מורשת יהדות מרוקו

מכל מקום, חשוב לציין כי בהצגת סיפורי החיים של שושביני הקדושים נשארתי נאמן, בשלב הראשון, לאופקים האפיסטמולוגיים של המרואיינים, והבאתי את תיאור האירועים והחוויות מנקודת מבטם, גם כאשר אירועים וחוויות אלה חרגו מהמציאות החברתית ה׳רגילה׳. משום כך אכתוב, למשל, כי ׳רבי דוד ומשה החל להתגלות לפני אברהם בן־חיים באביב תשל״ג׳, או כי ׳במשך כל השנים האלה… נעלם רבי אברהם אווריוור מחייה של עלו׳; ולא אשתמש בניסוחים מסויגים, שעלולים להרחיק את הקורא מעולמם של המשתתפים, כמו: ׳אברהם טען שהחל לראות את רבי דוד ומשה בחלומותיו באביב תשל״ג׳, או ׳עלו מספרת שלא חשה בקרבתו של רבי אברהם אווריוור במשך כל השנים האלה׳. הניסוחים מותאמים אפוא להגדרת המציאות של אברהם, של עלו ושל חבריהם, הרואים בצדיקים ישויות בעלות קיום וכוחות מיוחדים, המעורבות באופן עמוק במהלך חייהם.

עם זאת, הצגת הדברים מנקודת מבטם ה׳מאמינה׳ של גיבורי הספר אינה פוטרת אותי מהתמודדות עם ניסוחיהם באמצעות כלים מושגיים ומערכים מסבירים הלקוחים מתחום העניין המקצועי שלי, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, כדי להסביר את מקומו המרכזי של הצדיק בחייהם.

לפני שאציג כלים ומערכים אלה חשוב לציין כי מערכת הפשרים שאציע היא מקיפה, אך אינה חסרת סייגים. דווקא משום שההסברים הספקניים מדגישים את הפער האפיסטמולוגי ביני לבין הנחקרים (היינו, את העובדה שהמודל המסביר שלי אינו מעניק לצדיקים מעמד אונתולוגי), בחרתי שלא לנסות להסביר את עצם חוויות השיא של ההתגלות. ההחלטה להותיר אירועים רוחניים אלה ב׳סוגריים מחקריים׳ נובעת מחוסר התלהבותי להטיל תוויות מדעיות על החוויות המיוחדות והמורכבות האלה, המטלטלות את היחיד טלטלה עזה והמתנגדות התנגדות עזה לא פחות לניסוחים מילוליים ולהגדרות חד־משמעיות, או לתרגמן למערכת מושגים רציונלית שתשלול מהן את הסובייקטיביות העשירה שלהן. השימוש בשפה פסיכיאטרית או פסיכולוגית כדי להסביר אירועים שבהם נשמע קולו של הצדיק באוזני המאמין או שבהם הוא מופיע לפניו בצלמו ובדמותו במצב של ערות, ולא רק בחלום, איננו חיזיון נדיר. אך כפי שאנסה להראות בהמשך, שימוש גורף במושגים פסיכיאטריים, המצמצם את חוויות ההתגלות במצב של ערות לתסמינים חמורים של הזיה שמיעתית או ראייתית ותו לא, הוא משולל יסוד. גם ההסבר המציג את האירועים האלה כמצבי מודעות מיוחדים הכרוכים בטראנס או באקסטזה אינו נוגע בלבת המשמעות של ההתגלות. לכן אני מתכוון להותיר את עצם ההתנסות בפגישה עם הצדיק ללא הסבר, ולקבל את הדיווח הסובייקטיבי של המתנסה כמשקף חוויה אותנטית. איפוק פרשני זה הוא מוגבל, ואפילו נקודתי.

עיקרם של הפרקים הבאים הוא ׳תיאור גדוש׳ (גירץ 1990), רווי בפרשנות, החותר להסביר את דרכם של שושביני הקדושים אל אירוע השיא של ההתגלות, וכן את ההשפעות של אירוע זה על חייהם. ההתגלות מוסברת אפוא באופן סיבתי או אטיולוגי, במונחי אירועים חיצוניים ופנימיים בחיי היזמים שקדמו להתגלות והובילו אליה, ואף באופן פונקציונלי וטלאולוגי, במונחי המטרות שהם השיגו באמצעותה והשינויים שהיא חוללה בחייהם. אך לא אנסה לתרגם אותה עצמה לשפה חוץ־חווייתית, מדעית או אחרת.

אחזור כעת אל מערכת המושגים שבאמצעותם אנסה להסביר את מעמדו של הצדיק במרחב החיים של גיבורי.

* * *

הופעת הצדיק בחלום, התופעה שמשכה את תשומת לבי לאתרים החדשים, רחוקה מלמצות את מכלול האופנים שנוכחות הצדיק ניכרת בהם בעולמם של המאמינים. עם זאת היא מדגימה את מיקומו כניב תרבותי, המתווך בין הרמה האישית, הביוגרפית, לבין הרמה הקיבוצית, הקהילתית. מיקום זה הוא ׳נקודת ההטבעה׳(1985     STROMBERG שבה סמל ציבורי וחוויה אישית מתמזגים או, בלשונו של הפסיכואנליטיקן ויניקוט, מרחב הביניים הפוטנציאלי המגשר בין מציאות פנימית לבין מציאות חיצונית (ויניקוט 1996). הגדרת הצדיק כמושג כפול פנים, הממזג משמעויות אישיות וכלליות, אינה נכונה בהכרח לכל מי שמשתתף בפולחן הקדושים. מבחינת הבולטות הקוגניטיבית והעומק הרגשי של דימוי הצדיק קיימת בין המשתתפים שונות רחבה, המבחינה למשל בין מאמינים שוליים, שבעבורם הצדיק אינו יותר ממוסכמה חברתית או קלישאה תרבותית, לבין מאמינים בלב ונפש, שבעבורם הוא מייצג אמת פנימית עמוקה ומובנת מאליה. דומה שמאמינים נלהבים ומסורים כדוגמת שושביני הקדושים מפנימים את דמות הצדיק והופכים אותה לחלק מהמערכת הרגשית וההנעתית שלהם (Spiro 1992 1997; Strauss). הצדיק נהפך בעבורם לסמל אישי (1990 ,1981 Obeyesekere), להבדיל מסמל פומבי (חסר משמעות פסיכולוגית) או מסמל פרטי (שאינו חלק מקוד תרבותי משותף).

סמל אישי הוא אפוא ייצוג קיבוצי, שחוויות פסיכולוגיות מורכבות התקשרו אליו והפכו אותו לייצוג מנטלי (1987 Spiro). סמל זה מרוקע, ובעצם נוצר מחדש, על סדן ההתנסויות הייחודיות של המאמין, תוך כדי ניסיונו להתמודד עם מצבים של קונפליקט ומצוקה, ועם זאת הוא גם נותר חלק מהמאגר הקיבוצי של משמעויות משותפות. סמלים אישיים אלה — הצמות הקלועות הצצות על ראשיהן של וירטואוזיות הינדיות כמתנת האל (1981 Obeyesekere), פצעי הסטיגמטה המדממים מכפות ידיהם ורגליהם של סגפנים קתולים (קליינברג 2000, 258-257; 1992 Yarom), והצדיק המופיע לפתע בחלומותיהם של משתתפים נלהבים בפולחן הקדושים היהודי — מכוונים בעת ובעונה אחת פנימה והחוצה. בגלל כפל פנים זה אופיינית להם עמימות מסוימת, גמישות ופתיחות לגרסאות אישיות, מאפיינים שנחזור ונפגוש כשנעסוק במקומם של הצדיקים בסיפורי החיים של גיבורינו.