מורשת יהדות מרוקו

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית

ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/

בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.

זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.

לא רק לחץ העולים ממקומות אחרים עיכב את העלייה מצפון אפריקה. הרכב העלייה לא התאים לדגם החברתי שרצו לבנות בארץ על בסים תפיסת שלילת הגלות. כמו רבים מגלי העלייה באותן שנים זו הייתה נהירה של משפחות מטופלות בילדים ועמן גם קשישים רבים. יחסם של שליחי העלייה ליהודי צפון אפריקה המתדפקים על דלתה של המדינה התאפיין באותה שניות שאפיינה את היחס ליהודי אסיה ואפריקה בכלל. חלק מהשליחים היו בעלי גישה מסתייגת שהביעה אכזבה מהעולים. אחרים, חסידי הגישה השילובית, הדגישו את הסולידריות ואת המשותף בינם לבין המועמדים לעלייה ומתחו ביקורת על היחס המסתייג כלפיהם מהממונים עליהם בארץ.

במקביל לאמצעים המנהליים שהפעילו השליחים כדי להאט את קצב העלייה ולניסיונות השכנוע בקהילות המוצא להימנע מלהגיע בכוחות עצמם למחנות המעבר באלג׳יריה, קיימו נציגים של הסוכנות מגעים עם השלטונות הצרפתיים של מרוקו. מגעים אלו נועדו להסדיר את יציאת היהודים ממרוקו ולתת לה בסים חוקי. אך באותה מידה היה בהם משום ניסיון לצמצם את בריחת היהודים ממרוקו ולשלוט על קצב הגעתם למדינת ישראל. ההסכם הרשמי שנחתם בין בא כוח הסוכנות לנציב הצרפתי במרוקו ביוני 1949 (הסכם גרשוני־ז׳ואן) קבע מכסת יוצאים של 600 איש בחודש והקטין במידה ניכרת את מספר העולים שברחו ממרוקו כאשר היציאה משם הייתה בלתי לגלית. לממשלת ישראל ולסוכנות. היה עניין לצמצם ולהסדיר את העלייה ממרוקו. ההגבלה לא הייתה רק על מספר העולים אלא גם על סוג העולים. בהסכם עם הצרפתים הותר לנציגים הישראלים לבחור את העולים ונקבע ש׳נציגי מחלקת העליה של הסוכנות יתחילו בבחירת המועמדים לפי הדרישות של גיל, בריאות, מצב משפחתי וכושר מקצועי׳.

על העלייה מצפון אפריקה חלו הגבלות רפואיות וסוציאליות עוד לפני ההכרעה על מדיניות רשמית של הגבלת עלייה." המועמדים לעלייה נדרשו להגיע לבדיקות רפואיות כאשר מעל ראשם תלוי איום שאי־הגעה לבדיקה או התנהגות שלילית במהלכה תפסול את העולה. בדיווח על הליך הבקרה הרפואית על העלייה עולה נימה נוקשה כלפי העולים. אחד הרופאים כתב שהוא פוסל במבט ראשון עולים שנראים לו ׳שמנים מדי או רזים מדי, בעלי עיוותים בעצמות, ליקוים שכלים, כתמי לובן בקרנית העין, דלקת מוגלתית בלחמית ודלקות עור מידבקות׳.

יצחק רפאל, שעמד בשנים 1952/3 בחזית המאבק נגד הגבלת העלייה מצפון אפריקה, התנגד באותם ימים להעלאת חולים מצפון אפריקה גם אם יקטן בשל כך מספר העולים. הוא תבע מנציגי מחלקת העלייה ומפעילי עלייה מקרב הציונים המקומיים להפסיק להעלות חולים והזהיר שאם לא תהיה בחירה קפדנית של עולים ייאלצו להפסיק את העלייה ממרוקו. הבחירה נעשתה לא רק על פ־ מצב בריאותם של המועמדים לעלייה אלא גם על פי גילם. מדברי שליחי עלייה בתוניסיה עולה שכבר מ־1949 חלה שם הגבלה על העלאתם של יהודים מעל גיל35. מנתונים סטטיסטיים בדבר הרכב העולים בשנים 1952-1948 נראה שההקפדה על כללים אלו נשאה פרי. שיעורם של בני 29-15 בכלל יהודי מרוקו היה 25.8 אחוזים, אולם בקרב העולים הוא עמד על 43.5 אחוזים. לעומת זאת מדיניות הגבלת העלייה בצפון אפריקה לא פורסמה. כמו עניינים רבים אחרים שנגעו להגבלת עלייה גם היא הייתה מנוגדת לאידאולוגיה הרשמית. עם זאת קשה היה לשמור בסוד מדיניות שהשפיעה על יהודים כה רבים. טענות וביטויי כעס ומרירות עלו מפעם לפעם בדיונים על העלייה שהתקיימו בכנסת ובפניות לאישי ציבור. אהרון ציזלינג (מפ׳׳ם) הציג את הגבלת העלייה מצפון אפריקה כביטול חובתה של המדינה לעם. אליהו אלישר(מפלגת הספרדים) טען שיש מכסות עלייה ושרבים מהמבקשים לעלות נדחים ואולי בעתיד לא יהיה אפשר להעלותם. גם יהודי צפון אפריקה עצמם התלוננו על ההגבלות המוטלות עליהם.

תוצאותיה של מדיניות הגבלת העלייה מצפון אפריקה ניכרו היטב בשיעורם הנמוך של יהודי המגרב בקרב עולי העלייה ההמונית. יהדות צפון אפריקה הצרפתית מנתה כמעט חצי מיליון נפש, כמחצית מכלל יהודי ארצות האסלאם. אף על פי כן הסתכם חלקה בעלייה ההמונית, שבמסגרתה עלו כ־700,000 איש, ב־45,000 איש, שישה אחוזים בלבד מכלל העולים. עם זאת יש לציין שהשיעור הנמוך של עולים מצפון אפריקה לא היה תוצאה של הגבלת העלייה בלבד אלא גם של המצב הפוליטי ושל השלטון הצרפתי היציב. אולם בהתבסס על הערכת ז׳ואן, הנציב הצרפתי במרוקו, בדבר רצונם של כ־200,000 מיהודי מרוקו לעלות, אין ספק שלמדיניות הגבלת העלייה הייתה השפעה לא־מבוטלת על ממדיה המצומצמים של העלייה מצפון אפריקה באותן שנים.

כאשר הסתיימה העלייה מארצות ערב והגיע תורה של יהדות צפון אפריקה לעלות התקבלו תקנות ששינו את מדיניות העלייה ההמונית – תקנות הסלקציה.