית: איכתוס – הוא ראשי התיבות של ״ישו המשיח בן האלוהים המושיע״. צלבים שימשו ומשמשים אף הם כקמעות, עם או בלי תמונות של קדושיהם. בימי הביניים ייחסו הנוצרים כוח מאגי לקמעות יהודיים ונזקקו לעיתים לשירותי כותביהם,  כמו המזוזה שנקבעה בשער טירתו של הארכיהגמון מזלצבורג במאה ה־14. מקובלים וכמרים נוצרים נהגו להוסיף כתב עברי לקמעותיהם. קמע שכזה נכתב באותיות עבריות בתוספת המילה ״מכבי״ באותיות לטיניות ועבריות, בין האותיות צוירו לב ודמות ישו הצלוב. החומרים שבקמעות אלה כונו ע״י הנוצרים בשם ״היסודות בני האלמוות״, רמז לכוחם המאגי העומד לעד.

אפילו חתימה יכלה לשמש כקמע. בצפת היו מצויים כתבי יד וספרים בחתימת ידו של ר' דוד חיים אזולאי, החיד״א -1806-1724 שהיה כותב קמעות נודע בימיו. החתימה שימשה כקמע, ותיירים ומבקרים נהגו לקנות את החתימה או את הספרים, עד שנתרוקנה הספרייה בצפת מספריו של החיד״א.

תכנם של הקמעות והשימוש בהם למטרות שונות:

השם המפורש: הידועים והבולטים ביותר בין הקמעות הכתובים הם הקמעות המציינים את שם השם, מתוך אמונה בכוחם המאגי של שמות האלוהים: אאא(אהיה אשר אהיה – שמות ג, יד), אדני, שדי, אלוהים, ה׳ צבאות; ראשי תיבות של המשפט ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אהדונהני, אהיה, אדוני אלוהי ישראל, יי׳, יה, יהוה, בס״ד(בסייעתא דשמייא), באל שדי, יוי, יהו צבאות, יוהך, אבי יהודה.

ספר רזיאל

הקמעות והתרופות מיוחסים לעיתים ללחש מלאכי שמים, עפ״י ספר רזיאל המלאך, או ״רזיאלה״. ספר רזיאל חינו ספר של קבלה עיונית ומעשית, שעל פי המסורת הועבר מאלוהים לרזיאל המלאך וממנו לאדם הראשון, שמסרו' לנח, ומשם התגלגל מדור לדור דרך אברהם ומשה ועד שלמה המלך. הספר נקרא כך משום שהוא מוסר רזים וסודות לבני אדם. רזיאל נקרא גם אכרזיאל וגליצור. המלאך נזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי(ג-10), שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו: ״האחד שמואל והשני רזיאל״. הוא נזכר גם בתרגום לספר קהלת על הפסוק ״כי עמך השמיים יוליך את הקול״ ובמדרש רבה(ברכה פ׳ יא).

נוסח הספר נמצא בידינו כיום, אך לא ידוע היכן המקור. עם הזמן התווספו לספר חלקים שונים מהזוהר ומדברי הקבלה.

הרזים שהוא מוסר: להצלחה, ברכה, ילדים מוצלחים, הצלה מפגע רע ומרוחות רעות ומכשולים, להצלחה כלכלית לבריאות ועוד.

הסודות והישועה קשורים למצוות התורה, להדלקת נרות קודש, לטהרה וכן מעצם הקריאה בו.

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס-2014 עמ' כ-כד

1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה_; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9