מורשת יהדות מרוקו

קריאת השם לילדה.

לילדה עורכים, בדרך כלל ביום שבת, טקס קריאת השם הנקרא "תסחים". השמות הניתנים לנולד הם בדרך כלל שמות ההורים של האשה והבעל. ופעמים שמות של צדיקים שהשתטחה האשה על קברם בתקופת הריונה או נדרה בעת הלידה לעילוי נשמתם. פעמים שהיו פורצות מחלוקות בין משפחות האשה והבעל על רקע זה, כשכל צד רצה לתת שם ממשפחתו הוא, והיו מתפשרים על ידי שנותנים לתינוק שני שמות. וכן אם מת לפני הנולד ילד במשפחה, נותנים את שם הילד המת לרך הנולד. הימים הראשונים ללידה, בעיקר בארבעים יום, היו מנהגים שונים.

לדוגמא, חצר שיש בה יולדת, אסור היה לטגן שם דגים מלוחים לשימור וכן אי אפשר היה להרתיח שם מי אפר לכביסה. וכנראה מפני שהריח החריף של הדגים המלוחים וכן של מי האפר הרותח גרמו למיחושים אצל התינוק הרך.

תקופת ההנקה.

היניקה בחלב האם. רק אם לא היה לאם חלב היו משכירים אשה מניקת. תקופת ההנקה במקובלת היא שנה וחצי, אך נשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות תקופת ההנקה. נמצאו אמהות שבאות להניק את בנם שהיה כבר ב "חדר". בלילה התינוק ישן בחיק אמו. ביום הוא שוכב בעריסת עץ קטנה "קונא" שניתן לנדנדה, וילדות מובאות על ידי אמן אצל אם התינוק, כדי לנדנד עריסתו. אם הילדה התפטרה על ידי כך מטיפול במשך שעות היום בילדותה. אם התינוק נתנה לילדה מתנה בסוף השבוע, דמי כיס וחופן גרעינים וממתקים אחרים. ההזדמנויות לשמחה כשילד נולד למשפחה מרובת ילדים.

הערה אישית שלי- במשפחתי רווח הנוהג להעביר את ה"קונא" מאחד לשני כאשר זו הייתה פנוייה, לפיכך, לא קנינו אחת חדשה, ואני נמצאתי, כאשר בגרתי, מעביר את ה "קונא" מאחד למשנהו, כמובן בתקוה, כמו כל ילד, לקבל דמים עבור ההובלה, וזו הייתה הזדמנות לנצל את אותם דודים קמצנים.

בכורה

כשמגיע הבן הבכור לשלשים יום עושים את פדיון הבן. מצוה זו היה לה מחבבים המצפים לה. נשים קרובות ורחוקות היו עוקבות אחרי משפחות שיש בהן פדיון הבן, כדי להיות נוכחות בטקס. וגם גברים חיבבו מצוה זו והשתדלו להיות נוכחים בה. רבי רפאל משה אלבאז כותב : שמעתי משד"ר מירושלים תוב"ב כח קבלה בידם מזקני שער כי כל ההולך לסעודת פדיון הבן הוא תיקון וכאילו התענה פד תעניות. ולכן זריזין מקדימין והזדמן שם אף אם אבי הבן לא הזמינם. גם בסעודה זו היו שהפריזו והתקנות העמידוה על כוס תה ועוגות וכעכין. הסדר הוא אותו סדר הכתוב בסידורים ספרדיים. הפדיון נעשה במטבעות כסף השמורות במשפחה מדור לדור.

תספורת לאחר ט' חדשים.

כשהשלים הילד תשעה חדשים עשו לו תספורת, כדי לחנכו למצוות פאות. בצפרו נוהגים לעשותה בחול המועד סוכות או פסח, ועושים אותה בבית הכנסת. ומשאירים לילד פאות. וזו היא המצוה לאחר המילה שעושים בגופו של ילד. המוזמנים תורמים "גראמא" לספר ולחברת גומלי חסדים, והשער בתגלחת הראשונה גונזים אותו בכרית של התינוק.

כשצומחת שן ראשונה לתינוק, נהגו לשלוח לקרובי המשפחה צלחת מלאה חטים שלוקות לתקרובת זו קראו "שנאן" – שיניים, כאילו להודיע לבני המשפחה שהתחילו שיני התינוק לצמוח. רמז לדבר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. קרי חלב "שכאשר שם גבול לחלב כלומר ליניקה, חטים ישביעך. כשהתינוק היה זוחל על השטיח או הרצפה, נמנעו מלדלג עליו, תוך נימוק שהדבר עלול להפריע לגדילתו של התינוק.

בן חמש למקרא.

כשמגיע הילד לגיל חמש שנים והוא כבר יודע לקרוא בחומש, מלבישים אותו "לכסווא דלכמס שנין" וציצית קטן – חליפת בן חמש שנים והדבר מלווה בסעודה חגיגית, שאליה מוזמנים קרובי וידידי המשפחה. אם שאחָיו מתו לפניו, אחרים, ולא הוריו עושים לו את הבגד. יש משפחות שנהגו בגיל זה לעשות לבניהם "לערוס דלכתאייב" (הערה אישת, זהו פרק בפני עצמו, שעליו יש מאמר מאלף אותו אביא בפניכם בע"ה) הוא מעין חתונה זוטא.  משדכים לילד ילדה בגילו בת חמש, והורי הילד מביאים אליה מתנות שונות, וסעודות נמשכות כשבוע ימים. וביום ה "חתונה" מרכיבים הילד והילדה על הכתף או נושאים אותם על כסא, ועוברים מבית לבית של קרובי משפחה. ובכל בית מקבלים את פניהם במיני מתיקה, ובבית החתן עושים מסיבה גדולה אליה מוזמנים רבנים, ובסוף הסעודה, מביאים הילד, והרב כותב על לוח בדבש אותיות א-ב. ופסוק תורה ציוה לנו, והילד קורא את המשפט ולוחך את הכתוב.  לחיכה זו מסמלת כאילו גט בינו ובין משודכתו. ובתום הטכס נפרדים והולכים להם. חתונה זו קבועה הייתה בחדש סיון, סמוך לחג השבועות.

פסק זמן מספרו של רבי דוד עבודיה זצ"ל

פרק על " ערוס דל כתאייב " מתוך ספרו של רפאל בן שמחון " יהדות מרוקו " הווי ומסורת "

אל עורס דל כתאייב.

מנהג עתיק יומין מדורי דורות שנשתמר עד ימינו בקרב יהודי מרוקו, הוא אל עורס דל כתאייב – חתונת הקלף או חתונת הכתב, בקרה יהודי האטלס הגבוה, בקהילות עמק התודרא הוא נקרא , אל כתאב. מסורת הייתה בידן של משפחות במרוקו, להשיא כביכול את ילדיהם בהגיעם לגיל חמש או שש, בחג השבועות, חגן מתן תורה. החתונה נערכה כדת וכדין בידי רב, עם מוזמנים וארוחות, ומיד אחר החתונה נערך גפ טכס הגירושין.

טכס הנישואין.

מסכת השידוכין לפרטיה התחילה בחול המועד של פסח, אשר בסופה הצליחו ההורים למצוא כלה לבנם בן החמש או השש. לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם על התנאים, הזמין אבי הכלה את משפחת החתן לביתו. הורי החתן נענו להזמנה ובאו יחד עם קרוביהם לבית הכלה בליל המימונה, ועוד באותו ערב נערכו האירוסין.

ההורים בחרו דווקא בליל המימונה, שהוא הערב של " הדלת הפתוחה ", והביאו לארוסתם טבעת אמיתית מזהב, חיננא, בושם, צעיף אדום וסוכריות. החתן הביא לכלתו שמלה יפה. יש להדגיש שמשפחות אלה נתקלו בקשיים רבים במציאת כלה מתאימה משום שהיה עליהן למצוא משפחה מסוגן, המקיימת אותו המנהג.

האורחים התכבדו בעוגות שנאפו בבית על טהרת הכשרות של פסח, במשקה ובכל מיני תקרובת.

מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה, כרכו חוט ומשחו אותה בחיננא. לאחר שזו התייבשה הותר החוט כך שנשאר ציור של מספא סיבובים, כעין טבעת על האצבע. עוד באותו ערב נקבע תאריך הנישואין לחג השבועות, אולם הטכסים התחילו כבר בשבוע ההילולא, בל"ג בעומר.

הורי הכלה הזמינו את החתן והוריו ליום שבת שלפני חג השבועות, לארוחת הצהרים. בחרו בשבת זו דווקא, משום שהיא נקראת שבת כלה והכוונה לתורה. החתן נישא על כפיים ונלקח לבית הכלה, מלווה בבני משפחתו ובקרובים. לאורך כל הדרך, ה-זג'ארתאת לא חדלו להשמיע קריאות גיל. המוזמנים התקבלו בבית הכלה עלן ידי המשפחה המארחת, ויחד עם החתן הצעיר הם התכבדו בכל טוב.

אחר כך פירכסו וגינדרו את שני בני הזוג. הכלה לבשה את השמלה היפה שהביא לה חתנה וענדה את הטבעת שקיבלה מהוריו. אחרי שכל המוזמנים הטיבו את לבם, יצאה השיירה לבית החתן המיועד. בני הזוג נישאו על כפיים ולא פעם הם נבהלו, פחדו או מררו בבכי במשך הטכס. בדרך לבית החתן, התעכבה השיירה ליד בתי הקרובים שהזמינו במיוחד את החתן והכלה, ובכל תחנה הן כובדו בחתיכת סוכר ובממתקים.

במשל התהלוכה נהגו לעשות שבעה סיבובים בתוך השכונה " המללאח ), עד שהגיעו לביתו של החתן. הורי הכלה ישבו שסביב שולחנות ערוכים מכל טוב והתכבדו בעוגות, בתה ובמשקה. טכס זה נערך כאמור ביום שבת אחר הצהרים, והיווה בעצם פתיחה לחתונה שתתקיים ביום חג השבועות.

אולם יש שערכו את החתונה מספר ימים לפני החד בימי שני, חמישי או בערב החג עצמו, והיו שחיכו וערכו אותה כאמור ביום מתן תורה.

יום החתונה.

בער חג השבועות, משפחת החתן לוקחת את הכלה ובן זוגה למקוה, וטובלים להם את היד הימנית ואת רגל הימנית. הפמליה יוצאת אחר כך לבית החתן ובדרך נכנסים לגלב ומספרים את הבחור. משם ממשיכה השיירה לכיוון בית החתן, ולכל הכבודה הזאת מצטרפים פייטנים, נגנים וה- זג'ראתאת.

משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לפי התור לארוחת ערב בבית החתן, ומחזיקים את אם הכלה ללינת לילה. ביום חג השבועות, בני משפחת הכלה, באים עם קרוביהם לבית החתן, ומכבדים שם ב-בויזא-לחם מיוחד שהכינו עבורם. רק הכלה נהנית מהלחם הזה והיא זוללת אותו לבדה.

לרוב, נהגו לערוך את טכס שבע הברכות בערב החג, כך הוזמנו אליו קרובי משפחה, שכנים וידידים. בני הזוג ישבו על ה- טרונו ( אפיריון לכלות ) והרב כתב כעין כתובה על נייר, באותיות דבש : " תורה ציוה לנו משה מורשת קהלת יעקב ´והפסוק " מצא אשה מצא טוב ".

יש שכתבו אותיות את האלף בית בלבד, לימדו את הילד לקרוא את הפסוקים ולאחר שקרא אותם, נתנו לו ללקק את הכתב עם הדבש. ובעוד החתן מלקק את הכתוב, כל הנוכחים קראו, מזל טוב, ו " כן יערבו לחכך דברי תורה ". בסיום הטכס, הרב בירך את בני הזוג, שיזכו לחתונת אמת, ואת ההורים. היה זה בעצם הגט של החתונה הפיקטיבית שהתקיימה.

מקרו המנהג.

מקורו של מנהג זה אינו ברור דיו. לא כל משפחה הרשתה לעצמה לערוך חתונה כזו, ורק משפחות ספורות נהגו כך. עוד בהיותי בחו"ל וגם כאן בארץ התעניינתי וחקרתי את מקורו של המנהג. סופר לי שלפני שנים רבות, היו משפחות ששכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת.

ההורים פנו אל זקני הדור ולחכמיו, ואלה ייעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש ( בן חמש שנים למקרא ). אולי בזכות זאת תתבטל הגזירה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש או שש. המקום שעה כנראה למשאלותיהם והילדים נשארו בחיים.

אין בטחון שזו אמנם הסיבה האמיתית. מתקבל יותר על הדעת, נוהג של ה " חופה בזעיר אנפין " שעורכים לתינוקות, המרמזים על נישואי התורה עם כנסת ישראל שכרתה ברית נישואין בחג השבועות, ולכן בא מנהג זה של עורס דל כתאייב, לציין את מחויבותו של הילד לתורה בהגיעו לגיל מקרא.

אולם השאלה נשארת עדיין פתוחה, מדוע רק משפחות יחידות ומיוחדות מקיימות מנהג זה ולא כל בני הקהילה. חיים זעפרני מביא מנהג זה הקיים בעמק התודרא אשר בהרי האטלס הגבוה והנקרא אל כתאב.

"דאנו ההורים לשני דברים משהגיע הילד לגיל חמש, ללמד אותו תורה ולבחור לו כלה, בהתאם לדברי התלמוד, מסכת קידושין.  בערב חג השבועות זכר למעמד סיני שהיו עורכים "חופה בזעיר אנפין". הילד וילדה בת גילו שנועדה לו, נתאחדו בטכס נישואין ממש, שלאחריו נערכת מסיבה. לאחר תפילת שחרית הלכו הגברים אל בית החתן, הרב כתב את האלף בית העברי בדבש על מדף נקי, קרא לילד ללקק את האותיות ואומר : "כן יערבו לחכך דברי התורה".

מחבר ספר הרוקח מביא מנהג ברוח הדומה במקצת, על הושבת התינוקות ללמוד בחג השבועות :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה….ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, תורה ציוה לנו משה " "תורה תהא אמונתי ", "ויקרא אל משה", וקורא הרב כל אות ואות מן האלף בית והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן "תורא תהא", וכן ויקרא, ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו.

גם "ספר אסופות" מביא מנהג ברוח זו, וכותב :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, שניתנה בו התורה. ומביאים הלוח שכתוב עליו" א, ב,ג,ד,ה,ו,ת,ש,ר,ק, ותורה ציוה לנו משה, תורה תהא אמונתי, ופסוק ראשון של ויקרא.

וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש.

המחזור ויטרי כתוב :

כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לן לחוך ? זהו כעניין שמפורש ביחזקאל ג, ג "ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק ". כלומר כשם שנוחים האותיות ללחוך כן תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.

סוף הפרק של הווי ומסורת.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון עמ' 89-87