ציונות-מיכאל-אביטבול


הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קק־היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.

ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה  1 La Voix Juive״Le Réveil Juif.

לינק לעיתון La voix juive  – http://archive.diarna.org/site/detail/public/556/

Le Réveil Juif. –
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI/?action=tab&tab=browse&pub=LRVJUF&_ga=2.187175080.125034442.1536998471-42838518.1486320182#panel=browse

 

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס., לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי״ח        .

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:

כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1) הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2) ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב־1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3) ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4) לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר