מורשת יהדות מרוקו

הזרדים המשחירים השמיעו פצפוצי מחאה בבלות בהם אש המדורה. גברים בעלי פנים עזות ואדירי גוף ישבו מצועפי מבט בגורן עגולה, וגרונותיהם השמיעו שירים נוגים, שירי מדבריות השוכנים מעבר למאות מילין של ים המפריד בין האי לבין חופי אפריקה, משם התגלגלו גברתנים אלה. על ברכיהם שכבו שרועות נשים שחורות שיער ופראיות־מבט, אשר מדי־פעם הצטרפו אף הן לזמרה בקולות עמוקים הקורעים את הלב מגעגועים. פתע קמה אחת הנשים, ופתחה במחול צועני־ אנדלוסי, שבלע במקצבו הלוהט את שירי המדבר העצובים. שמלתה התנופפה ברוח הסתיו הקלה, וחזה נע כגלי הים הרוגע המלחש ליווי לשירה. ירח עגול כאשכולית חיוורת צף בחלל הרקיע, והרקיד צללים מתפתלים כנחשים.

האיש הפוקח עיניו וקולט מראה אש וצללית של לילית מעכסת, בלום לא תהא מחשבתו הראשונה שפתח גיהנום הוא זה י בייחוד אם המאורע האחרון הזכור לו לאותו איש הוא פרידתו מארץ החיים? תחושת רעב כבדה ללא־נשוא חפרה בחדרי בטנו, תזכורת שאכן לא נפרד עדיין מן העולם הזה. הוא ניסה להתרומם קמעה, אך עצמותיו כאבו. משהביט סביבו, קלט בנוסף למדורה ולמחוללת, יריעות

של אוהל. את מראות האש ראה מבעד לפתח האוהל. הוא שבב על מחצלת שנפרשה על חול רך, ולמראשותיו ברית מרוקמת. משנתרגלו עיניו למראות סביב, היכו את עיניו מחזות פאר. כריות רקומות זהב, גלימות קשמיר משובצות אבני חן, ולידו, ממש במו באותן אגדות על היצר הרע, ארגז גדוש מטבעות זהב, תכשיטים ומרגליות. משהשפיל מבטו מעט, גילה להפתעתו שגם הוא עצמו לבוש בגדי מלכות. גיהנום או גן־עדן? אם יראה על שולחן את שור־הבר והלוייתן מוגשים לצדיקים, שוב לא יתפלא. המחשבה על סעודה הזכירה לו את רעבונו המציק. הוא החליט לקום, ובמאמץ רב עלה בידו להישען על מרפקיו. מייד שמע קול נשי קורא בשם סתום. הוא נבהל וחזר לשבב. אכן היתה עמו אשה באוהל, ולא הבחין בה קודם. ״אלוהים, אל תביאני לידי מבחן!״ מלמל. אך עד מהרה נבלע משולש־ פתח־האוהל באפלולית גוו של איש שעמד שם. היה זה גברתן יפה־תואר בבן גילו של השובב על המחצלת. האיש החזיק בידו צרור של דפים. בראשו אותת לאשה לצאת ולהשאירם לבדם. היא מיהרה לעשות במצוותו. הוא התקרב אל השוכב, ברע ברך לידו, הגיש לו את כתבי־היד ואמר לו בקול רך שעמד בסתירה לחזותו הקשוחה: ״הנה הם ספריך, רבי חיים בן עטר!״

על אף הכאב בעצמותיו, זינק ר׳ חיים למצב של ישיבה והביט באיש שיחו. הקול לא נשמע מוכר, ואף־על־פי־כן, לא ניתן לטעות — מבטאם המתנגן של אנשי סאלי. שלא לדבר על כך שהאלמוני דיבר בעגתם של יהודי עירו. ומניין ידע את שמו?

האיש הדליק נר וקירבו אל עטיפת הספר. אותיות עבריות עיטרו את הדף והמלים ״אור החיים״ היו רשומות עליו. באילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הצביע האיש על הכותרת הזו בשפת עבר ואמר: ״אור החיים — חיים, על שם ר׳ חיים?״

״לא…״ שמע ר׳ חיים את עצמו משיב, ״חיים היא התורה. ספר זה בא לשפוך אור על התורה. מי אתה?״ ״שמות רבים לי, אבל כשהייתי ילד, בעירי הרחוקה, היה שם זאטוט עקשן שהצמיד לי שם מיוחד במינו. מאז עברו שלושים שנה, ולעתים מתגעגע אותו שודד־ים קשוח, אימת ספינות הסוחר בים התיכון, לשוב ולהיקרא באותו שם מופלא…״

״נמרוד!״ הגו שפתיו של ר׳ חיים בן עטר, ושני הגברים התחבקו באילו שלוש עשרות שנים נמוגו ואינן. מפי נמרוד נודע לר׳ חיים בל אשר אירע לו מאז נטרפה ספינתו. הוא נאחז בקרש מקרשי האוניה ונסחף עמו כמעט חסר־הכרה אל אי שודדי־הים. אנשיו של נמרוד, הסרים למשמעתו, הביאוהו אליו, קפוא וקודח. תחילה לא ידע כמובן נמרוד מיהו אותו איש שניצל מהגלים, גם אם הביר בו שהוא יהודי. משהופשט מבגדיו הרטובים, נמצאו צרורות הדפים הדוקים מתחת לבית שחיו. המים השחיתו אך במעט את הכתוב. שודדי־הים נותרו פעורי־פה בראותם את אדונם ומנהיגם כשהוא מפענח בקלות כתב־חרטומים זה. מייד הבין נמרוד שההשגחה היא ששלחה לו את ידידו משכבר הימים.

״ההשגחה, אמרת?״ תמה ר׳ חיים בן עטר

״שלושים שנה מיציתי את החטא ושתיתי ממנו לרוויה. שוד, רצח, נשים, יין. אתה הצדיק, לעולם לא תדע מהו באמת עומקה של אותה באר של דם, של דמעות, של זיעת תאוות. בבר בגיל צעיר ידעתי שייעודי עלי־אדמות הינו — למצות את הרע. שני ילדים שיחקו בחולותיה הזהובים של רצועת החוף בסאלי. האחד נטל על עצמו את תפקיד הצדיק, השני את תפקיד הרשע. אמור אתה: האם יבוא המשיח בדור שכולו זכאי, בזבותו של הצדיק, או בדור שכולו חייב, בזכותו של הרשע? והאם הוא יבוא בכלל? ואם כן, מדוע בושש כל כך לבוא? מה פשר סבלו הארוך והקשה מנשוא של עם ישראל בגלות? מדוע זרים ועבדים שולטים בנו? חיים בן עטר, אני מולך על האי הזה, וארבעים שודדים כמו הארבעים של עלי־בבא סרים למשמעתי, ומוכנים בכל רגע להרוג וליהרג למעני. שלוש נשים מספקות את כל צרכי — מזון, בידור, מין. צועניות לוהטות וסוערות. לא חסר לי דבר. אתה רואה סביבך? זהו אפס קצהו של עושרי עלי־אדמות. מה בפיך לומר על כך, חיים ידידי?״

״עזוב הכל ובוא איתי לארץ ישראל!״ צחוקו של נמרוד הרעיד את יריעות האוהל. כאשר נרגע, אמר: ״אילו הייתי יודע שאחזור בתשובה ותיכף אמות, הייתי עושה תשובה. אלא שיודע אני שאיני יכול לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי שולט עלי מלך, מלך זקן וכסיל…״ ושוב פרץ בצחוק. עוד הוא מדבר, ואל האוהל התגנבה נערה, וזו התנפלה על נמרוד בנשיקות לוהטות, והתפתלה סביב גופו. 

״אחת מן השלוש?״ שאל ר׳ חיים כמוכה־הלם. ״לא!״ השיב נמרוד כשהוא מתמוגג מצחוק, ומלטף את גוף הנערה, ״אחת מתוך תריסר הנערות ההולכות איתנו והמייחלת למעמד של בכורה. גבר כמוני לא יסתפק בשלוש… אבל אם אתה רוצה בה, קח אותה — היא שלך!״ ובהינף יד השליך נמרוד את הנערה מעליו, לעברו של ר׳ חיים. זו נפלה על הארץ, אך קמה מייד ושוב נטפלה אל נמרוד והעתירה עליו נשיקות. לא עברה דקה ונכנסה לאוהל אותה אשה ששמרה קודם לבן את מראשותיו של ר׳ חיים, זינקה על הנערה וקרעה אותה מעל פני נמרוד. שתי הנשים התגלגלו על הקרקע, כשהן שורטות זו את זו בפניהן ותולשות זו לזו את שערותיהן. ״אינך מפריד ביניהן?״ שאל ר׳ חיים מזועזע. ״לשם מה? תן לטבע לעשות את שלו. הצדק תמיד בידי החזק. לחלש אין כל סיכוי בעולמנו. הצעירה מנסה לכבוש לה מקומה בין שלוש הנבחרות, ואילו המבוגרת לוחמת נגדה לשמור על מקומה. המנצחת תזכה בי במובן. אגב, אינך רעב אחרי כל השעות הללו?״ ״הייתי,״ אמר ר׳ חיים, ולא יבול להסיר עיניו משתי הזאבות הטורפות זו את זו.

״נדאג לך בכל זאת,״ אמר נמרוד ובעט בשתי הנשים הניצות, עד שנפרדו זו מזו, כשהן משמיעות קולות יללה כבושים. ״הביאו מאכל ומשקה!״ אחרי שיצאו, אמר ר׳ חיים: ״חבל על הטרחה. לא אוכל טריפה.״

״טריפה ? ומדוע חושב אתה שאני אוכל טריפה ? עברתי על 

כל לאו בתורה, אבל מעולם לא נכנסו לתוך פי טריפה ונבלה.״

״בוא איתי לארץ ישראל, נמרוד. אווירא דארץ ישראל ימחה את בל עוונותיך. האם לא נמאסו עליך חיי החטא? מה משעמם יותר מחיי פיגולים?״ ״נסה, צדיק תמים שכמותך, ותראה שאין החיים האלה משעממים כלל.״ ושוב צחק נמרוד. האוכל הובא. ר׳ חיים בירך ואכל. בכל זאת נזהר ולא נגע בבשר, מחשש טריפה. 

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״א

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו חפץ ה על הש״ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת״ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ״ג פי״א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש״י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פ״ה ה״ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בשו״ע (יו״ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכוי ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב״ם והרי״ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו ראשון לציון (יו״ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכוי.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ״ל בספרו פרי תואר (יו״ד סימן כח ס״ק ד), שיש ג׳ דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו׳. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו׳ אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה׳ (ברכות דף מג ע״ב). וז״ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרונפ״ל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקיים ועצו מתקיים שפיר מברכין בורא מיני בשמים.

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס״קט), שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב.

(מעשה היה בקום המדינה היה חכם בשם הרה״ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו״ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר).

וכ״ש לתקופת הגר״ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימינו אנו, ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך. וכן שמעתי מפי הגר״י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ״ד אם אדם יקנה ספר נדיר במאות שקלים והפרוטה לא קיימת בכיסו, ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו

א.   אור החיים – על התורה

ב.   פרי תואר – יורה דעה

ג.   ראשון לציון – על הש״ס

ד.    מאור החיים – דרשות שדרש באיטליה נכתב ע״י תלמידו הרב משה פראנקו זצ^״ל

נלב״ע טו תמוז היתק״ג ומנוחתו כבוד בהר הזיתים זיע״א