מורשת יהדות מרוקו

בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר

החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג 
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.

גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים

חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.

על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :

איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.

כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.

במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.

במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.

במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.

גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות  משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.

וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.

כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.

וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.

ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.

ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).

כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.

מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.

חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.

הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.

והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.

או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.

או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.

כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :

ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.

לכן יש לנהוג זהירות יתירה, שעה שבאים לקבוע לגבי מנהג כל שהוא שמקורו בטעות. כי המציאות הוכיחה, שלא מעט מנהגים שחכמים גדולים קבעו שמקורם בטעות מאחר והם נוגדים את ההלכה, ובמשך הדורות התברר שיסודותם בהררי קודש, והם משקפים שיטה הלכתית קדומה שהייתה יודעה ומקובלת.

וברבות הימים נדחית מפני שיטות אחרות עד שנעלמה לגמרי. דוגמא מאלפת ישמש לנו המנהג שנהגו בחג השבועות בני קהילות העיר זאכו אשר בכורדיסטאן, כפי שמתאר רבי מאיר אלפייה :

אחד מכהני העדה וזקניה היה יושב לו פתח אולם הכניסה לבית הכנסת כשמפה גדולה פרושה לפניו, ולתוכה היו בני העדה זורקים את כספם, והרב און הכהן מברכם בברכת " מי שברך ". לאחר מכן היו נכנסים בחרדת קודש לבית הכנסת ומבקשים ליד ארון הקודש כי בורא עולם יענה אחר ברכתו של הרב, בבחינת " צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו…

ומסיים המחבר במילים אלה :

כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לבטל מנהג זה של נטילת כסף בעיצומו של חג לא הועיל ולא כלום. מנהג פסול זה בא אל קיצו עם עלייתם של בני הקהילה ארצה.

ופרופסור ר"ד שפרבר בחיבורו : מנהגי ישראל, כותב, : ואכן תמוה הדבר שיטלטלו מעות בחג, שהרי מטבע הוא מוקצה לפי הגמרא שבשבת. וכל הפוסקים אסרו לטלטלה, וכיצד נהגה קהלת יראים לזלזל באיסור מוקצה ?

אלא שמצינו בספר החילוקים, מקור מתקופת הגאונים הקדומה : יש אנשי מזרח ( בני בבל ) טוענים כספים בשבת..ובני ארץ ישראל אומרים שאפילו ליגע בהם אסור. למה ? שכל המלאכות משתמשות בהם.

מרוקו היא ארץ רחבת ידים. וקהילות יהודיות פזורות ברחבי מדינה זו לאורכה ולרוחבה, והם נמנים על היסודות העתיקים ביותר של האוכלוסייה המקומית. היהודים במרוקו כבר בתקופה קדומה קיימו קשרים הדוקים עם קהילות יהודיות אחרות, במערב – ארץ ישראל, במשך כל הדורות.

ובמזרח – בבל, בתקופת הגאונים. כמו כן היו להם קשרים עם קהילות ספרד, מאז ומתמיד. וביתר שאת כשבאו המגורשים בשנת רנ"ב – 1492.

במרוקו שלטו עמים רבים בעלי תרבויות שונות, ללא ספק השפיעו גם על הליכותיהם של היהודים. ייתכן שזה המקור לעושרה הרב של יהדות מרוקו במנהגים ומסורות, השזורים לפי מחזור החיים ומחזור השנה. וכן סגולות ונוהגי מרפא. לעתים מנהגים בעלי סגנונות אזוריים ורב גווניים, פעמים עד כדי קוטביות. מאחר שהם יונקים ממקורות שונים חדשים וגם ישנים.

לכן הרוצה להתחקות אחר שורשיהם של מנהגים ומסורות שבידי יהודי מרוקו, עליו להביא בחשבון את המטען התרבותי הרב יהודי ואינו יהודי, ממנו עלולים להיות משופעים.

להלן דוגמאות אחדות ממנהגי יהדות מרוקו אשר ניכרת בהם השפעתה התרבותית של הסביבה האסלאמית או שיש להם  או שיש להם שורשים בתקופה קדומה. מאלה שציין פרופסור דניאל שפרבר, בביקורת שכתב על הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים, אנו קוראים בנוהג בחכמה :

מנהג אשה שמת בעלה בשנה הראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפילו לבקר חולה מקרוביה, אפילו לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה, שתגרום להם היזק. ומתפחדים מזה, ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה. והאמת כי לא נחש ביעקב. שומר פתאים ה', עכ"ל.

מנהג זה מוזכר בחיבור שלפנינו, והוא נפוץ בקרב המוסלמים. וראה עוד בנוהג בחכמה, עמוד קכו, ערך נזם.

מנהג יש משפחות שמנהגם לתלות גם האנשים נזם זהב באוזניהם הימנית. ויש מנהגם שנוקבים האוזן אחר שעושים המילה לקטן הנימול. ויש אחר שיגמל הילד מעט…ונשארת הנזם תלויה באזניהם עד יום מותם. ונותנים טעם לשבח כי גם שכתוב בתורה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן….

אומרים שקבלה בידם שאבותיהם לא פרקו את נזמיהם בעשיית העגל. לכן אוחזים במנהג זה לזכרון ולסימן לאות שהם חפים מפשע עשיית העגל ולא סייעו בדבר עבירה הנזמים. עכ"ל.

מנהג זה ונימוקו מוזכרים על ידי רבי שמואל מרציאנו, ויען שמואל, נימוק זה נפוץ גם בין חכמי הערבים. מנהג ענידת נזמים נפוץ גם בין הערבים, ואצלם זה מהוה שמירה מפני המזיקים השדים ( זנון ) שהמזיקים מפחדים מהמתכות.

מנהג לשמירת עין הרע, תולין בכותל החצר מבחוץ דרך עוברים ושבים, גולגולות של חמור או שור אחר שנרקב הבשר ממנה ונשארו העצמות. ונראים נקבי העיניים ואזנים והאף והפה בחוריהם וכו…

רבי יוסף בן נאיים, עצמו מציין שמנהג זה מקורו בתרבות היוונית. מנהג זה מוזכר בחבורינו, והוא נפוץ גם בין המוסלמים.

מי שיש לו מיחוש או איזה חולי וחוששין שמא שלטה בו עין הרע באיש ההוא, אם חושדין באיזה איש ראה בו בעין, מתחכמים שלא ירגיש ליטול עפר מתחת למנעליו של האיש ההוא, כדי לבטל עינו הרע. ומערבין העפר המעט מים ושותה ממנו החולה ומשחין גופו מאותו מים, כל זה עושים לרפא מחליו.

אכן בצדק העיר שם רבי יוסף בן נאיים, כי עניין זה כבר מרומז בגמרא חולין ז ע"ב, שם מסופר : ההיא איתרא דהוא קא מהדרא למישקל ערא מתותיה כרעי דרבי חנינא. אמר לה : שקילי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו, כתיב.

ופרופסור שפרבר, מביא רמזים לקיומו של זה במזרח, ממקורות קדומיים יותר, והוא מסיים את ביקורתו :

נמצאנו למדים כי לגבי אותו מנהג שהביא בעל נוהג בחכמה, הרעיון העומד מאחוריו מקורו בערפל קדם, והתגלגל בתרבויות שונות ובארצות שונות, ומצא את ביטויו במנהגי עמים וסגולותיהם, באמונות ובמדרשי אגדות. כמה טמון במנהגי העם, וכמה חקירה דרושה לגלות מהלכים, עקבותיהם ושלוחותיהם.

בעקבות העלייה הגדולה לארץ ועקירתה של גלות יהודי מרוקו למקומות אחרים, אבדה יהדות זו מרבית המנהגים והמסורות, אותם טפחה במשך דורות. לכן בואו ונחזיק טובה לידידנו מר רפאל בן שמחון, אשר עלייתו לארץ, חש באבדה הגדולה של מסורת עתיקת יומין, ההולכת ונעלמת ונתן לבו להצילה מרדת שחת, להעלותה בכתב ובכך להנחילה לדורות הבאים..

בחיבור " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " מתאר בפרוטרוט ובשיטתיות מסורות ומנהגים שנהגו בחיי היום יום, מלידת האדם ועד לפטירתו.

מוסד המשפחה, ההריון מבוא הלידה, התחדי״ד, המילה, זבד הבת ופדיון הבן, סגולות לשמירת הילד, מחלות הילדים וריפויין, אלעורס דלכתאיי״ב, החינוך היהודי המסורתי, בר מצוה ומנהגיו, מנהגי הרפוי העממיים, הנשואין ומנהגי אבילות.

מנהגים שגדל לפיהם והיו חלק מההווי היום יומי שלו בבית, בשכונה ובעיר. נוסף להיכרותו האישית, הוא חיזק וריענן הדברים מפי זקנים מבני העיר. כמו כן הרחיב את הנושא מתורה שבעל פה ושבכתב. בראיונות שערך לעולים רבים יוצאי קהילות שונות במארוקו, ובשימוש בספרות שנכתבה בנושא בידי רבנים (כמו הספר ׳נוהג בחכמה׳ לר׳׳י בן נאים או ׳נהגו העם׳ לר״ד עובדיה), חוקרים, נוסעים ואנתרופולוגים, שביקרו במארוקו ורשמו תיאורים מחיי ההווי והפולקלור של היהודים. ובכך הרחיב את היריעה.

המחבר שקד על עבודתו עשרות בשנים, ותיאוריו משקפים נאמנה את המציאות בעירו מכנאס, במספר נושאים גם את המצב בקהילות נוספות. למיטב ידיעתי טרם נכתב תיאור מפורט המקיף נושאים כה רבים, מחיי ההווי של יהודי מארוקו. משנה תוקף יש לדברים הנכתבים בידי בן העדה, המכיר היטב את הדברים מבפנים, וחש את דקויות משמעותם. בשונה מהצופה מן הצד, הניזון מפיהם של אחרים או מתצפיותיו, העלול לטעות בהבנת הדברים ובפירושם, עד כדי סילוף. וכבר היו דברים מעולם.

החיבור אוצר בתוכו מאות מנהגים, לגבי רובם הם נראים סבירים, ומקורם ונימוקם עמם. אך חלקם נראים כמוזרים ותמוהים ואינם מתקבלים על דעתו של מי שלא גדל בתרבות זו. במיוחד אמורים הדברים במנהגי ריפוי, שהשתמשה בהם הרפואה העממית, לצד שיטות הטיפול המאוששות על ידע ונסיון, היא פעלה גם בסגולות וטקסים המבוססים באמונה בשדים וביכולתם להפיל חללים ולגרום למחלות. התופעה נבעה מחוסר ידע רפואי מבוסס, חוסר רופאים ורפואות. חוסר האונים בו עמד האדם מול מיחושים ומחלות פנימיות הנתכות עליו, שעה שגורמיהם והטיפול בהם נראה כחידה בעיניו. ההסבר היחיד שיכל לסבר את אוזנו, הוא לראות במחלה כמכה שנחתה עליו מהשמים ממעל, על ידי אחד המלאכים או מתחת לארץ מידי שכניו השדים. לכן הדרך לריפוייה של המחלה היא בריצוי ובפיוס גורמיה, וצורת הטיפול כללה סממנים של הקרבת קורבן, כתיבת קמיעים והשבעות. נוסיף לכך, כי חוסר האונים היה נחלת החברה כולה בעת ובעונה אחת, מול המגיפות התדירות שהפילו בה חללים רבים, ללא יכולת להבין מניעי התפרצות המגיפה וחוסר אמצעים להלחם בה.

עד לסוף המאה הי״ט, אמונות אלו היו נפוצות בכל שכבות האוכלוסיה ברחבי תבל. במידה מסויימת הן ממשיכות להתקיים גם בימינו, אם כי לעתים הן פושטות צורה ולובשות צורה. דומה כי בתקופה האחרונה, היתה להן עדנה גם בתרבות המערבית המודרנית, במיוחד במחלות בהן שיטות הטיפול המקובלות אינן יעילות, והכוונה לשיטות טיפול יוצאות דופן שאינן עולות בקנה אחד עם הרפואה הרשמית, ואינן מושתתות על תיאוריות מדעיות, ההולכות ותופסות מקום נכבד לצד הרפואה המודרנית.

גם כתיבת הקמיעים והסגולות, קמו לתחיה, והם הולכים ומתפשטים בכל העדות, אצל המונים ובעלי השכלה תורנית וכללית, דתיים וחילוניים כאחד. דומה כי המציאות, יוצרת אצל ההמון אכזבה מהרפואה המודרנית. אשר על אף חידושיה ושימושיה באמצעים טכנולוגיים ואלקטרוניים, מתברר להם יותר ויותר שאינה כל יכול. לכן האדם במאבקו לחיים, הוא מוכן להאחז בקש של תקוה, תוך השענות על הבלתי ראציונאלי. הוא נוהר בעינים עצומות, אחרי אלה שהתפרסמו למבינים בסגולות ובכתיבת קמיעים, ודו״ק ודל״ב.

יש לציין שלעתים הרפואה העממית והטיפולים בשיטות הבלתי מקובלות כולל סגולות וקמיעים, הביאו מזור ומרפא לחולים שנחשבו לחשוכי מרפא אצל הרפואה המודרנית והרשמית, ועל כך עדויות לרוב בחיי היום יום, ולא כאן המקום להסביר תופעה זו.

מתוך הוקרה למחבר והכרה בחשיבות הנושא ובמידע הראשוני האצור בחיבור, נעניתי לבקשה לכלול את החיבור בין פרסומי המכון, אני עברתי על כל הספר בעיון, הערתי והארתי למחבר הערות רבות ומגוונות בענייני תוכן, סגנון ועריכה. על אף שאין עיתותי בידי, אני עמוס בחבילי טרדין ובההדרת תורתם של רבותינו מאורי המערב. כמו כן טיפלתי בההדרת הספר ובהבאתו לדפוס, באורך רוח ובסבלנות מיוחדת במינה, ושכמ״ה.

בטוחני שימצאו בספר טעם לשבח בני יוצאי המגרב, שירצו להכיר את עברם ונחלת אבותם במסורת ובהווי. וכן אלה המעוניינים להכיר תרבותו של אחד משבטי ישראל. כמו כן הוא יהווה אוצר לאנשי מחקר העוסקים בנושא, לדלות מתוכו פנינים, להעבירם תחת שבט ביקורתם תוך עיבוד, ליטוש וניתוח.

אנו מאחלים למחבר, אריכות ימם ושנים, תוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

ע״ה משה עמאר ס״ט בלא״א שלמה נ״ע

עמוד טז

הקדמה – יששכר בן עמי

המדיניות התרבותית של ממשלת שיראל מאז הקמת המדינה, התבססה על מיזוג תרבותי בין העדות השונות, מיזוג שמשמעותו המעשית הייתה לגבי תרבויות רבות, התבטלות והעלמות.

כוחה של מסורת, ומבחינה זו מסורת המימונה של יהודי צפון אפריקה שפעלה כהפגנה תרבותית רבת עוצמה, הכריעה את הכף בראשית שנות השבעים חגבי אידיאולוגיה אחרת, לאמור – פלורליזם תרבותי. מאז עדים אנו לחיזוק ההזדהות עם המטען התרבותי שהובא מארץ המוצא וכתוצאה מכך התעניינות הולכת וגוברת בשורשים אלה.

מודעות זו הביאה להתפתחות מרשימה, שבאה לידי ביטוי גם במערכת האוניברסיטאית שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. מאז קמו מוסדות מחקר בארץ ובעולם, העוסקים במידה זו או אחרת בחקר יהדות צפון אפריקה.

כיום פועלים בארץ ובעולם, כמאה חוקרים העוסקים בחקר נושא זה. בכל תחום מחקרי בעולם ובייחוד בפולקלור, לצד חוקרים הקשורים למכוני מחקר והמנתחים בקפדנות סוגיות פולקלוריות שונות, קמו אנשים שהקדישו את חייהם להכרת הסביבה התרבותית בה נולדו גדלו או פעלו.

לפנינו דוגמא בולטת כזו של רפאל בן שמחון, יליד מכנאס שבמרוקו ושחי בה עשרות שנים, המגיש היום תאור מפורט ומבוסס על המסורת התרבותית של יהודי מרוקו ובעיקר זו של עיר הולדתו. בקובץ שלפנינו נפרשת יריעה רחבה מאוד של עולם קסום שנעלם, והמקיף את חיי המשפחה מהעריסה עד הקבר.

בספר זה באים לידי ביטוי מנהגים ואמונות רבים מאוד, שחלקם מוכרים לנו מתיאורים אחרים וחלקם מופיעים כאן לראשונה. תיאורי הטכסים למיניהם, עמוסים פרטים רבים והקשרים שונים, המועלים על ידי מסתכל חד עין, חכם הקולט את נבכי תרבות זו על צדדיה הגלויים והצפוניים.

תצפיותיו של בן שמחון, חושפים גוף תרבותי במלוא הדרו ומורכבותו. תוהים אנו לעתים איך הוא השכיל לקלוט פרטים כה רבים ולשבצם במלאכת רקמה זוהרת. יתרונו הברור של המחבר מסתכם, לא רק בהכרות ממושכת ואינטימית עם המורשת התרבותית של יהודי עירו, אלא גם בהכשרה מתאימה במסלול לימודים שנמשך כמה שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התחככותו עם מורים וחוקרים בחטיבה לפולקלור, סייעה לו להתוודע לשיטה המדעית של ארגון והתייחסות לחומר הנדון. לכבוד היה לי לשמש כמורו במשך שנתיים. מעורבותו בדיוני הכיתה, ובעיקר בנושאים הקשורים ליהודי צפון אפריקה, התקבלה תמיד באהדה ובהתעניינות על ידי עמיתיו הסטודנטים. זכיתי גם ללמד אחריו את בנו שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר מ.א.

אין לי ספר שהספר המונח לפנינו יענג כל אלה הקשורים למורשת התרבותית של יהודי מרוקו ורוצים להכירה ולהבינה. הוא מהווה תרומה חשובה למשכילים שמורשת שבטי ישראל קוסמת להם, וכמובן לאנשי מדע שעבורם הוא ישמש כמקור.

מחזורי הווי האדם היהודי המוצג כאן, הוא רק חלק ממכלול רחב יותר שהמחבר אסף במשך עשרות שנים. אני מקוה שפרסום זה יהווה סימן לבאות ונזכה לראות פרסומים נוספים מילקוטיו הערוכים של המחבר.

יששכר בן עמי

האוניברסיטה העברית ירושלים

הספר פורסם בשנת תשנ"ד – 1994

פתחת דבר – המחבר

אין לך עדה או שבט שהפולקלור שלו כל כך עשיר ומגוון בחידותיו,משליו, מנהגיו אמונותיו ובסתם מילי דעלמא שלו, כמו זה של יהודי המגרב. כי היהודי המוגרבי, בהיותו מפוזר בכל שטחי מרוקו הרחבים, בכפרים, במדבר הגדול של הסחרה ובלב ההרים הנידחים ביותר של מרומי האטלס, ספג לקרבו המון רשמים, חוכמות, ידיעות וכן מנהגים, אמונות , בדיחות ומשלים, בנוסף למטען הרוחני המקורי. זהו אוצר רב עוצמה, אשר תקצר היריעה לתארו ויד החוקר והסופר לאוספו ולקבצו.

הפולקלור היהודי בכלל, אחד הוא בקוויו הכלליים ובנפתוליו הנסתרים. בכל זאת מסתעף הוא לכמה ענפים המחולקים לפי ארצות הפזורה, שבהן חי היהודי, בהתאם לשפה למנהגי המקום, לאופי התושבים ומצבם הרוחני וכדומה.

בכל עמי העולם, הפולקלור והמנהג אינם קניין בלעדי של החכמים, הסופרים והחוקרים, אלא נחלת העם כולו, החל מעם הארץ וכלה באדם המשכיל. כולם משתתפים ויוצרים יומיום, ביודעין ובלא יודעין, כל אחד לפי תכונותיו, עבודתו ומקצועו בתוך החברה.

הרב יהודה אבידע 1887 – 1962, פולקלוריסט דגול מרבבה, כתב :

אין לך מקצוע המגשר על פני תהומות הזמן ומקשר חלקי ארץ ואיים רחוקים כהפולקלור, המוכיח כי בני שם, חם ויפת, אב אחד היה לכולם, ואי שם בעמקי נשמתם, תפיסות ידועות, יסודות משותפים היו לכולם, ורק שכבות חיצוניות דקיקות מעלימות את המשותף.

גם בעולמו של היהודי הצפון אפריקאי, אנו פוגשים לעתים קרובות ביהודי הכפרי, הנראה לכאורה כהלך פשוט ותמים, אך הוא למעשה מלא חוכמת חיים, אמונה והומור. אמרות פיו מתובלות כתמיד במשלים עם הרבה מוסר השכל, חן וחוכמת חיים.

הוא נושא בקרבו מטען עשיר ומגוון של אוצרות פולקלור עשירים. את רובם הוא ספג מהסביבה שבה הוא חי וגדל, אם זה במסגרת עיסוקיו, במשאו ומתנו בשוק בדרכים עם השיירות, או גם בשיחת רעים במרכז הכפר. אותו פולקלור הוא אוצרו והוא ה " תורה שבעל פה " שלו.

בבואי היום להציג בפני הקורא את המעט הידוע לי על המסורות, ההווי והפולקלור של יהודי מרוקו, אין אני מתיימר להעמיד את עצמי כמומחה או כחוקר בנושא. אני יודע שגם שקשה לדלות ממעקי הנשייה את המורשת העתיקה והעשירה הזאת, לכן איני חושב שחיבורי זה ישיג את יעדו המלא.

אמנם בנושא זה של הווי ופולקלור של יהדות מרוקו, דשו רבים, אולם רובם אינם מיוצאי יהדות זו ורובם שאבו את ידיעותיהם מפי השמועה, או ממקורות כתובים שקדמו להם. פעמים רבות לא הבינו את משמעותן הפנימיות והיו ששגו בתיאורן.

זה למעלה מעשר שנים שאני מתלבט אם אפשר לכתוב ולספר על המסורות, המנהגים, ההווי והפולקלור של יהדות המגרב : לא פעם חזרתי ושאלתי את עצמי, אם מסוגל אני לכתוב ספר בנושא בימינו אלה כאשר הכותבים מרובים, ועולמנו מתכווץ מחמת דברי הדפוס הרבים ?

גם אמצעי המדיה לגווניה אינה משאירה שעה פנויה לאדם לקרוא ולעין בספר כלשהו. אך למרות היסוסי, הרגשתי חוב לעצמי להעלות על הכתוב את המעט הידוע לי, ושלמדתי להכיר בחיי היומיומיים בגולה במרוקו, מתוך שמיעה מההורים, מהזקנים ומהדרשנים בבית הכנסת במועדים מסויימים, בחוגי המשפחה בלילות שבת ובהזדמנויות שונות.

גם כאן בארץ השלמתי את התמונה במגעי הרבים עם מאזיני ברדיו, כאשר עבדתי בקול ישראל ככתב, כעורך וקריין חדשות בשפה המוגרבית במשך למעלה מעשרים שנה.

כמו כן השתלמתי והשלמתי את ידיעותי בחוג לפולקלור בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. מכל המקומות הנ"ל צברתי ידע רב בשטח הפולקלור והמנהגים.

עבודתי ברדיו נתנה לי ההזדמנות לראיין המונים ממבין עולי מרוקו סיירתי במיוחד בריכוזי עולים, האזנתי ורשמתי דברים ופרטים חשובים, שלא היו ידועים לי או שנשכחו ממני. מצוייד במצבור ידיעות וחוויות, יכולתי אפוא להתמסר ולהוסיף עליהן את אלה שקניתי וחוויתי בימי נעורי, את אורח החיים שניהלתי בבית הורי, ובמיוחד במחיצת אמי עליה השלום, שממנה ספגתי הרבה.

את חיי ה " חדר " שבו למדתי במחיצת ה " רבבי , ( המלמד ) ולאחר מכן בקשרי המסחריים עם האוכלוסייה המקומית ; יהודים וערבים כאחד.

בנוסף להווי ולפולקלור הנהוגים במחזור החיים ובמחזור השנה, ליקטתי באמתחתי מספר לא מבוטל של פתגמים ומשלים בשפה המוגרבית. ואספתי כתבי יד על סגולות ומנהגי ריפוי עממיים בשפה הערבית ובעברית. הכל מונח עדיין אצלי, ובבוא העת " כאשר ירחיב " אולי אוציאם לאור.

אם נרצה לדעת את מקור המנהגים, האמונות העממיות וכל ההווי המוגרבי שחדר לחבל ארץ זו, נצטרך קודם כל לבדוק את ראשית ההתיישבות היהודית במגרב החיצון. במשך כל שנות יישובם במגרב, ידעו היהודים תהפוכות ותמורות לשוניות תרבותיות, חברתיות וכלכליות.

עוד בתקופה הקודמת ( תקופת קרת החדשה ) אימצו להם היהודים כלשון דיבור, את השפה הפונית והניאו-פונית והפיצוה בקרב הברברים. עם הכיבוש הערבי, היהודים היו הראשונים שלמדות את השפה הערבית והשתמשו בה לחיי החולין, מבלי להזניח את השפות מורשת אבותם, של העברית והארמית.

ליהודי המגרב, דיאלקט ( ניב ) משלהם בשפה הערבית המוגרבית, שהתפתח במשך הדורות. כאשר דיברו ביניהם בנוכחות הגוי, ולא רצו שיבין את שיחתם הוסיפו לדיבורם בלית של מלים עבריות, ארמיות וספרדיות, כך עמד הגוי מולם כגולם.

השפה הערבית השתרשה עמוק בקרב יהודי המקום והטביעה את חותמה בנשמתו של היהודי המוגרבי. היא משמת להם בכל מאורע לצורכי החיים, במסחר, בבית ובבתי התפילה. בליטורגיה שמור לה מקום נכבד, כגון : אין כאלהינו שנוהגים יהודי מרוקו לתרגם לערבית אחרי אמירת פרקי אבות, גם פרקי אבות מתורגמים לערבית יהודית, ההגדה של פסח, ההפטרות של החגים, פיוטים ושירים, קינות של תשעה באב ועוד.

יש לצין כי בעוד השפה הערבית קנתה מעמד בקרב היהודים העירוניים, יהודי הכפרים שבאזור ההר, המשיכו לרוב לדבר בשפה הברברית על ניביה השונים, וגם הם השתמשו בה בליטורגיה.

מהמאה הט"ו ואילך מגורשי ספרד שהתיישבו בצפון המדינה וביישובים העירוניים, פיתחו להם דיאלקט משלהם בשפה הספרדית הקאסטילייאנית. גם היא מוצאת את מקומה בליטורגיה ( אין כאלוהינו בספרדית קאסטילייאנית שהייתה נאמרת בבית הכנסת של " התושבים " בפאס ( סלאת לפסיין ) ועוד קטעים רבים.

האמונה והמנהגים שאומצו, עברו ללא ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת " המימונה ", א-דרמאמי – ( משחקי המים בשבועות ; ה " תחדיד " הנערך בשבוע הברית מילה, מנהגי חתונה וכן מנהגי אבלות.

עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי מרוקו " אל עאדא גלבת א-דין " – לאמור, המנהג הכריע את ההכלה, פתגם התואם למאמר התלמוד : מנהג מבטל הלכה ( ירושלמי, יבמות, פי"ב, ה"א )

בצד האמונות והמנהגים שצוינו ואשר עברו " גיור " מושלם, או שקיבלו לבוש יהודי דתי, נשארו עדיין על כנן אמונות נוספות, כגון : האמונה במזיקים והאמונה בעין הרע, אלה נשארו בשליטתם הבלעדית של ה " ידענים " למיניהם, אשר עוטים אותם במעטה קבלי ומיסטי.

חוקרים רבים דשו בנושא. מהם יש להזכיר את : ווסטרמארק, א. דוטה, יץ דספארמט, ואן ג'וניפ, א. מאושאם, פץ פלמאן, לג'י, יץ בן עמי, ורבים אחרים, וכל אחד העלה בחכתו מסכת שלמה של אמונות, מנהגים וגם אמצעי ריפוי שונים נגד עין הרע, נגד המזיקים וכל מיני מרעין בישין.

האמונה בג'נון ( השדים ) הייתה כה מושרשת בלב האוכלוסייה שיהודים וערבים, ייחסו לה כל חולי ומדווה, וכל צרה ויגון : הפסד ממון, שיכול בנים וכו…ייחסו או לשדים או לעין הרע.

אמונה זו הלכה ופשטה מיום ליום בקרב האוכלוסייה וכך נהפכו חייהם לחיי צער, פחד ואימה. הידענים למיניהם מצאו להם כר נרחב למלא את כיסיהם כסף מכתיבת קמעות, מהכנת תרופות, מנחות, מאכלים ומטעמים למיניהם, אשר הוגשו ביד רחבה לשדים : בבתי קברות, בחורבות הערים, או על חופי נהרות וימים.

למנות וזבחים הוסיפו גם מיני קטורת העשויה מסוג עשבים ריחניים ומשכרים. גם החולים עצמם לא הוזנחו על ידי ה " ידענים המומחים " וקיבלו מהם גם הם את מנת חלקם בצורת קמעות או מטעמים ושיקויים ( מים ושמנים )

החזית השנייה בה נחמה האוכלוסייה כולה מלחמה מתמדת, הייתה העין הרע, לה הכינה אמצעי הגנה מיוחדים : לחשים, תפילות מיוחדות וקמעות כתובים בידי ה " חכם " המומחה.

באמצעות האמונות האלה הסביר היהודי המרוקאי, כל אסון שבא עליו, ואף לא הייתה לו סיבה לשאול מדוע מחלה זו או אחרת פקדה אותו. הוא עצמו פתר כל אסון או צרה שחדרו לתחומו במלים : סכ'ת אללאה " ( זעף אלהים ) והוסיף : מן האדא וואלא כתר ( זה ולא יותר גרוע ). או " רבבי יעפו וויחן " ( השם יחוס וירחם ).

הערה אישית שלי – אלי פילו –  לאמונות אלו אשר ליוו את יהודי מרוקו במשך דורות רבים, אין להם על מי לסמוך מבחינת ההלכה. אמונות אלו לבשו צורה ופשטו צורה, בכל מקום אפשרי אם בכפרים ואם בערים, אם בדרום ואם בצפון, אם במזרח ואם במערב.

גם מחבר הספר מציין זאת, אך הרבנים בייחוד במאה ה-19 והעשרים התנגדו נמרצות לאמונות אלו, שהיו פסולות בעיני הרבנים המשכילים אשר ידעו את ההלכה יותר מאשר פשוטי העם.מאמרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו בנושא " יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות " מבהיר לנו היטב את התמונה.

מאמר זה הובא בפורום הנכבד הזה, ומקריאת המאמר אנו למדים ומאששים את האמור לעיל, ולכן יש להתייחס בספקנות רבה לנושא האמונות העממיות הללו. אך כפי שכתב ממופתי דורנו, רבי יוסף משאש זצוק"ל וזיע"א, הרי שמנהגים אלו גברו על מאמציו שלו ושל רבנים אחרים לשנות את התמונה, ובלשון העם הוא כותב " אני מרים ידיים עד כאן הערתי – אלי פילו

להלן הקישור של מאמרו של פרופסור אליעזר בשן על יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות של יהודי מרוקו.

אמונות ומנהגים ודומיהם מן הסוג הזה התקיימו עד בוא הצרפתים ואפילו מאוחר יותר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. רובו של הדור שקם אחר כך, התחנך על ברכי התרבות הצרפתית ולא שת לבו אל הבלי שווא ומדוחים.

אין עוד פניות לחכמים המומחים, לא לזקנות ולא למגידי העתידות. אמנם אפשר עוד לפגוש לפעמים בבודדים הרואים עדיין בתרופות אלה ובמכיניהן עוגן הצלה למחלותיהם. אך אלה הן מעטים. רוב האוכלוסייה פונה לרפואה המודרנית בכל תחלואיה המתגלית הן אצל המבוגרים והן אצל התינוקות.

עם הקמת המדינה, מאות אלפי יהודי צפון אפריקה עזבו את ארץ גלותם, חלקם לגלויות אחרות ברחבי העולם, ורובם עלו לארץ האבות, לישראל. הם הביאו עימם למקומות מושבותיהם החדשים את שרידי מורשתם עתיקת היומין. מורשת זו שנותקה ממקור יניקתה ומשפחה, חשופה היום להשפעות חדשות ולשינויים.

למעשה, כל עדה או שבט יהודי שעלה לארץ, הביא עמו מטען תרבותי ופולקלורי שעדיין לא נחקר די צורכו, ועדיין חסרות מונוגרפיות על חיי כעל עדה במקומות מגוריה הקודמים, על ההבדלים שבין עדה לעדה ועל הצדדים הזהים והשונים, כמו שכותב ד"ר י. ברגמן במבוא לספרו " הפולקלור היהודי "

בארץ אבותינו בה מתאספים יהודים מכל העולם, המדע של הפולקלור עשוי ללמדנו להכיר את אופיו של " קיבוץ גלויות " על ההבדלים שביניהם והצדדים השונים שבהם…לחנך את העם התהווה בארץ להתנערות מאמונות ההבל…לצמצם את הניגודים בקיבוץ גלויות…ולעשותו לעם אחד בארץ אבותיו.

עוד במרוקו, הדור שנפתח לתרבות המערב נטה ביודעין או שלא ביודעין לנטוש את מנהגי אבותיו, או לקיים את חלקם בצורה סלקטיבית. בני הדור השני והשלישי של אלה שעזבו את המגרב, רחוקים מן המורשת הזאת ורבים לא הכירוה כלל.

מורשת זאת הולכת והנעלמת היום, מספר האינפורמנטים ( מוסרי ידיעות ו/או מספרי סיפורים ) שהיו וחוו את ההווי המסורתי על פי מנהגי האבות, הולך ופוחת. הצבנו אם כן לעצמנו מטרה קדושה להציל מנשייה את המורשת העתיקה והעשירה של יהדות המגרב.

השתדלנו לשמור על סגנון פשוט ובהיר, ללא כל יומרות מדעיות, נמנענו ממתן הסברים ומניתוחים, ועוד יותר משפיטה ערכית, הדברים הובאו כהווייתם וכפי שנמסרו לנו בעל פה או בכתובים.

הספר נועד : לקוראים מבני העדה המתחקים אחרי שורשיהם, לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל, ולחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה.

הספר במקורו כולל שני חלקים : החלק הראשון " מחזור החיים ", והחלק השני, " מחזור השנה "  מחוסר אמצעים הוצאנו בשלב זה רק " מחזור החיים, וכאשר ירחיב ה', נוציא גם את החלק השני שיתאר בהרחבה את מנהגי השבת, החגים, חג חג ומנהגו, טעמו וייחודו, ההילולות, ומנהגים יהודיים רבים.

בחיבור הושם דגש על העיר מכנאס, שבה נולדתי וגדלתי, על מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים של קהילות שונות במגרב, מתיטואן וטנג'יר בצפון ועד תארודאנת בדרום.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהיגיהם יש אדנים חזקים, זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש שורש עמוק וטעם, ולפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס אין באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו, בהישענם על הפסוק " אל תיטוש תורת אמך "

גם הורינו המשיכו באותה הדרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרה הדועה, הנפוצה והמוכרת בקרב יהודי מרוקו " עוואדתנא " היינו, קבלה היא בישדינו ( מנהגנו ). או להיפך : " מא עוואדתנאס " ( לא קבלה בידינו – לא מנהגנו ). פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי מרוקו.

גם הסתגרותם במללאחים שהקימו היהודים או שהגויים הקימו עבורם, רק ליכדה אותם במנהגיהם, אף על פי שהיו מקומות שבהם התגוררו, בשכונה מעורבת יהודים ועברים כדוגמת " בררימה ", שכונה שקיימת עד היום במכנאס, ובה דרו בכפיפה אחת היהודי והמוסלמי, חדר ליד חדר. לפעמים דומה כי דבר זה חיזק את היהודים מבחינת ליכודם, אמונתם ומנהגיהם.

מי יתן וספר זה יפתח צוהר רחב לעולמם הפולקלורי העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, לעודד את בני העדה שנולדו וגדלו כאן להתעניין ולחקור את המורשת העתיקה של אבותיהם, ולציבור בישראל את ההווי, המורשת והמסורות העתיקים והמרתקים של פזורה עתיקת יומין.

רפאל בן שמחון

פרק ראשון – מוסד המשפחה

מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון

המשפחה

מוסד המשפחה מושתת על היחסים בין בעל לאשתו, ועל חובותיהם וזכויותיהם ההדיות. החוק מכיר במסגרת משפחתית ומטיל על ההורים את האחריות לגידולם ולחינוכם הראשוני של ילדיהם.

בעולם היהודי במרוקו, התא המשפחתי איננו מורכב על פיח רוב ממשפחה גרעינית בלבד, הכוללת זוג הורים וילדים לא נשואים הגרים יחדיו. הרבה משפחות חיו תחת גג אחד ב " בית אב " שכלל הורים, ילדים נשואים ונכדים.

כמו במרבית החברות, הקמת משפחה מלוּוה תמיד בציפיה של בני הזוג וקרוביהם ללידתם של ילדים. ביהדות אדם נושא אישה כדי להעמיד בנים וצאצאים ולקיים על ידם את שמו בישראל. ננסה אפוא לתאר את מחזור החיים בהווי של יהודי המגרב ונתחיל בלידה.

פריה ורביה.

מצוות  פריה ורביה ביהדות, נחשבת למצווה גדולה, שהרי על ידה מתקיים העולם : כל מי – שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים – יבמות, סג, ע"ב, או " ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. יהודי מרוקו שברובם הם שומרי מצוות, הקפידו לקיים מצווה זו בנאמנות.

האישה היהודיה הצייתנית מטבעה, קיימה את המוטל עליה כמו בני משפחתה, והיא קיוותה לזכאות ולחבק בזרועותיה את מחמד לבה. כמוה גם הבעל הטרי ובני משפחתו, נושאות את לבם לקראות בקרוב את הצאצא, למען המשכיות המשפחה.

אם חלפו ימים מעטים בלבד מליל החתונה והכלה הצעירה טרם נכנסה להיריון המיוחל, התחילו בנו המקום בעיר או בכפר לרנן אחריה ולשאול מדוע " פלאנא ( פלונית בת פלונית ) טרם הרתה ? במקרים ר

בים הופרה שלוות המשפחה שנגררה לא פעם למריבות וליחסי טינה בין הכלה לחמותה.

האכזבה אחזה גם בְאֵם הכלה שהתחילה אף היא לחשוש מפני עקרות חס ושלום, כי אומרים " אישה עקרה דומה לאילן מת בתוך הגן " ו " אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים " היינו : " חייו אינם חיים " ו " משפחה ללא בנים זכרים בבית, מיועדת להעלם ולהישכח מן העולם ומהזיכרון "

החשש מפני העקרות.

אם יש חשש לעקרות, מנסים להקדים רפואה למכה. ראשית פונים לחכם הכל יכול או לזקנות שמומחיותן בסוגייה זו. החכם כותב קמעות ונותן תרופות מסוגים שונים כמו מים מהולים במיני עשבים למריחה ולשתייה, שמנים למריחה על הגוף, מאכלים מיוחדים בשעות מסוימות וכדומה.

פונים לחכם – הערת המחבר.

יש להבחין כאן בין חכם תלמודי ( רב ) שהוא אב טיפוס של ידען ומשכיל, לבין חכן מהמון העם, שהוא כעין " דרוויש ". החכם התלמודי הוא בדרך כלל מורה הלכה ולפעמים גם משורר וכו. לעומתו " החכם " מהמון העם הוא כעין מגיד עתידות מכין " תרופות ", מגרש שדים, וכותב קמעות.

חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, עמוד 378, מצטט את המשורר משה אבן צור מן המאה ה-18, אשר כתב בהקדמה לדיוואן שלו " צלצלי שמע ", ומעניק מעמד מועדף לחכם האינטלקטואלי והמשורר, ומציין אותו במונח " ישראל " ומייחס לו שררה וחשיבות.

לסוג השני של חכם מהמון העם, מייחד הכינוי של " יעקב " הקרוב מבחינה סמנטית ל " קעב " ולעקובה, ובסולם ההיארכי, דרגתו של השני נמוכה יותר.

הזקנות – הערת המחבר.

סוג שזה של זקנות התחלק לשני סוגים, זקנות צדקניות שכל חייהן קדוש לחברה ועזרה לזולת רובן היו מילדות, פעילות במוסדות סעד שונים, כגון חברות ב " חברה קדישא ", והכל בהתנדבות. לעומתן, היו זקנות שהוגדרו כמגרשות שדים, מגידות עתידות, וטיפלו בביטול עין הרע.

הזקנות מתדיינות, עם , זייארנא " 0 שכנינו ) הלא הם המזיקים המעכבים בעד הצעירה להרות. שופוכות שמנים אחר חצות הלילה במעברי הביוב של השכונה ( המללאח ), בפינות החשוכות של המבוא בו גרה האישה הנחשבת עתה לעקרה, וכן בשירותים שבדירתה.

במכנאס, הזקנות אחל אילוז, פריחה וואקרט, יאקות בן ג,ינו המכונה " איווקתא ", זהרה בנת בנימין ועוד נשים אחרות, עסקו באמונה בגירוש שדים.

הזקנות, מתווכחות עם " השכנים " ( השדים ), בעת הפעולה של גירוש השדים, הייתה הזקנה מנהלת ויכוח בינה לבין עצמה כאילו מדברת עם מישוהו. ברבאט הייתה זקנה שכינוה " כ'לתי רחל – הדודה רחל.

בפאס היה יהודי זקן מומחה לגירוש שדים ושמו חכם אשר. גם במכנאס לא חסרו מומחים, היה הזקן חנניה, רבי יצחק דהאן ועוד

טיפול על ידי הורי האישה.

אם הענין לא מסתדר והחכם או הזקנות אינם מצליחים, האם של הצעירה מתערבת. ראית, היא מביאה את הבת לביתה לחודשים מספר ומטפלת בה בעצמה. היא מגישה לבת מדי בוקר, כל מיני שיקויים לפני הארוחה. היא משקה אותה בתה מהול ב " ענבר " או בכל מיני תבלינים ועשב מרפא נגד כל סוגי המחלות. היא מערבבת את התבלינים במים או בחלב, ונותנת לבת לשתות לפני ארוחת הבוקר.

אל ענבר מחזק את הלב, המוח, הגידים, הקיבה, הנזלת, מאריך שנות הזקנה, ומעל לכל הוא תרופה בדוקה נגד העקרות, מחלות הנפילה ולעוד חולאים רבים. לענבר יחסו ערך רפואי מאגי, וכחומר רפואי, אמור לעורר את התאווה

ענבר

(ז') שרף עץ; אחד הבשמים, מושק, כיפת הירדן; צבע צהבהב צלול, צבע דבש ( מילון אבן שושן )

יש מקומות כאגאדיר בדרום מרוקו, שנתנו לצעירה המאחרת להרות, מן ריבה שהכינו אותה מחלבלוב מיוחד הנקראת " תקאוואת ", היינו דברי מתיקה וחיזוק. במכנאס נהגו לתת לצעירה בבוקר השכם " א-זמיתא ", בתור תקאוואת.

א-זמיתא היא תערובת של חומוס ופולים יבשים, קלויים היטב שנטחנו עד דק, מוסיפים להם מעט סוכר וכן גרעיני אניס טחונים גם כן ( האניס הוא א-נאפאע בערבית ). מערבבים את הכל לוקחים את זה עם תה. גם לילדים הרכים החלשים נותנים את א-זמיתא לחיזוק הגוף ולהגברת התיאבון.

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו את א-זמיתא, מחיטה, חרובים וחומוס. לאחר שקלו אותם וטחנו אותם היטב, הוסיפו להם עלי זעתאר ( צתרה ), עלי אפליו ( מנטה וגרעיני אניס טחונים. את הכל ערבבו עם דבש וחמאה.

במקומות אחרים כמו מראכש, התמודדו נגד העקרות בצורה אחרת : לקחו תמרים, חופן גדול של " חרמל ", לאחר ששטפו אותו שבע פעמים והעבירו אותו גם שבע פעמים מעל לשון קטורת ה-ענבר. אחר כך שלו אותו עם התמרים אחרי שטחנו אותם.

כך הכל נהפך לריבה טעימה שנתנו לאישה העקרה לאכול בבוקר ובערב. החמרים האלה ( התמר והחרמל ) העשירים בזרעים ובעלים, נותנים פירות בשפע, השפיעו על האישה העקרה, והעבירו את מעלותיהן ותכונותיהן הטובות לצעירה. ( מתכון זה, השתמשו בו בעיקר המוסלמים במראכש והסביבה )

במקומות אחרים במרוקו מכינים צעירה המתקשה להרות, כל מיני רטבים עשויים מעשבים מיוחדים, ובשעה שהצעירה נוטלת אותם, האם והחמות אינן מפסיקות ללחוש תפילות מיוחדות : תכון אוללאדא ובלחזאם טוויל דהיינו, תהי ולדנית ובעלת חיק ממושך.

עיקרו של דבר, נטילת התרופות האלה הפיגה את המתח ויצרה אצל הצעירה מצב של הקלה וביטחון שאיפשר לה להיכנס להיריון במהרה.

חזאם בערבית, הוא : האבנט, אולם כאן הכוונה לפרי הבטן. כשרצו לברך אישה בבנים, אמרו לה : תהי בעלת אבנט מבורך ; חללי חזאמי, פתחי חגורתי או שחררי חגורת

פניות לקברי צדיקים.

אין מסתפקים בסגולות שהזכרנו ופונים לרחמי שמיים באמצעות הקדושים הממלאים תפקיד חשוב במקרים אלה. האישה הצעירה פונה לאחד מקברי הצדיקים הידועים בעיר. היא מתחילה לבקר בקביעות בבית העלמין ומדליקה נרות על קבר הצדיק.

בנוסף היא ממלאת צלוחית אחת בשמן זית וצלוחית שנייה במים, ומניחה אותן על הקבר הקדוש לתקופה של שבעה ימים ויותר. לאחר מכן נוטלת אותן מעל הקבר לביתה ומורחת את גופה ואת בטנה לסירוגין במים ובשמן.

במכנאס נהגו הנשים להניח צלוחיות של מים או שמן זית על קברותיהם של הצדיקים. רבי דאווד בוסידאן, רבי שלמה בן אליעזר ושל הצדיק המכונה " מול לכרמייא ". כאשר היא מבקרת באתר הקדוש, היא משתטחת על הקבר ולוחשת :

יא סידי אנא פיי עאר אללאה ופעארכ בזכות דייאליך, חללי חזאמי וחן מנני, מא תכילליניס האגדא מהזורא ודלילא בלא וואלאד, טלק סראחי א-לחנין א-רחים.

הו אדוני : אני בחסות אלקים ובחסותך, בזכותך פתח את חגורתי ורחם עלי ואל תעזבני ככה דוויה ועלובה בלי ידלים, שחרר את רחמי, החנון והרום.

" עאר " תרגומו המילולי, " בושה ", אבל במרוקו, הוראתו פנייה עם לחץ למישהו וגרימת משהו ( רע ) לאדם אליו פונים אם הוא לא ממלא את בקשתו של הפונה, לחץ זה מופעל גם על הקדושים. גם אצל הערבים קיים מנהג זה של " עאר " ( ראה על כך בן עמי והקדושים )

תפילה דומה קיימת גם אצל יהודי בבל, ומטרתה לחנך את העם לפנות רק אל ה' יתברך ולא לדבוק באמונות מאגיות. התפילה מיועדת לנשים בשלון עברית המדוברת בבגדאד, בעת ביקורן בקברי הקדושים :

" אדוני אני שפחתך, באתי להתחנן ולהתפלל לפניך, ליד קבר עבדך הצדיק, עליו השלום. אבקש ממך תרחמני, ותתן לי בקשותי, וצרכי, ותאוות לבי למען שמך, ולמען זכות עבדך הצדיק.

ברוב המקרים היא נודרת ואומרת כשהיא פונה לקדוש :

יא סידי ! אידא כאנת בניתא אינסממיהא עליכ ווידא כאן אולייד נסממיה עליכ.

הו אדוני, אם זו תהיה בת אקרא לה בשמך ואם זה בן אתן לו את שמך

בנוסף לבקבוק המים הרגילים שנהגה האישה להניח על הקבר הקדוש, היא גם השתמשה במים מסוג אחר. אחרי חג הסוכות, נהגו להצפין בעליית הגג את ארבעת המינים. הנשים העקרות הוציאו את ענפי הערבה, שלקו אותם ושתו את המים כסגולה להיריון.

 לאישה הצעירה, עתה ההרגשה והביטחון שבאו מתוך אמונה תמימה, כי הצדיק ישתדל למענה בשמים, ועל ידי השתפכותה הטהורה, תפילתה תתקבל ברצון.

האישה העקרה רואה את עצמה שנואה ומוחרמת, ולכן היא לא בוחלת בשום אמצעי כדי להתעבר כיתר הנשים. לא פלא אם מחבר " הבית היהודי ", כותב על משפחות נהוג אצלן לקדש את הכלה בטבעת של כסף דווקא ושתהיה עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ, כסגולה שאפילו אם הכלה עקרה, היא תוכל ללדת.

המחבר גם מציע לבעלה של אותה עקרה : לאכול שומים מטוגנים בשמן, שיעור כזית. את השומים המטוגנים לאכול בערב בשעת הארוחה או אחר כך, אף בליל הטבילה וכמה לילות אחריה. ושיש להתמיד גם חודש או חודשים מבלי להתייאש.

האישה העקרה אינה משלימה עם מצבה, וטוענת שהיא בהיריון, ורק העובר " ישם ברחמה ". לכן היא נוהגת לומר : אל אאלד ראקד ענדי – הילד ישן בתוכי, היינו ברחמי ), והיא מתחילה להשתמש באמצעים שונים כדי " להעיר " אותו משנתו. זהו ניסיון מעניין לכפות את המציאות בעזרת הדמיון כמקובל במאגיה.

לפעמים מאמינים שהעובר התעלף ולכן מניחים על בטנה יין נושן מבושל עם קינמון ובשר צלוי ממש. אלה המאכלים שנוהגים להגיד לאדם שהתעלף. נוהגים עוד שהאישה לוקחת מדי בוקר לפני הארוחה, את הפנים של בצל חי, מוסיפה לו זעפרן שלן תחת הטל ואוכלת. כמו כן, היא מניחה רטיות של מים קרים על הבטן.

מועקת העקרות תלווה את האישה, כל ימי חייה במקרה של אי הצלחה. אם היא מתאלמנת מהבעל מבלי לזכות בפרי בטן, קשה לה להינשא שנית. נוהגים לומר שאישה שמתחתנת בפעם השנייה, אינה מביאה ברכה לבעלה החדש אלא קללה : היא לא תביא לא " חלב " ולא " חמאה :

עקרות הגבר

אם הבעל עקר, הוא אוכל אשך של כבש ( ביצת הזכר ) וזה יעזור לו מאוד. האישה העקרה תבלע אשך של תרנגול, וישנן נשים רבות שבולעות גם את עורלת הרך הנימול ביום הברית. יש נשים הבולעות גם דג רקק הנמצא במעי דג גדול.

את'אבעא – הרודפת.

מקרים רבים של הפלות היו לנשים יהודיות במרוקו. האישה המפילה טענה שכפילתה ( השֵדה ) א-תאבעא רודפת אחריה, והיא היא הנוקמת בעובריה והורגת אותם בעודם ברחמה, וזאת מתוך כעס וקנאה.

האם האומללה הייתה חייבת אפוא למצוא דרכים איך לפייס לא רק אותה, אלא את כלל השדים. משפחות רבות נהגו לעקור לעיר אחרת או לדירה חדשה כדי שא-תאבעא לא תרדוף אחריהן, אחרות פנו לחכם המוממחה לגירוש שדים, וזה צייד את האם הנרדפת בקמע מיוחד חיזאב תאבעא ( קמע הרודפת )

כאמור פונים קודם כל לחכם, וזה שולף מתוך הקונטרס של " סגולות ורפואות שברשותו, דף של " סגולות בדוקות, איך לדעת אם האישה יכולה להיכנה להיריון " ולפי " תוצאות הבדיקה ". יקבע המרפא את המשך הטיפול הדרוש, והכל על פי הרשום בפנקסו.

להלן תרגום מסמך הסרוק – סגולות לבדוק את האישה אם היא מסוגלת להיכנס להיריון ( תרגום מערבית )

לקחת תש,שמן ( שמינית ), מאה עשרים וחמש גרם נאדשר – מין שעורה -, לשים בתוך קדרה חדשה ובתוכה מים לכסותה עם כסכאס ( מסננת ), לשים על האש ( ולהכין כמו שמכינים קוסקוס 9.

כאשר הקדרה רותחת, יש להוריד אותה מעל האש, האישה תעמדו ברגליים מפושקות, כך שהאדים יעלו ישר אל תוך הרחם. אם ברגע זה תרגיש האישה צורך חזק בהטלת מים, היא תיכנס בקלות להיריון, ואם לא תרגיש בצורך זה, סימן שאישה זו לא תצליח אף פעם.

אם תוצאות הבדיקה חיוביות, המרפא ממליץ על הכנת התרופה העיקרית, והיא, על האישה לרכוש חצי רוטל חילבה ( משקל בן שתיים עשרה אונקיות, נהוג בארצות המזרח, אך אינו אחיד בשיעורו בכל מקום. שימש כיחידת משקל עד שהוחלף בשיטת המשקלות המודרניים )

לשים אותה בתוך קדרה מלאה מים ולהרתיח על אש חזקה. כשייתאדו המים יש למלא ושוב להרתיח, וכך לחזור על הפעולה, שבע פעמים. אחר כך צריך להוציא את החילבה ולפרוש אותה על משטח קטן לייבוש בשמש.

לאחר מכן, יש לטחון אותה עד דק, לקחת ממנה שלושת רבעי מן הכמות, ובד בבד לקחת כמות דומה של זנגויל ( בערבית סככין זבר ), לערבב, להוסיף שמן זית ישן נושן, אפילו אם יהיה חריף. צריך ללוש את הכל, ולהכין מעין כיכר ולאפות.

כשהיא חמה יש לאכול את כולה ואם אי אפשר לאכול את כולה בבת אחת, יש לחלקה לשתיים או שלוש מנות. אחרי האכילה, נכנסת האישה למיטה ומתכסה היטב. היא מחכה לבעל " וישמש עמה בשמחה וטוב לבב, ויהי רצון מלפני יתעלה שמו, תהיה בטוחה שתקבל היריון אמן סלה ועד.

המרפא מכין עוד שני מרשמים במידה והאישה לא מצליחה להרות. במרשם הראשון הוא כותב :

לאישה שתקבל הירון בעזרת השם, כוד ( קח ) 3 אוקית חרמל, 3 אוקיות חלבה, וטחנהום וכלט בשמן לחאייל ( וטחן אותם וערבב אותם בשמן מאוש ישן ) ותאכל מהם בימי ליבונה ז' ימים קודם טבי ( טבילה ) ותתעבר בע"ה.

במרשם השני מבטיח החכם לאישה שתתעבר בבן זכר, תפילה שהייתה תמיד שגורה בפי כל אם ובפי כל בני המשפחה. וכך כותב :

לאישה אם תרצה להתעבר בבן זכר, כוד ( קח ) גינגית עשב מרפא, ושחקו ותכון תשרבו בלמא ( כתוש אותו ותשתה אותו ) במים במשך ג' ימים ותגסל ביה נית מן תחת ( ותרחץ בו מלמטה ) ויועיל להיריון מזכר בעזרת האל יתברך. תם

לעובר הישן ברחם אמו.

להעיר עובר הישן ברחם אצו, משתמשים במבחר שיטות. אשר שלוש מהן אנו מביאים ( תרגום מערבית )

1 – ליישן ברחם אמו, יש לכתוב על כלי נחושת ( קערה ) למלא את הכלי במים, להניחו ללילה אחד תחת הכוכבים תחת כיפת השמים. בבוקר לשתות את תוכנו על קיבה ריקה, וזה מה שעליך לכתוב :

תיגו"ב תיגו"ב, סיגו"ב, סיג"ב, תיטו"ב, תיטו"ב, הילו"ב, הילו"ב, ובנוסף החותמות עד כאן.ויכתוב זה הפסוק ויאמר אחר הכתיבה " לישועתך קויתי ה' "

2 – ההצעה השנייה דומה לראשונה, ורק השמות הקדושים שונים. שנים עשר שמות במקום שישה :

קינו"ב, קינו"ב, סינו"ב, סינו"ב, טיטו"ב, טיטו"ב, הטו"ב, הטו"ב, הלו"ב, הלו"ב, קנו"ב, קנו"ב.

כאן האישה אינה נדרשת למחוק את הכתוב, אינה צריכה לצייר " חותמות ואין צורך המשפט נוסף " לישותך קויתי ה'

3 – גם ההצעה הזו דומה לקודמותיה, ההבדל הוא שכאן על האישה לרחוץ במים האלה ולשתותם, אולם אין החכם אומר איזה מאיברי גוף לרחוץ. יש לכתוב רק שני שמות : יח"ו יכובב"ה.

המלאך הממונה על ההיריון, לילה שמו ( נדה טז, ע"ב )

פרק שני – ההיריון.

אם שפר מזלה של האישה והיא נכנסה להיריון, עורכים מיד סעודה גדולה ליד הקבר של הצדיק ומזמינים עניים, תלמידי חכמים וכמובן הקרובים, ובמיוחד הנשים. סעודות אלה מתקיימות בדרך כלל, ביום שישי אחר הצהריים.

הסעודה מערכת סמוך לקברו של הצדיק. מגישים בה עוגות, דברי מתיקה, תה ומעט מאחייא ( עראק ). לכבוד מאורע זה, מחלקים צדקה לעניים הרבים, הנמצאים בקביעות על ידי קברות הצדיקים, ולא שוכחים את תלמידי החכמים הנזקקים.

אם מזדמן למקום חכם שהוא קרוב משפחה של הצדיק או אחד מצאצאיו, אזי השמחה כפולה ומכופלת, מכבדים אותו בנדבה הגונה, והוא מצידו נותן את ברכתו לצעירה שנכנסה זה עתה להיריון. כאשר הצעירה תביא בן לעולם, הילד ייקרא על שם הצדיק שנעתר לתפילתה.

הערת המחבר.

תינוק שנולד בזכות הצדיק או בברכת צאצא הצדיק, מקבל באופן טבעי את שמו של הצדיק, כך אפשר לפגוש במרוקו אנשים בשם עמרם, על שם הקדוש רבי עמרם בן דיוואן הקבור בוואזאן. אליהו, באזור קזבלנקה על שם רבי אליהו הקבור ברחובה של העיר הזאת.

חיים, בעיר מוגדור על שם רבי חיים פינטו. חנניה, במראכש על שם רבי חנניה הכהן הקבור במראכש, ועוד. בפאס נהגו לתת את השם אבנר לילדים שנולדו , וזה על שם רבי אבנר הצרפתי אן השם חיים, על שם רבי חיים הכהן.

לבת נתנו את השם סוליקה על שם לאלא סוליקה ( סוליקה הצדקת ). גם במכנאס וצפרו ובעוד מקומות נוספים, הרבו לתת את השם סוליקה לבנות. השמות הללו הם של צדיקים הקבורים בפאס. עד כאן הערת המחבר.

האימא הצעירה תאמץ לה אפוא את שמו של הצדיק ותידור נדר שבכל שנה, ביום הולדתו של הבן, היא תעלה לבית העלמין יחד עם הילד ותערוך שם סעודה על יד קבר הצדיק. ילד זה נושא את שמו של הצדיק, יהיה תמיד מפונק ואהוד על וסביבתו.

הורי הילד, קרוביו וכל בני משפחתו, יקראו לו לעזיז ( היקר – האהוב ), ילד יקר זה, חייבים לשמור עליו תמיד וגם כאשר יגדל, כי הוא נחשב " שאווק " ( בן טיפוחים, מפונק ) לא מענישים אותו אם הוא משתולל, לא מעליבים אותו, לא מקללים אותו ולא מכים אותו כלל.

האישה הצעירה שנכנסה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק, ועליה להיכנס למשטר חזק של " זהירות ".

הדבר הראשון שממנו נזהרת האישה בראשית הריונה, הוא שאין היא נכנסת לבית העלמין, כל עוד היא לא מרגישה את תנועות העובר בקירבה, וכל עוד הוא לא " חיזק את עצמו, ומעמדו בתוך רחמה, אין היא יכולה לעלות לבית החיים, אחרת היא עלולה להפיל את עוברה.

היא גם חוששת שמא אחת הנשמות שהלכה לעולמה לפני זמנה ומסתובבת שם, תיכנס לתוך העובר ותגרום להפלתו.

א-סהוואת – תשוקות.

 בחודשים הראשונים להריונה, יש לאישה תשוקות מוזרות למאכלים ולריחותיהם, תשוקות אלה נקראות א-סהוואת. אי סיפוקן של תשוקות אלה, כרוך בסכנה מרובה, הן לוולד והן לנושאת אותו, עד שהתירו חכמים להאכיל את האישה המשתוקקת, בשר לא כשר אפילו ביום הכפורים ( יומא פב, ע"א )

לכן אם מדברים על יד אישה מעוברת ומזכירים דבר מה שאינו בנמצא, מוטלת על הבעל החובה המוסרית ללכת מיד לחפש ולהביא לה את מבוקשה, אם זה אוכל ואם זה מלבוש, ולו גם תמונה או כל תחליף אחר, אחרת היא עלולה חס ושלום להפיל.

 בנוסף לכך אם היא תיגע באיזה חלק בגופה בעת שהתאוותה לגבר שלא השיגה, יוולד הילד עם שומת נמש על גופו באותו מקום שבו היא נגעה.

הערת המחבר 

יומא פב, ע"א משנה – עוברה שהריחה מאכילים אותה עד שתשיב נפשה, ועוד בגמ' ת"ר : עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר חותכין לה כוש ברוטב ומיחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה

והרי לפניכם מה שכתב רבי יוסף משאש ב " אוצר המכתבים " חלק ג' בנושא זה.

סימן אלף תקץ

לרי"ץ פצ'יצ'א, לקא"א בלאנקא, טבת תשי"ז.

מככתו הגיעני, אודות אחותו עם בעלה, באו לפני, ושפתנו להם שלום ונסעו לאוג;דא

עוד בדרך אגב שאל כבודו, בעניין אנשים ונשים הנזהרים ומזהירים שלא להזכיר לפני אישה מעוברת פירות שאינם מצויים, שמא תתאווה להם ולא תשיגם ותנזק, ותוכל להפיל עוברה, אם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות.

תשוב, דבר זה מפורש בספר שבילי אמונה, נתיב חמישי, בשם גלינוס היווני הקדמון, ושמעתי מרופא מוממחה, שכן היא דעת איזה רופאים גם מהחרונים ויש לא חשו לזה, ויש גם מלעיגים, וראוי לחוש, כי כה גדול יש במחשבות, וזה לעניין אמירה, ובדין ריחא מילתה היא, ומשנה שלימה שנינו, עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה ( יומא פ"ח, מ"א ) זהו מה שיש להשיב לכבודו

אני היו"ם ס"ט

ועוד באותו נושא כותב רבי דוד עובדיה זצ"ל בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' עמוד 81

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האישה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאישה בהריון אם תתאווה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה.

ובמקרים רבים סיפרו על נשיפ שהפילו עקב כך. לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאישה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס.

עד כאן התוספות שלי ( אלי פילו ) לפי הנחייתו של המחבר.

נהגו לפנק את המעוברת ולהעניק לה יחס מיוחד ומנעו ממנה כל מאמץ גופני מיותר ; הבעל השתדל להביא לה כל פרי חדש שביכר בשוק, והשכנות מצידן נתנו לה לטעום מכל סוג של תבשיל שהכינו, משום הדעה הרווחת שתכונות גופניות ותכונות אופי של היילודים, מושפעים ממאכלים שהאישה טועמת בתקופת ההריון. 

הערת המחבר.

נחלת אבות\ ח"ה, כרך א' עמוד קפד, מביא מקרה שקרה " אישה אחת ילדה ולא היה הוולד רוצה לינוק כמה ימים עד שנלאו הרופאים למצוא תרופות, ובא רופא מומחה לרבים ושאל אם האם אם לא היה דבר שהתאוותה לו בעת הריונה ולא השיגה אותו, ותען ותאמר : אמת הדבר כן היה ומאכל לפתן היה, ותכף צווה הרופא לבשל לפתן ולקח ממנו מעט באצבעו ונתן על שפתי הילד ומצץ וליקק הילד אצבעו ותכף אחרי כן התחיל לינוק כדרך כל התינוקות " עד כאן הערתו של המחבר.

היא גם מתירה את חגורתה כדי שתהיה לה לידה קלה. גם על הבעל מוטלת החובה לעזור. כשרעיה נכנסת לחודש התשיעי, הבעל קונה את " פתיחת ההיכל " בבית הכנסת בשבת ובימי שני וחמישי ( החיד"א עבודת הקודש ). המעוברת מצידה, משתדלת לטבול במקווה בחודשים האחרונים להריונה, וזה מבטל את התשוקות.

נשים שדאגו למנוע מעצמן הפלות לא רצויות בתקופת ההריון, הצטיידו בקמע טוב שנכתב על ידי חכם מומחה לדבר. האישה ההרה בורחת מחברתן של נשים רכלניות ודברניות, על מנת שתזכה בפרי בטן בעל תכונות אופי מושלמות

האישה הצעירה שנכנסה זה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק ועליה להיכנס למשטר של זהירות שאחד מהם הוא נשיאת קמע מיוחד שנכתב בידי החכם המומחה לדבר. להלן דוגמא של קמע :

לאישה שלא תפיל פרי בטנה לעולם ויד, כתב פי כאג'יט ועמלו פזעבא דל קצבא ועלקו עלא דהרהא וזה מה שכתוב – כתוב על נייר והכנס אותו אל תוך נרתיק מקנה סוף, ותלה אותו על גבה ( של האישה ) וזה מה שכתוב.

החותם הזה : ירמ"א או"א – יהי רצון מלפניך א אלקינו ואלקי אבותינו, רופייא ( כך במקור ) חינם, רופיא לכל בשר תשליחו ( שלח ) רפו"ש – רפואה שלמה – לחולי פרי בטנה של פב"פ – פלונית בת פלוני.

ותצילי והא מכל צער ונזק ומכל שידי"ן ושדתי"ן אכי"ר אנס"ו – אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד – תם. 

למנוע פזילה.

אם אישה בהיריון סועדת את ארוחתה בביתה, או אם היא שותה כוס מים, ופתאום תיכנס השכנה או אורחת כלשהי, היא תהיה חייבת להזמין את האורחת לארוחה או להגיש לה מים לשתות מאותו כלי שבו הי שתתה, אחרת הוולד יהיה פזלן.

למנוע לבקנות.

בשלושת החודשים הראשונים של ההריון על האישה ההרה להיזהר מלפגוש או מלראות אדם לבקן ( אלבינוס ) בעל מום או בהמה טמאה. ואם בכל זאת היא נתקלת באחד מאלה, היא חייבת לנשוך את לשונה, או לכל הפחות את שפתיה, אחרת הוולד ייראה כמו מפלצת. כדי להימנע ממראות זוועה, היא מסתכלת בירח ובכוכבים ובפרט בחודשים הראשונים להריונה.

אל גרראב – שואב המים

במרוקו כמו ברוב ארצות המזרח, ישנם הרבה שואבי מים ערביים, המוכנים בשפת המדינה אל גרראב ( בריבוי גרראבא ) . שואבי מים אלה נשאו על כתפיהם נאד מעור של עז שחורה, והסתובבו בדרך כלל בשווקים וברחובות כשהם מכריזים על מרכולתם בעזרת פעמונים מנחושת התלויים להם על הצוואר. אל מאל בארד – מים קרים.

וכל צמא הרווה את צמאונו במקום תמורת כמה פרוטות, אולם אם אישה הרה תפגוש את הגרראב ולא תשתה ממימיו, אף על פי שלא תהיה צמאה, עלולה היא לגרום לכך, שהילד שתביא לעולם, ישא איזה חלק מגופו נמש שחור, הדומה להפליא לנאד השחור של שואב המים.

נמש זה עלול להופיע על הבטן של הרך שיוולד, על ידו או על כל חלק אחר של גופו. כדי למנוע סכנה זו, על האישה לשתות מים מנאד הגרראב ואף לטבול את ידיה במים הקרים האלה. 

תוסימת דלחואם – בהרות הייחום.

אם הצעירה ההרה מתעדתדת להיום אמא, תפגוש בדרכה, אישה ברחוב עם אודם ( אל עככאר ) על הלחיים, ואותה אישה מגרדת באיזה מקום בגופה. הילד שיבוא ישא על גופו לעולם בהרת הנקראת תוסימא דלוחאם. הבהרת תופיע בדיוק באותו מקום בגוף, שבו גירדה האישה.

אם תראה שני ורדים צומחים ולא יהיה באפשרותה להשיגם, ובאותו רגע תגרד חלק כלשהו בגופה, התינוק יוולד עם שתי בהרות אדומות באותו מקום בו האם התגרדה.

התרחקות ממכוערים.

בחודשי הריונה הראשונים אין האישה יושבת בחברתם של אנשים מכוערים או בעלי מומים. היא נמנעת מלפגוש אותם בכל דרך שהיא ולא להסתכל עליהם כלל, פן תביא לעולם ילדים דומים או בעלי מומים, ואם קרה ופגשה בדרכה באחד האנשים האלה, היא חייבת לירוק מיד.

כי הרוק טומן בחובו את כל הרע שהיה עלול להיגרם לה ולתינוקה, ברגע שנתקלה פנים אל פנים עם המכוער או בעם בעל המום.

בכל תקופת הריונה, היא חייבת להתבונן הרבה בלבנה. היא תסיר את חגורתה ותשחרר את עצמה כדי שבבוא העת, תהיה לה לידה קלה. היא תימנע מלסרוג בלילה , אחרת הרך הנולד יישא קמטים רבים סביב צווארו. האישה ההרה לא תצא בגפה בלילה, פן תיתקל במזיקין היכולים להזיק לה ולגרום להפלה.

ילדים יפים ובריאים.

במשך כל תקופת ההריון, נמנעים מלהרגיז את המעוברת, פן תיכנס לדיכאון או תפיל את עוברה. כדי למנוע ממנה את המצבים הלא רצויים, נוהגים

1 – לתת לה לאכול תמרים בשפע, על שום שהם מבטלים עצבות ודיכאון, כך היא תביא לעולם ילדים יפים, בריאים וגבוהים כעץ התמר.

2 – סגולה נוספת לזכות בילדים יפים ובריאים, היא אכילת הרבה כרפס בתקופת ההריון. פרחי הבשם, עמוד 106. כתובות ס"א ע"א, דאכלה כרפסא, הוי לה בני זיותני – האוכלת כרפס יהיו לה בנים יפים. אנציקלופדיה העברית, כרך א טור 1065, הכרפס מביא מזל, נהגו לתלות אותו עם השום והבצל בחדר והשתמשו בו לצרכי רפואה.

3 – אכילת האתרוג מבטיחה גם היא בנים יפים וריחניים ( כתובות סא ע"א ). נשיכת פיטם האתרוג, ביום הושענא רבא אחר תפילת שחרית, מבטיחה לידה קלה ללא צער.

4 – נטילת תאנים יבשות בחודשי ההריון האחרונים, אם שוחקים אותם היטב ומערבבים ביין, הן סגולה בדוקה ללידה קלה ללא צער וכאבים. ( פרחי הבשם עמוד 99 )

5 – גם כוסבר בימי ההריון, הוא גורם אוב להבאת ילדים יפים ובשרניים.

6 – אכילת ביצים רכות, מבטיחה למעוברת ילדים בעלי עיניים יפות. כתובות סא, ע"א, דאכלה ביעי, הוו לה בני עינני – האוכלת ביצים יהיו לה בנים בעלי עיניים גדולות.

7 – כן מוצע לאישה ההרה לשתות כוס מים מעל לראש הצבי שהוא חיה עדינה, להביט ולהסתכל עליו, ומובטחים לה ילדים יפים ונחמדים ובעלי עיניים יפות. כמו כן אם האישה המעוברת תלעז ותתלוצץ על אישה לא יפה, תהיה בטוחה שהילד שייוולד יהיה מכוער ודומה לאישה הלא יפה.

8 – רוב הנשים ההרות נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברי צדיקים. בן עמי, קדושים, " לכל משפחה צדיק מגן משלה, ששמו רשום על הקיר הפנימי של בית המגורים.

Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur interieur du logis.

כיצד לדעת אם תלד בן או בת.

כל זוג צעיר בחברה הנידונה משתוקק דווקא לבן זכר. עזה במיוחד התוחלת הזאת  לקראת הלידה הראשונה, שיהיה בן זכר בכור ראשית האון, למען יגילו וישישו בו האב, הסבא, הסבתא וכל בני המשפחה.

על מנת לדעת אם האישה המעוברת תביא בן זכר לעולם, יש מגוון רב של " ניסיונות ובדיקות " והרי כמה דוגמאות :

1 – לנשי מכנאס יש שיטה מיוחדת ובדוקה : ראשית המעוברת לוקחת מעט חלב משלה ומורחת ממנו כמה טיפות על הקיר. אם החלב יבריק כמו לכה, סימן שהיא הרה בבן זכר, ואם יצא עמום סימן שתלד בת. ( לפי מה שנמסר לנו מפי אינפורמנטית ירושלמית )

 – מחבק רפואה וחיים מזכיר שיטה דומה : " מעוברת הרוצה לדעת אם תלד זכר או נקבה, תיקח חלב מדדיה ותמרח אותו על נייר, ותניחוהו מול האש. אם נעשה אדום, תלד נקבה ואם נעשה לבן כמות שהוא, תלד זכר "

3 – מלכה מביא שיטה הפוכה דווקא : " המעוברת תיקח פיסת נייר לבן, תרטיב אותה בהפרשת חלב של שכנה מניקה ותעביר את הנייר על האש. אם הנייר ייהפך לאדום, סימן שהאשיה הרה בבן זכר, ואם הנייר יישאר לבן, היא תלד לצער כולם בת.

והוא יוסיף : " כדאי לציין שהצבע האדום מסמל את הכוח ואת האופי הגברי, ולעומתו הצבע הלבן נחשב לטפך, על אף היותו סמל של עדינות, הוא גם סמל של חולשה.

4 – אם מעוברת תיקח מהחלב שלה, תשים אותו בכלי של מים, והחלב ישקע למטה, יש לה בן זכר, ואם החלב יצוף למעלה, היא הרה בבת.

 עוד מוסיף רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים חלק ג' סימן אלף שנג הדברים הבאים :

סימן אלף שנג.

לרי"ע אנהורי הי"ו, לקאזא בלנקא, שבט

מכתבו הגיעני, אמר כבודו, כי שמעה אזנו שאני אמרתי כי יש סימנים הרבה להכיר המעוברת אם תלד זכר או נקבה, ובקשתני להודיעך אם אמת בדבר, כי שאלת לרופא אחד ואמר שאין שום סימן לזה.

תשובה, כן ידידי אני אמרתי שכך אמרו הראשונים, שכן כתוב בספר " שבילי אמונה " בנתיב חמישי דף 112 ע"ב, וזה לשונו להכיר בשתן ההרה, קח ההשתנה ושים אותה בקערה מעץ ותקע בה מחט, וישהה שם מעט, אם השמרים יעלו סביב המחט כעמוד ענן, היא הרה מזכר, ואם השמרים לא יעלו רק יעמדו בתחתית הכלי סביב המחט היא הרה מנקבה, ואם השמרים לכל צד אינה הרה אלא חולה.

כתב אריסטו, כי כשכובד העובר או תנועתו הוא בצד ימין, הוא זכר להיות הצד ההוא חם, ולשמאל היא נקבה, או תשרה חתיכת לחם בדם נדתה ותתננו לכלב אם יאכלנו תלד זכר.

כתב אבוקראט,המעוברת מנקבה דדה של שמאל עבה משל ימין, ואם מזכר הוא להיפך. גם כשהיא מעוברת מזכר פניה צהובים, ומנקבה זעופים, גם אם תשים מחלבה בכלי של מים וישקע, הוא זכר ואם יצוף למעלה הוא נקבה.

גם הזכר יחליש האישה יותר כי הוא ימשך מדמה, ועוד כי טבע הזכר הוא חוץ מטבעה, עד כאן לשונו, גם שאלתי כמה רופאים ואמרו שישי עוד סימנים אחרים בדוקים, והרופא ששאל כבודו הכחיש את הכל, רופא אליל הוא, ושלום

אני היו"ם ס"ט

5 – גם לפי השתן אפשר לדעת. מעוברת הרוצה לדעת אם היא הרה בבן זכר או בבת, תבדוק את השתן שלה : אם הוא כהה חזק, יש לה בן, ואם צבע השתן צהוב וחיוור, סימן שיש לה בת – לפי מה שנמסר לנו על ידי אינפורמנטית מירושלים.

6 – עוד " סגולה בדוקה " : בקש מהמעוברת, באופן פתאומי להראות לך את ידיה, אם תראה את ידיה באופן שגב היד יהיה למעלה, היא ההרה בן זכר, ואם כף היד תהיה למעלה, זו נקבה.

7 – בדרך כלל, יש לנשים ההרות סימנים מוסכמים ומיוחדים להבחנה אם הן הרות בזכר או בנקבה. למשל, כאשר הצד השמאלי של המעוברת בולט יותר משל הימני, סימן הוא שהאישה מעוברת בנקבה, אך כאשר יש זכר, הצד הימני ( הדד ) בולט יותר. או למשל, כאשר היא מעוברת בזכר, םניה צהובים ובנקבה הם זועפים.

8 – עוד ניסיון נוסף המכונה " הזזאזא מימונה " : האישה ההרה לוקחת מעיל ישן קצר ( שכמיה ) ותולה אותו בכניסה של החדר, אם ייכנס גבר, סימן שיהיה לה בן, ואם אישה, סימן שתביא בת. דבר אחד ברור, כל אישה עושה כמיטב יכולתה כדי לזכות בבן זכר.

באישה הצעירה שזה עתה נכנסה להיריון, בנוסף לדאגותיה, היא נחשבת על ידי הסביבה והקרובים לייצור הנמצא במצב מסוכן, ופוחדים לבל חס וחלילה תלד לפני זמנה. דואגים שהיא לא תכעס, שלא תתאווה לדברים שאינם בנמצא, שלא תעבור במקומות חשוכים שמא תיפגע ( על ידי השדים ), שלא תצא בגפה בלילות ושלא תעבור בשוק הקצבים אל גזזארין, מקום שבו נמצא תמיד דם.

ברם, סכנות רבות אורבות לה, ולכן בקשותיה ותפילותיה בתקופת הריונה, זה לעבור תקופה זו בשלום וללא תקלה. תפילה זו לא משה מפיה, במשך כל תשעת חודשי הריונה