מורשת יהדות מרוקו

6 – צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

מאמר זה סוקר את אומנותם המסורתית של הצורפים היהודים המארוקאיים ואת התמורות שחלו בה במאה הנוכחית, בסגנון , בטכניקות ובחומרים . המאמר גם עוסק בשקיעתה של אומנות זו – בדומה לאומנויות מסורתיות רבות אחרותן – הן במארוקו והן בישראל , שאליה הגיעו צורפים רבים ממארוקו מהתחלת שנות ה- 50 ואילך . חלק מהנתונים המובאים כאן נאספו בעבודת-שדה שנעשתה בישראל ) 1979- 1980 , 1982 – 1983 ) ובמארוקו (בעיקר ב- 1979 , אולם תוך כדי עריכת מחקר אחר ב- 1971 , 1972 ו- 1975 . ) בנספח למאמר מובא סיפורו של צורף יהודי ממארוקו , המתגורר עתה בירושלים , כדי להמחיש את מה שאירע לאומנות זו ולעוסקים בה בחליפות העיתים.

  במארוקו , כמו בארצות מוסלמיות רבות אחרות, היו רוב צורפי הזהב והכסף יהודים . לעובדה זו ישנן סיבות סוציולוגיות והיסטוריות שונות, לרבות הדעות הקדומות, שרווחו בקרב הערבים עוד בזמנים קדומים ועברו אל האסלאם , נגד צורפות וצביעת אריגים )אומנות שגם בה היה חלקם של היהודים גבוה בהרבה מן השיעור היחסי שלהם באוכלוסיה( . במארוקו היתה לכך סיבה נוספת, והיא שעל-פי האסכולה המאליכית באסלאם , הנוהגת בארץ זו , 'עיצוב חפצי זהב וכסף למטרות מימכר, במחיר שהוא מעל ומעבר לערכה של המתכת עצמה , דומה במהותו למתן הלוואה בריבית' , ולכן נחשב לעיסוק שאינו נאות למאמין . במארוקו גם העוסקים באומנויות אחרות הקשורות בעבודה בכסף ובזהב, כגון טוויית חוטי-מתכת, ששימשו לריקמה , והטבעת מטבעות (לפני תקופת הפרוטקטוראט) , רובם היו יהודים . לריבוי היהודים שעסקו באומנויות אלה היה גם גורם נוסף והוא האמונה , שהיתה נפוצה במארוקו ובחלקים אחרים של העולם המוסלמי , שכל העוסק בחרשות מתכת בא בברית עם עולם הרוחות )ג'נון בערבית מארוקאית(".

למרות התדמית השלילית שדבקה בחרשי מתכת, זכו מוצריהם של הצורפים להערכה רבה , אולי הגבוהה ביותר שניתנה למוצר כלשהו בענפי האמנות העממית והאומנויות, וזאת הן בשל ערכה החומרי של המתכת עצמה והן בשל מיומנות הביצוע של העבודה . שכן תכשיטים שימשו תמיד, בין היתר , גם אפיק להשקעה . הערכת שוויו של פריט עשוי זהב או כסף נעשתה בדרך- כלל בהתאם למשקלו בתוספת של תמורה לעבודת האומן . וזו עלתה רק לעיתים רחוקות על 25 אחוזים משווי המוצר הנרכש .

בצורפות, כמו בטווייה , עסקו במארוקו הן גברים והן נשים , אולם בעוד שהגברים עסקו בייצור מסחרי . ייצרו הנשים מוצרים לצריכה ביתית . חלוקת התפקידים על- פי דיכוטומיה כללית זו היתה מושלמת יותר בייצור .התכשיטים מאשר באריגה . היו צורפים מעולים , ששמעם יצא למרחוק . כאלה היו מכלוף בן יחיא , שפעל במידלת בשנות השישים של המאה ה – 19  , וי"ע שפעל בסטאת בשנות ה – 40 של המאה ה- 20 ) סיפורו מובא בנספח ) . לעיתים תכופות יותר יצאו מוניטין קולקטיביים לצורפים של אזור גיאוגראפי מסוים , כמו למשל לצורפי המלאח של פאס , או לצורפים מכפר טאהאלה בדרום מערב מארוקו . או לאלו שהתגוררו באזור השבטים הקאביליים באלג'יריה .

צורף מומחה לא הצטמצם בעיצוב פריטים סטאנדארטיים ובקישוט חפצים אישיים . כגון תיבות של טבק הרחה , אלא יצר ועיצב מיגוון של תכשיטים . לרבות אלה ששימשו בטקסים דתיים , כגון : עיטורים לספרי-תורה , נרות זיכרון , גביעים לקידוש וכיו"ב . במיוחד באזורי השבטים עסקו הצורפים גם- כן בקישוט נדנים של חרבות ופגיונות , אולם כדי ליצור את הפריטים הללו היה על הצורף המיומן להיות בקי במלאכות שונות הקשורות במקצועו . החל מנפחות וכלה בריקמה , נוסף לטכניקות הבסיסיות של הצורפות עצמה , כגון : עיצוב , יציקה , הלחמה חריטה , ציפוי באמאיל , ניקוב , שיבוץ אבנים והרכבה . התמחות במלאכות השונות הקשורות בצורפות נועדה לגוון את תוצרתו של הצורף ולהעניק לו בסיס כלכלי איתן יותר , כדי להבטיח את פרנסתו בעיתות מצוקה . כאשר הביקוש לתכשיטים הצטמצם מאוד , ואילו לכישוריו המקצועיים האחרים הביקוש נמשך .

אמנות הצורפות המסורתית במארוקו היתה מורכבת למדי , עד כי יש להבחין בין תת-התמחויות בתוכה , ולכל אחת מהן היתה הגדרה מיוחדת, שעל פיה זוהו העוסקים בה . התכשיטנים הכלליים , שכונו סכאכין (יחיד – סכאכ) , לא התמחו בשום תחום מיוחד , אלא יצרו סוגים שונים של תכשיטים , ממתכות שונות, בהתאם לדרישת הלקוח . בדרך-כלל נרכשו תכשיטי הזהב בידי העירוניים , ואילו תכשיטי-הכסף נרכשו בידי הברברים , הבדואים והכושיות. בפאס היו כל הסכאכין יהודים , והשוק שלהם היה ממוקם בשער המלאח . צורפים שעבדו בזהב בלבד כונו דהאבין ( יחיד דהאב) , צורפי כסף כונו נקאריה (יחיד – נקארי). המונח המשותף לכל העוסקים בצורפות, על סוגיהם השונים , הוא ציאג, מונח שמקורו בערבית הקלאסית. בין התמחויות-המשנה של הצורפות נציין את הנקאסין (יחיד – נקאס) , שעסקו בחריתה על גבי חפצים מזהב או מכסף . חפצים אלה נוצרו בידי הצורפים הכלליים , שלא תמיד עסקו במלאכת הקישוט העדין . התמתחות-משנה אחרת היתה העקאיקיה (יחיד – עקאיקי) . אלו חורזי החרוזים , שעסקו הן בפנינים יקרות והן בחרוזים זולים.

הערה א.פ- צורף

صائغ, صائغ الذهب

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה . יש לה היבט טכני-מקצועי ; היבט כלכלי-מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר-גלם , פעמים עיקרי , וכן כיסוד קישוטי ; היבט חברתי : מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו ; היבט אסתיטי-פסיכולוגי : היבט משפחתי ומורשתי : העברת המקצוע מאב לבן , וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית ; היבט מוסרי : תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך : היבט דתי : יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך , תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא-מוסלמים , ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין-עדתיים ; ואחרון אחרון – ההיבט המאגי , היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים ( כשדים , עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי-מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף , לרבות התכשיט . לשון אחרת , הקשר בין התכשיט והקמיע.

  אדבר על שני ההיבטים האחרונים , כפי שהם במגרב . וזאת משלושה טעמים :  (א)  עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו , והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים ; (ב) יהודי-המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו , ובעיקר באמונה בשדים (ג'נון) . בעין הרע ובכישוף , וכן באמצעי- המגן הראשי נגד אלה – היד ; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע , או אף כולם – היו יהודים . עובדה זו מעוררת את השאלה , האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה , החומרים . הדגמים והצורות : עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת : והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי-הקדושה המיוחדים להם . בהעדר סימן-זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים , יש להימנע מניסיון זיהוי אתני-עדתי של אותם מוצרים , פרט לתכשיטים שבהם יש סימני-היכר ברורים לכאן או לכאן .

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר : (א)  יצורים בעלי בינה , שהם עויינים ומזיקים בדרך – כלל לאדם , אלה הג' ן . השדים , אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור . (ב) היזק לאדם מחברו . שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס , קינאה וצרות-עין . אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה – קללות וחרפות : או באמצעות העין – המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו . מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים , אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי-תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים , ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם , ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול . על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי- סלע בסהרה מן האלף השלישי ( ויש גורסים הרביעי ) לפני הספירה , קברי הפרעונים וכתובות האשורים : ואלו במסורת היהודית – נזכרת עין המקנא במשלי ( כח : כב – איש רע עין ) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים , דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים . התינוק ענוד קמיעות)ד 'ו תַמַאאִם ) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם . אמרא אלקיס ) המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה , כי מוחמד האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן . בשתי סורות מן הקדומות ביותר( קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא : מן החשיכה , מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו , מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג'ן . הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג 'ן . אבליס ( ראש השדים ) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם . בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם- אסלאמית.

תולדותיו של צורף־אומן אחד במארוקו ובישראל

בעיר מולדתו סאטת שבמארוקו, כ־70 ק״מ דרומית לקאזאבלאנקה, היה י״ע ידוע כצורף־אומן (מעלם ציאג), התואר הרם ביותר שצורף היה יכול להגיע אליו. אל מקצועו הוא הגיע בדרך המסורתית, אחרי שקיבל חינוך יהודי מסורתי, נלקח לחנות המשפחתית במלאח ועבד שם לצידם של סבו, אביו, דודו ודודנו. סבו היה צורף נודד, ששמעו יצא למרחוק. הסב היה סובב בשווקים הכפריים, מוכר חפצי כסף ונחושת מוכנים, יוצר פריטים שהוזמנו בו במקום, מתקן אחרים וקונה חפצי כסף או חתיכות כסף מסוג נחות כדי להתיכם ולהשתמש בהם מאוחר יותר. הוא היה יוצא מסטאת רכוב על חמור, ובאמתחתו מזון כשר בכמות שהספיקה לשלושה ימים וכמה כלי־עבודה בסיסיים, שמאוחר יותר השתמש בהם הנכד י״ע ואף הביאם עימו ארצה. יתר כלי־המלאכה של הסב היו בבית־המלאכה שלו בסטאת. בדרכו ליווהו נער משרת מוסלמי ושוליה יהודי. הסב לימד את אומנותו לשני בניו, ולבסוף חדל מ׳נוודותו מרצון׳ כדי לעבוד אך ורק בבית־המלאכה שלו, שאותו הקים בעצמו.

אביו של י״ע היה אומן בזכות עצמו והביא לידי שלמות את טכניקות הקלואזונה והניילו, שפיארו את תכשיטי הכסף המשובחים ביותר, שנענדו באזורים הכפריים. אולם בשנות ה־40, בגבור תהליך העיור וההתמערבות במארוקו כתוצאה מהשלטון הצרפתי, התברר שפוחתת והולכת הדרישה לסוג זה של תכשיטים. על־כן לא התמחה י״ע בטכניקות אלו במיוחד. חפצים רבים עשויים כסף, שייצרו אומנים אלה היו אבזרים שימושיים, שהיו חלק ממערכת־הלבוש המסורתית(פריפות, למשל, שימשו בכפתורים והחזיקו את הבגדים העליונים, הבלתי־תפורים), ואף אבזרים אלה החלו להשתנות. נוכח מציאות זו החליט האב, שבנו י״ע ילמד צורפות זהב. אחרי שהאב לימד את י״ע את הטכניקות הבסיסיות של חרשות הנחושת וצורפות הכסף, שלח אותו להיות שוליה אצל צורף זהב אירופי מפורסם בקאזאבלאנקה, שעליו שמע מפי צורף־ עמית, שעבר מסטאת לעיר זו.

במשך 4 שנים עשה י״ע כשוליה בקאזאבלאנקה, וכאשר חזר לסטאת בשנת 1948, הושלם כבר המעבר מכסף לזהב בחלק ניכר מהאזורים הכפריים. במהרה יצאו לי״ע מוניטין כמעלם זריז ומוכשר, שלדבריו, היה מסוגל להתחיל יום עבודה בבוקר כשק״ג זהב לפניו ולסיים בערב עם מיגוון של תכשיטים או תשמישי־קדושה בעלי גימור מושלם (לדבריו, מילוי מיכסה זו הוא הבוחן לצורף זריז ומוכשר). כמות העבודה שביצע איפשרה לו להעסיק כמה שוליות. עבודתם כללה מלאכות פשוטות, כגון פיתול חוטי זהב וכסף הדרושים לעבודת פיליגראן ושיטוחם על־ידי מהלומות פטיש על גבי לוח־עץ. הם גם עשו את העבודה הפיסית הקשה, הכרוכה בייצור חוטים דקים של זהב וכסף על־ידי מתיחתם דרך נקב בגוש מתכת, הנקרא ׳מזארה׳(לוח משיכה), שהחזיקוה בכפות רגליהם. המתכת נמתחה דרך החורים באמצעות צבתות הנקראות ׳מבס דל־מזארה׳(צבתות משיכה). שוליה בשלב מתקדם יותר למד אצלו את אומנות החריתה, שנעשתה באמצעות איזמל עם ידית־עץ קטנה וקודקוד חד דמוי־מחט (למקלע).

שני מוטיבים בסיסיים היו בחריתת מתכת, ומהם ניתן היה להרכיב אין־ספור צירופים: מוטיב הענף והעלה(ערוק וו־אוּרקה) והשושנת(רוזה). את המוטיב הראשון היה אפשר לגוון על־ידי שינויים במספר הענפים לעומת מספר העלים ועל־ידי שוני הקשרים הגליים שביניהם (ראה תרשים 1). ערבסקות אלו, בעלות המוטיבים מעולם הצומח, היו יסודות מקובלים באמנות־הקישוט המוסלמית. את מקורותיהן יש לחפש בתקופה הטרום־אסלאמית, בפרוטוטיפים הלניסטיים ואיראניים. למוטיב היו שתי צורות בסיסיות: בראשונה — עלי הכותרת מקיפים במעגל את המרכז הפתוח (רוזה מתכולה), ואילו בשנייה — יוצאים עלי־הכותרת מנקודה מרכזית ללא מעגל פתוח (רוזה מפתוחה). השושנת ׳הפתוחה׳ היתה מקובלת כמשבצת לאבן־טובה (פאס). מוטיבים אחרים, שנעשה בהם שימוש בחריתה, כללו צורות גיאומטריות ישרות, שנועדו בעיקר לקישוט כלי־כסף שטוחים, כמו: צלחות, מגשים ודמויות של כעלי־ כנף, כמו ציפור ויונה, שנועדו בעיקר לטבעות, תליונים וסיכות.

בית־המלאכה של י״ע ייצר מיגוון של פריטים וחפצים, שאפשר למיינם לשלושה סוגים עיקריים: (א) תכשיטים אישיים (ב) תשמישי־קדושה וכלי פולחן(ג) אבזרים וכלי־נשק. כל אחד משלושת הסוגים הללו יידון בנפרד להלן.

צורף יהודי ממארוקו- ידידיה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983 – עמ'104-102