מורשת יהדות מרוקו

הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו

הרב קלמנוביץ הגיע למרוקו ונפגש עם הנהלת הקהילה שהיתה שותפה בהנהלת תלמוד תורה. הרב הציג תוכנית כוללת אשר היתה אמורה להנחות את תוכנית הלימודים בכל מוסדות החינוך היהודי במרוקו. עתה נוצר קרע בין התומכים בהצעתו לבין המתנגדים לה. הרב קרא לכל אחד מהנציגים לפגישה נפרדת בארבע עיניים והפעיל עליהם את סמכותו כדי להשיג את הסכמתם לעמדותיו. לבסוף נוסח מעין סיכום המציג את עמדות ״אוצר התורה״ במרוקו בנושא לימוד התורה והחינוך הדתי. המסמך נקרא ״הממורנדום של ה־31 במאי״ והוא מכיל שש נקודות, שהחשובות בהן: שלימודי החול לא יתחילו לפני גיל שמונה, ובניין תלמוד תורה יועמד לרשות ״אוצר התורה״ לפעילות שתתקיים לאחר שעות הלימודים.

במהלך כל הדיונים הללו אנשי ״אליאנס״ לא הוזמנו ולא נכחו, ומחוגי הממשלה נמסר על אי שביעות רצון מ״ביקור הרב האמריקאי״ שמתערב בפוליטיקה המקומית. למרות חילוקי הדעות השיג הרב קלמנוביץ הסכם לשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ תוך ויתורים בנקודות מסוימות שאפשרו את המשך ה״קוהביטציה״ (השכנות והשותפות) ביניהם. על פי עדותו של סטנלי אברמוביץ, ויתר הרב קלמנוביץ בנקודות רבות שנציגיו התעקשו עליהן לפני הגעתו.¹¹⁶

ברור היה לכולם שהרב קלמנוביץ הוא הסמכות הדתית העליונה והוא הקובע את גבולות הוויתורים. וכך, הרב האשכנזי מאמריקה הוא זה שקבע את גבולות ה״יידישקייט״ במאבק של ״אוצר התורה״ מול ״אליאנס״ במרוקו.

בהמשך סיורו ביקר הרב קלמנוביץ בקהילות מארקש, מוגדור, מקנאס, פאז, וצפרו. בכל מקום נוכח שאין לתלמידים שום אפשרות ללמוד לימודי המשך מסורתיים. על פי תמונה זו חשש כי במוקדם או במאוחר תלמידי ״אוצר התורה״ ״יפלו ברשתה״ של ״אליאנס״ ויאבדו את ה״יידישקייט״ שרכשו בתלמודי תורה. לכן פעל בכל הערים ליצירת מוסדות לימוד דומים לתלמוד תורה של קזבלנקה, דהיינו, רק לאחר גיל שמונה הנער עובר ללמוד במסגרת של חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול. הרב קלמנוביץ הגדיר את הרציונל שמאחורי קביעה זו: ״לאליאנס יש 28 אלף ילדים, הם יכולים לאפשר לנו להציל אחדים בכל עיר״.

מודרך על ידי תפיסת עולם זו ניסה הרב לחתום על הסכמים בכל עיר ועיירת שדה להקמת מסגרות לימוד במתכונת האמורה. ואמנם שש קהילות חתמו עמו על הסכמים. לדעת הג׳ויינט, הסכמים אלו היו חסרי משמעות כיוון שלא היה להם כיסוי תקציבי, והוא לא היה מוכן לממן מערכות לימוד נפרדות – חילונית ודתית – כשניתן היה לקבל את השירות הזה חינם מ״אליאנס״. בכל ערי השדה הבטיח הרב קלמנוביץ העלאות שכר לרבנים ולמלמדים ב״אוצר התורה״, כדי לקדם את מעמדם ולהפיח בהם רוח לחימה. הוא התנגד לתוכנית הג׳ויינט לסגור את ה״חדרים״ בערי השדה, כמו בקזבלנקה, כיוון שלטענתו מרוקו היתה ״מלאה בתורה״ ועתה עם סגירת ה״חדרים״ היא מתרוקנת מתורה, ומשום כך מכריחים ילדים יהודים ללמוד ב״אליאנס״. כדי להקל על פעילותו הציבורית הוא הקים בפאריז ועדה שתפקח על הנעשה במרוקו והודיע על כך לג׳ויינט. הרב קיווה שוועדה המורכבת מיהודים צרפתים תמנע את הבעיות שהוא נתקל בהן כאזרח אמריקאי המתערב בענייניה הפנימיים של מרוקו.

הערת המחבר: הרב קלמנוביץ היה מקפיד עד לפרטי פרטים גם בהדרכה של הסגל החינוכי. במכתב שנשלח לגננת בתלמוד תורה בקזבלנקה הוא מכתיב לה את ״ברכת מודה אני לפניך״ באותיות ופונטיקה צרפתית, ומחייב אותה לשנן זאת יחד עם התלמידים בכל בוקר. ארכיב ״אליאנס״, מרוקו, תיק 62. מכתב קלמנוביץ לגב׳ קונקי 14.5.53.

הרב קלמנוביץ מינה מטעמו שני נציגים, מר רייכמן והרב לוי והטיל עליהם להמשיך את פועלו ולהשגיח על מילוי ההסכמים שהשיג במרוקו. הנציגים שבחר הועדפו על פני אנשים בעלי רקע חינוכי ופדגוגי פורמלי, כיוון שהרב היה בטוח באדיקותם הדתית. הג׳ויינט התנגד לתפיסתו החינוכית ולנציגים שבחר, מפני שלא רצה להפקיד מיליוני פרנקים בידי נציגים שאינם אנשי חינוך אלא נאמניו הדתיים של הרב קלמנוביץ. סטנלי אברמוביץ כתב על כך: ״יהיו לנו בקזבלנקה את מר לסרי, מר מונסנגו, מר רייכמן, והרב לוי אחראים על תקציב חינוך בסך 36 מיליון פר״צ ואף אחד מהאדונים האלו לא מתיימר להיות איש חינוך״.

מייד עם תום הסיור במרוקו שם הרב קלמנוביץ את פעמיו לפאריז והציג את דרישותיו בפני מנהיגי ״אליאנס״. בפגישה שנערכה בפאריז ב־2 ביולי 1953, פרש הרב בפני מנהיגי ״אליאנס״ את השקפת עולמו הקשורה להרס הכמעט מוחלט של קהילות פולין וליטא. הוא הוסיף שחובתם של שרידי היהודים להשתקם ולבנות בכל מקום שניתן מרכזי לימוד אותנטיים, כי רק הם יכולים להבטיח שיקום והמשכיות לעם היהודי. לדבריו, מרוקו היא אחת הארצות היחידות בעולם שיהודיה נשארו קשורים למסורת היהודית ותפקידה לשמש כמשתלה למסגרתה של היהדות בעתיד:

…למעשה הפוטנציאל הזה נשאר טרף לארגונים פוליטיים או דתיים כמו השליחים המיסיונרים של ארגונים שונים הנתונים תחת השפעה ציונית ולא תמיד למטרות הנדרשות לפי תורתנו הקדושה. הקשיים הנובעים מהמצב החדש הזה הכריחו אותנו לשוב למרוקו… אנו משוכנעים שהנושאים של קודש הם הדאגה העיקרית ולימודי חול הם רק אמצעי. אנו חושבים א״כ שחינוך צריך להישאר בידים של המורים שלנו, שיהא ברור ומוסכם ללא פקפוק בשטח זה.

בפגישה ״היסטורית״ זאת פירט הרב את עמדותיו והציג את ההסכמים שחתם ברחבי מרוקו ברוח התזכיר (ממורנדום) של ה־31 במאי. הוא דרש ש״אליאנס״ תאשר את ההסכמים שנחתמו עם ״תלמוד תורה״ בקזבלנקה ובשאר ערי השדה, עליהם חתומים ראשי הקהילות והציבור המסכימים עם מדיניותו. ״אליאנס״ דחתה את רוב דרישותיו של הרב קלמנוביץ. אנשיה לא הסכימו להסדר הקובע שהם יקבלו לבתי ספרם תלמידים מגיל שמונה בלבד, לאחר שעד גיל זה הם ילמדו רק לימודי קודש. כמו כן דחו את דרישותיו לגבי חלוקת הזמן בין לימודי קודש לחול, ומתחו ביקורת קשה על הניהול של ״אוצר התורה״ ועל הבטחות השווא הכספיות שהרב פיזר במרוקו. ״אליאנס״ ביקשה להרגיע את הפעילות ה״רותחת״, ולאחר שהרב עזב את מרוקו הגיעה להבנות יותר רציונליות, מעשיות ומאוזנות עם הרב יצחק לוי נציגו של הרב קלמנוביץ במרוקו.

לסיכום, ניתן לומר, שהרב קלמנוביץ התגלה כמנהיג דומיננטי המייצג את האינטרסים ועמדות החינוך הדתי במרוקו. את הפגישה שהתקיימה בתוך ״לוע הארי״ עם הנהגת ״אליאנס״ יש לראות כנקודת מפגש היסטורית. בקונטקסט האירועים והכוחות שפעלו בקרב הקהילה היהודית במרוקו בשנת 1953, ייצגה פגישה זו את פסגת הדיונים בין שתי השקפות עולם הנאבקות על ההשפעה ועל עיצוב חייהם של היהודים במרוקו.

את יהדות מרוקו הדתית ב״פסגה״ זו ייצג רב אשכנזי ליטאי.

כתיבת פרק זה בהיסטוריה של החרדים, כפי שנרשמה בעיתון יתד נאמן מלווה בתיאור הרואי של הרב, שלמרות מצבו הבריאותי הרופף הלך ל״גוב האריות״ של ״אליאנס״ בפאריז, עמד בגבורה והציג את אמונתו בגאווה מרשימה.

יא. ההקצנה וביטוייה – השפעת הרבנים האשכנזים

ב״פגישת הפסגה״ בפאריז פנה הרב קלמנוביץ ל״אליאנס״ בבקשה לשיתוף פעולה. בקשתו נבעה כנראה ממניעים טאקטיים ומעשיים. אין ספק שהשקפת העולם של הרב קלמנוביץ ושל הרבנים האשכנזים שוללת לחלוטין כל שיתוף פעולה עם ״אליאנס״, כיוון שעבורם הוא אויב אבסולוטי, שאם לא ינצחוהו הוא יכריע את ״עולם התורה״. כך פותח עורך הספר קולמוס הלב (זיכרונות הרב קלמנוביץ) את הפרק על יהדות מרוקו:

טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה השקיע את עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ״האליאנס הצרפתית״ שע״י כי״ח.

בספרי זיכרונותיהם ובמכתביהם של הרבנים האשכנזים מופיעים ביטויים המעידים על השקפת עולמם ובכללה על היחס ל״אליאנס״:

״נא השתדל בהזדמנות הזאת להציל מה שאפשר מזרם החופשים ומהשטן המרקד״.

״ומאז עד היום כותבים לי כי המצב הרוחני יורד מיום ליום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא מנהל חולני (אין טעות כתיב, פעמים רבות יאמרו חולני במקום חילוני) ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו״.

״וכי בשביל זה עמלתי ומסרתי נפשי זה כמה שנים והלכתי בסכנה ממש להדפיס 165 אלפים חומשים נביאים וסידורי תפילה בשביל ׳אוצר התורה׳ ואח״כ יבואו פריצים ויחללו ויחריבו הכל״.

״אבל דעו לכם אהובי כי מוכרחים אתם להיות על אתר ולראות ולהרים ולהציל מידי מורי אליאנס אשר בתוך הת״ת ואוצר התורה האורבים לנפש עוללינו״.

״כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״.

בראייה רטרוספקטיבית נראה בעליל שארגון הג׳ויינט, שמימן את פעילות ״אוצר התורה״, טעה בהבנת המציאות במרוקו ולא ירד לסוף דעתם של הרבנים האשכנזים. הג׳ויינט שאף ליצור שיתוף פעולה בין החינוך המודרני לבין החינוך היהודי המסורתי: הקהילה היהודית רוצה עזרה בהקמה מחדש של החינוך היהודי כדבר מרכזי בחייה. רצון זה הפך להיות הכוח המניע בפעילות בכל קהילה. מתבקשת סינתזה בין מה שמתאים ל״אליאנס״ ולבין המתרחש במוסדות ׳אוצר התורה׳ ודרישות החיים המודרניים.

זו היתה מדיניותו המוצהרת של הג׳ויינט. בדו״ח הפעילות השנתי של הארגון לשנת 1955 מותח סטנלי אברמוביץ ביקורת קשה על ״אוצר התורה״ וטוען שהיא מחטיאה את ייעודה. לדבריו, בתחילה אכן הציעה ״אוצר התורה״ חינוך יהודי וחינוך מודרני, סיוע כספי וניהול מודרני, מגמות אשר התקבלו בברכה על ידי הפרנסים המקומיים. מסיבות שונות העניינים לא התקדמו לפי התוכנית. בוועדות המקומיות שהוקמו לא שותפו אנשים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי ואלו שנמנו עליהן נכנסו למאבקי כוח מקומיים. הנהלת ״אוצר התורה״ שישבה בניו־יורק לא הכתיבה מדיניות בהירה אשר תנחה את הוועדות המקומיות, הנחיותיה היו סותרות ופגעו במעמדן של ועדות אלה ובמרקם היחסים המקומי. היוזמות של אנשי ״אוצר התורה״ בתחום החינוך, שהיו כרוכות בהתחייבות כספית היו חסרות כיסוי, ובסיכומו של דבר הג׳ויינט נשאר המממן היחיד.

את עיקר הביקורת מתח אברמוביץ על התוכנית החינוכית והפדגוגית. לטענתו אנשי ״אוצר התורה״ בניו־יורק לא היו מסוגלים להכין תוכנית חינוכית מקפת ומקצועית, וכך אירע שהנציג המקומי (הרב יצחק לוי, נציגו של הרב קלמנוביץ) הוא שקבע את התוכנית באוטוריטה עליונה. הוא מביא לדוגמה את החלטתו החינוכית השגויה של הרב קלמנוביץ, בביקורו במרוקו בשנת 1953, בדבר קביעת גיל החינוך הכללי לגילאי שמונה ומעלה, ומראה עד כמה החלטה זו פוגעת בלימודי הנערים. לדעתו צריך לחול שינוי יסודי בכל המערך הארגוני של ״אוצר התורה״ ובעיקר בתחום הפדגוגי. קיימת דרישה לחינוך יהודי וללימודי תורה אך למרות רצונה של ״אליאנס״ להיכנס לתחום, אין היא מסוגלת להעניקו ולפיכך יש מקום ל״אוצר התורה״. לדעתו, ההתנהגות הנוכחית חסרת האחריות של ״אוצר התורה״ תביא בסיכומו של דבר להתמוטטות המוסד במרוקו. את הדו״ח מסיים סטנלי אברמוביץ במילים הבאות: או שאוצר התורה בניו־יורק יתארגן מחדש עם קב׳ אנשים ואישים בעלי יכולת ואחראים או שהם יתמוטטו, ואז תפתח הדלת לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה של פובלענס, האגודה וכו׳ שיתפסו את מקומו. אין אני צריך לומר מה יקרה לחינוך היהודי במרוקו במקרה זה.

כאמור, הסינתזה המיוחלת בין מה ש״אליאנס״ מייצגת לבין ״אוצר התורה״ לא התרחשה. הרוח שנשבה במוסדות ״אוצר התורה״ היתה רוחו של הרב קלמנוביץ ושותפיו הרבנים האשכנזים שלדידם כל סינתזה לא באה בחשבון. החשש שמובע בדו״ח של אברמוביץ ש״הדלת תפתח לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה מפובלענס והאגודה״ מעמיד את הג׳ויינט כגוף המנהל מלחמת מאסף. באופן מעשי, מיום ש״אוצר התורה״ הוקמה במרוקו (שמונה שנים לפני כתיבת הדו״ח) אותם רבנים הכתיבו את רוח הדברים, הן בהוצאת התלמידים המוכשרים ביותר לעולם הישיבות הליטאיות, והן בקביעת עמדות חינוכיות אלטרנטיביות מול ״אליאנס״.

ייתכן שגישת הג׳ויינט היתה נאיבית, שכן הג׳ויינט לא הבין את הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר מלכתחילה של הרבנים האשכנזים ובני בריתם במרוקו. רק בשנים 1955־1956 חש נציג הג׳וינט ב״סכנה״ זו והתריע עליה לראשונה בדוחות שכתב.

מנהיגי ומייסדי ״אוצר התורה״ בניו־יורק, ובראשם הרב דוד דה סולה פול, מנהיג הקהילה הספרדית, מר יצחק שלום, מייסד ״אוצר התורה״, והרבנים ליאו יונג והרברט גולדסטין שלקחו חלק בהנהלת הג׳ויינט, לא היו חרדים קיצוניים בהשקפת עולמם. הם קיימו קשרים הדוקים עם מנהיגות ״אליאנס״ בפאריז ועם ארגון ״ידידי אליאנס״ בארצות־הברית. אולם נראה שהפעילות והשיחות שנוהלו בין הרבנים האשכנזים ותלמידיהם היו שונות. התנגדותם לכל פשרה עם ״אליאנס״ נבעה בעיקרה מתוך פלוגתא אידיאולוגית, ולא בגלל חילוקי דעות מקצועיים בתחום החינוכי, או עקב בעיות פרסונליות, כפי שהדבר הוצג תכופות על ידי אנשי המקצוע של הג׳ויינט. (כמו בקונפליקט בקזבלנקה בין מר לסרי מנהל ״תלמוד התורה״ לבין מר גרו המנהל מטעם ״אליאנס״).

באופן פרדוקסלי, לאחר ביטול השלטון הקולוניאלי בשנת 1956, ועם התגברות יציאת היהודים ממרוקו, גברה היריבות בין ״אוצר התורה״ לבין ״אליאנס״. עובדה זו מוכיחה בעליל שהפלוגתא נשאה אופי אידיאולוגי.

באחד המכתבים כותב הרב וולטנר, ליצחק שלום על סכנה כללית האורבת לפתחו של החינוך הדתי במרוקו בעקבות השינוי הפוליטי שחל במדינה עם יציאת הצרפתים ממנה. הוא כותב שמאחר שממשלת מרוקו החליטה להפקיע את החינוך החילוני ולהפכו לחינוך ממלכתי, ומאחר שלהערכתו, ״אליאנס״ איננה יכולה להעלם ממרוקו ולהשאיר מאחור את המערך הגדול שבנתה, היא חייבת לאתר אפיקי פעולה אחרים שיצדיקו את קיומה. להערכתו האפיק היחיד שנותר הוא אפיק החינוך הדתי, ובו הממשלה לא תפגע. לדבריו הוא שוחח על כך עם מנהל ״אליאנס״, מר טאז'ורי, שאישר בפניו את המדיניות הזו ועל כן הסיק מכך ש״אליאנס״ תקים רשת בתי ספר דתיים מתחרים שיעסקו כביכול בחינוך דתי. הגשמת תוכנית זו תחסל לדעתו את המסגרות של החינוך הדתי הקיימות במרוקו מפני של״אליאנס״ יש כסף רב יותר, הארגון שלה טוב ויעיל יותר, והיא בעלת השפעה פוליטית חזקה יותר מכל ארגון יהודי אחר. הרב וולטנר מבקש לפיכך מהג׳ויינט שימנע מתן תקציבים לחינוך היהודי של ״אליאנס״, או יתנה אותם בשורה של הגבלות (אותן הוא מפרט במכתב) כך שמוסדות ״אוצר התורה״ לא ייפגעו.

גם מכתב זה מצביע על התהום העמוקה שהיתה פעורה בין ״אליאנס״ לבין הרבנים האשכנזים ומוסדות ״אוצר התורה״. העובדה שארגון גדול ומבוסס כ״אליאנס״ מבקש לעסוק ביתר אינטנסיביות בחינוך יהודי, היתה אמורה לשמח את אלו שאמונים על החינוך היהודי. אולם התהום האידיאולוגית הפעורה בין המחנות יצרה אצל הרבנים האשכנזים אפקט הפוך והגבירה בהם את תחושת הסכנה. תחושות אלו, העמדות שננקטו כלפי ״אליאנס״ והדימויים להם זכתה חורגים מתחום הרציונלי. הקצנת היריבות כלפי ״אליאנס״ התרחשה במקביל לתהליך היציאה ההמוני של היהודים ממרוקו, כשהיה ברור לעוסקים בנושאי החינוך שלקהילה היהודית אין עתיד במרוקו, וכי אין ממשות בתוכניות חינוכיות ארוכות טווח לקהילה ההולכת ונעלמת.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-עמ'120-116