קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה
תעודה מספר 7
התקכ"ח – 1768.
בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המשכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האלטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בכהה"ר הנזכר אלבאז והי" משה בכהה"ר הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו. זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.
והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו על פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל אשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.
ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפסד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר. אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה. ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.
ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.
גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .
ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.
והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורה הודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.
והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל – וכתקנת חכמים זכונם לברכה – דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…
ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.
מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – ותהליך קליטתה בארץ ישראל-יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
באדיבותו של מר יעקב וימן
הבנת המצב בארץ החל עוד בארצות המוצא ויש המאשימים בכך את ההסתדרות הציונית העולמית שדאגה רק לאיסוף כספים מארצות אלו….ההסתדרות הציונית מזניחה את עבודת התעמולה והחינוך. ממצב זה סובלים בעיקר היהודים בארצות המזרח. הם חסרי חינוך ציוני ולא מכירים את המצב האמיתי של התנועה הציונית.
" חלוצי המזרח " דורשים שעבודת חינוך ותעמולה רחבה ומיוחדת תעשה על ידי ההסתדרות הציונית בתפוצות קהלות המזרח בלי שפעולה זו תהיה קשורה עם איסוף כספים " .
הן יצחק צבע והן יעקב סודרי ציינו כי שליחים אשר הגיעו לצפרו עסקו בעיקר בגיוס כספים למוסדות תורניים במקומות שונים בארץ.
צבי יהודה קובע אף הוא כי ההסתדרות הציונית נמנעה מלעודד עליה וכי בגלל שעיקר עיסוקה במרוקו היה איסוף כספים , הוגבלה מראש מסגרת פעולתה רק לשכבות בעלי יכולת.
ישנם גם המאשימים את בני עדות המזרח עצמם בחוסר הבנת המצב ובפלגנות העם. " הספרדי אוהב סדר ורגיל לשאת בעול הציבור. הקהילות הספרדיות מצוינות בבתי חסד, בישיבות, בתלמוד תורה, אבל רובן לא הבינו את ערכו של ארגון האומה כולה ? היודע הוא את עמידתנו בארץ דלים וריקים וכמה אנו צריכים עכשיו – וביחוד עכשיו להיות חזקים ומאוחדים ? הזוכרים אתם את דברי אשת לפידות הנוראים באש קנאתם – אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באה לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים. אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.
שאלת בחינת הציגו הפעם החיים עצמם לפני אחינו הספרדים אשר לפלגותיהם גדולים חקרי לב. העם יעבור את דרכו הלאה הנתיבות עולם שההיסטוריה התוותה לפניו, וביום פקודה אל נא יאמר כי ידכם לא הייתה אתנו בסידור חיינו הלאומיים, אוי לאלה אשר את שמם לא נעלה בראש שמחתנו…..
ויש גם המאשימים את המוסדות עצמם בהפליית העולים מארצות המזרח כמו למשל יצחק בן צבי….אנשים למאות עולים הנה מתימן, מבבל, מיתר ארצות המזרח – ואינם פוגשים במחלקות העלייה יחס ראוי ודומה ליחס בכללי של הלשכות של העולים….אנחנו ואתם צריכים להודות, כי עד עכשיו לא נעשה דבר להטבת מצב העלייה של יהודי המזרח, כי אין להם אנשים בלשכות העלייה שיכירו את חייהם וצרכיהם ואנחנו מעוניינים בהגברת העלייה של האלמנטים האלו הקרובים יותר לרוח הארץ והתושבים – יצחק בן צבי ואחרים למחלקת העלייה 28.2.23 – הארכיון הציוני.
משיב יוסף שפרינצק…כי לא קיים קיפוח ואין אפליה וזוהי רק הרגשתם העצמית של העולים…עדים אנו בחודשים האחרונים לחזיון חשוב של התגברות העלייה מארצות המזרח השונות…כשתבואו לברר באופן מפורט את מצב העולים האלה, ודאי נוכל לבוא לידי מסקנות כי מצבם ואופני הטיפול בהם מצד מוסדות ציבוריים שונים , כמו כן צרכי סידורם בארץ, עומדים במדרגה אחת עם תנאיהם של כל יתר העולים מכל הארצות.
אולם גם אחרי המסקנה הזאת לא נוכל להעלים עין מהעובדה שהרגשתם העצמית של העולים מארצות המזרח לפעמים די קשה ונותנת מקור לרוגז ותלונה בלתי פוסקת…..
וזאב ליבוביץ כותב גם הוא באותו ענין….אנו נכונים בכל עת להראות במספרים ובעובדות שהעולים של ארצות המזרח עולים לנו לפעמים הרבה מאשר עולים מארצות אחרות, אבל כאמור, אין אנו מבדלים בין עולה לעולה ומה שאפשר לעשות על כל אחד בתור עולה, אנו עושים …..
ובמכתב אחר שוב מתייחס ליבוביץ לעניין האפליה….רצופה בזה רשימה קטנה ממה שעולה הטיפול במספר משפחות של בני המזרח, ונדמה לנו שסכום לא קטן עלתה כל משפחה….עוד לא פגשנו משפחה אשכנזית אחת שתעלה יותר מחמישים לירות . זהו רק בנוגע לה לחלק הכספי. ובנוגע לטיפול ועזרה רוחנית, נוכל לאמר ולאשר, כי בנוגע לאחינו המהגרים בני המזרח הטיפול הרוחני נעשה בהתאמצות הכי אפשרית.
ולביבוביץ מאשים את הפוליטיקאים ביצירת שאלת הספרדים…..לפי דעתנו צריכים להכריז על זה בגלוי ולבאר שזה משמש לאחיזת עיניים עבור אלו הרוצים לעשות פוליטיקה ידועה, וכי לפני כל העובדים בלי יוצא מן הכלל, ישנם אחים שבאו הנה להסתדר ומה שרק אפשר עושים עבור כולם, אם יש להתאונן ולקבול. זהו על המצב החל על כולם…..
החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)-ד"ר שלום אלדר
החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)
החינוך בתקופה הנדונה, היה נחלתם של הבנים בלבד, שכן רק משנת 1862, שבה החלה לפעול במרוקו
־ אגודת 'כל ישראל חברים' (כי״ח או'אליאנס')', זכו גם הבנות ללימודים פורמאליים מסודרים. למעשה ניתן לומר, שהחינוך בכי״ח נתן לנערה היהודייה, לראשונה בחייה, את ההזדמנות ללמוד ולרכוש השכלה. בכך נפתח בפניה עולם של שבירת מוסכמות חברתיות, שהיווה אבן יסוד בחברה המסורתית. כמו משל, עליית גיל הנישואין, שבאופן טבעי נתאחר, בגלל יציאת הבת מהבית והצורך בהשלמת ההשכלה הפורמאלית, שהסתיימה בגיל מאוחר יחסית לגיל, שנהגו להשיא את הבנות. חינוך הבנות במרוקו ובכלל זה גם בעיירה צפרו, היה על פי התפיסה הדתית מסורתית 'כל כבודה בת מלך פנימה׳ וכן על פי פיסת חז״ל שיכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות'. למרות זאת היו נשים מעטות שכן למדו תורה וידעו ספר, במיוחד בנות של משפחות רבנים או נשותיהם כמו רבקה אשתו של ר' יהודה וסבתו של הרמ״א, 'שהיתה למדנית ומתפללת שלוש תפילות בכל יום ופרשת השבוע שמו״ת' (שניים מקרא ואחד תרגום א.ש).
ראוי לציין כאן גם את מחקרו של יוסף שטרית, בעניין החינוך לבנות, המבקש לערער את 'המוסכמה המושרשות, כדבריו, לגבי השכלת הנשים, ואף מציין ש'מצויים ממצאים העשויים לערער אותה',אחת דוגמאות הבולטות לערעור מוסכמה זו, היא כמובן דמותה של פריחא בת־יוסף המשוררת ממרוקו שחייתה במאה הי״ח או י״ט לכל המאוחר, כדבריו.
מסלול החינוך המסורתי בקהילה היהודית בצפרו, לפני הפעלת בית הספר של כי״ח, דומה לזה של קהילות בית ישראל ברחבי מרוקו. המטרה המרכזית שעמדה במרכז החינוך היהודי המסורתי בקהילה היהודית היתה לחנך את הילד לקיום מצוות התורה, לדעת להתפלל וליטול חלק פעיל בתפילה בבית הכנסת ולשלבו בחיי הקהילה. משום כך התבססה תוכנית הלימודים על לימוד התפילה, התמצאות בסידור וקריאת התורה.
חינוך הבנים הוטל על האב על פי הכתוב : 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (דברים ו,ז).
רב הקהילה דאג למנות מלמדים, שכן חזקה על הרב ההלכה בשו״ע: 'מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות׳.
החוקר זעפרני מציין, שלימוד קריאת כתבי הקודש ואמירתם בעל פה יחד עם פירושם והבנתם, היו תנאי יסודי להשתתפות היהודי בעבודת ה'. לשם כך, אומר זעפרני, נדרשה הכשרה ממושכת והיה צורך ברכישת מידע מרובה.
למעשה, ניתן לחלק את עניין החינוך של הבנים לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, מסלול החינוך שבו למד כל ילד ב־חדר' (בדרך כלל בבית הכנסת) החל לפני גיל שנתיים, לעתים בטרם למד לדבר באופן ברור ושוטף . הפעוטות הגיעו לבית הכנסת 'אתאג׳י' (בהתחלה היה בית כנסת אחד) בצפרו וחולקו שם לפי גילם ורמתם, ותפקיד המלמד בשלב הזה התמקד בהשגחה יותר מאשר בלמידה. בגיל שלוש, עבר הילד לבית הכנסת הגדול 'צלא לכבירה' שחולק למספר המלמדים שלימדו שם. שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך התמקדה בלימוד יסודות הקריאה באופן מדורג בארבעה שלבים. תחילה לימדו את צורת האותיות, לאחר מכן צירוף האותיות וכו', ובשנה השנית למד הילד 'פרשה' (חומש) בטעמים בשלושה שלבים. כשהגיע הילד לגיל חמש וכבר ידע לקרוא בחומש, היו עושים טקס מיוחד ומלבישים אותו בלבוש המיוחד למעמד ומלבישים אותו טלית קטן. בטקס עשו לילד מעין'חתונה זוטה' וערכו לכבודו משתה במשך שבוע ימים ושידכו לו ילדה בגילו. במהלך הטקס הובא הילד אל הרב שהיה כותב על לוח בדבש אותיות א־ב והפסוק ׳תורה צוה לנו'. הילד היה קורא את הפסוק ומלקק את הכתוב. טקס זה היה נערך בחודש סיוון סמוך לחג השבועות. ההיסטוריון בר-אשר מציין כי לימוד המקרא בצפרו נעשה במקביל ללימוד התרגום (שרח) וביחד עמו . הנוהג של לימוד התרגום והמקרא, לדבריו, היה מילה כנגד מילה (גם במקנס נהגו כך)'. הילד למד בבית הכנסת הגדול עד הגיעו לגיל המצוות שנקבע ערך לגיל שתים עשרה.
בגיל 'הבר־מצווה' סיים למעשה הילד את חוק לימודיו והוא נדרש לסייע בפרנסת הבית. הוריו שלחוהו לשמש שוליה במקצוע כלשהו על מנת לרכוש את המקצוע, או שיצא לעבודה כרוכל המסובב את הכפרים סמוך למקום מגוריו.
קטגוריה השנייה של מסלול חינוך הבנים במרוקו, ובכלל זה בקהילת יהודי צפרו, הייתה מיועדת למי שהתעתד לשאת במשרה ציבורית. בדרך כלל למדו במסלול זה בניהם של משפחות מיוחסות ובניהם של משפחות רבנים. המטרה המרכזית במסלול זה התמקדה בהכשרת דור העתיד של נושאי המשרות הציבוריות, שכאמור עברו בירושה למי שהיו ראויים לכך .
הלומדים במסלול זה עתידים היו לשאת במשרות הרבנות והדיינות. הכשרה דומה עברו אביו של הרמ״א ר' שמואל ודודו ר' עמרם, עד הגיעם לתפקידים הציבוריים שאותם מילאו במסגרת הקהילה היהודית צפרו ובעיר פאס.
תהליך הלימוד היה מתבצע על ידי רב שהוצמד אליו תלמיד אחד ותפקידו היה לקדם אותו במסלול לקראת מילוי ייעודו. לעתים מילא תפקיד זה האב עצמו שהיה כבר בעל המשרה של הרב והיה מלמד את בנו משנה גמרא ופוסקים. הכשרה קפדנית זו נועדה להכין אותו כראוי למי שימשיך את שושלת היוחסין, וכך היה אצל רבני משפחת אלבאז, שהתחנכו ולמדו באוהלה של תורה בבית המדרש אצל אביהם.
תלמיד שייעדוהו הוריו לתפקיד רב ודיין למד לעתים גם שחיטה של בהמה דקה וגסה והוכשר להיות מוהל . אם היה מוצלח ומוכשר וידע את מלאכת הכתיבה, היה כותב ספרי תורה, פרשיות תפילין ומזוזות וגם העתיק ספרים כפי שהיה אצל ר' שמואל ואחיו ר' עמרם.