מורשת יהדות מרוקו

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

משם שמתי פעמי לשכונת הנואוול (=סוכות או בקתות), כנראה זכר למתיישבים ראשונים שמצאו מנוח לרגליהם בדיור ארעי שם, שבנפתולי שביליה נולדתי וגדלתי עד לעלייתי לארץ. ללא קושי זיהיתי את הסמטאות, המקומות והבתים שבהם עברו שנות ילדותי, אך באתי למצוא את הבית שעזבתי בו את בני משפחתי מאחורי לפני 30 שנה, וכאחוז תזזית דבקתי בחיפושי אחריו. היו אלה רגעים שלא מן העולם הזה, כי אף שלא עלה בידי לזהות את האתר בדיוק, רגלי נשאוני לשם. התעכבתי לחקור ולשאול כי נפשי יצאה לקול או למראה מסייע, אך השכנים שחלקם הכירו את הורי כיוונו את פעמי לכיוון שבו צעדתי ממילא. הדופק בעורקי היה קרוב לפוצץ את רקותי כאשר טיפסתי במדרגות הדירה. היססתי, היות וחדר המדרגות של זיכרוני היה רחב וגבוה בהרבה, ומספר מעלותיו גדול בהרבה והמרחקים ביניהן מרווחים בהרבה משנראו לי עתה. אך לא היה עוד ספק – זה המקום. הבטתי סביבי בידיים רוטטות ובעיניים ערפיליות אל שאר הדירות השכנות, כמבקש לדחות לעוד רגע קט את ההתעמתות הבלתי נמנעת עם ביתי שכה רציתי בה וכה יראתי ממנה. אך כבר לא היה מפלט, שכן הייתי שם. נקשתי בריסון וביד רועדת על הדלת, וערבייה צעירה פישקה את דלתה במבוכה ובעין שואלת. ביארתי בגמגום מי אני וביקשתי היתר לבוא פנימה ולראות. הרעד הפנימי שלי הגיע לשיאו עד שלא ידעתי היכן אתחיל, אך ביקשתי רשות להביט סביב. היא חייכה בחמימות ובהבנה, שהייתי אסיר תודה עליהן ושבלעדיהן לא הייתי מעז להמשיך, וסימנה שהכול פתוח לרווחה לפני. היא צמצמה עצמה כדי לא להעיב עלי, אחזה תינוקותיה בידיה ונסוגה אן־שהוא כדי להותיר לי מרחב פתוח לחוות בו את רגשותי במלוא העצמה ובפרטיות בלתי מופרעת. ואז החילותי מרחף כבחלום, מן המבוא אל המטבח, בית הכבוד וחדרי המיטות, המחסנים שבהם נהגנו לשחק במחבואים, ואפילו גג הבית ששימש לנו מגרש משחקים בימי הקיץ הלוהטים. מצאתי עצמי בחדר המרווח שבו ישגו אחי ואחיותי ואני, עשינו שיעורי בית, שיחקנו, רבנו, צחקנו ובכינו. אף פינה ואף זווית לא חמקו מעיני הבוחנות כלא־מאמינות, אצבעותי נגעו בכל קיר וחלון, מבטי סקר כל קורת עץ שסמכה את התקרה, וכמה התאוויתי שקורה כזו תסעד את עומס רגשותי שאמר להכריעני! הזיכרונות והעולם האמתי לא התיישבו יחד היות והפסגה הזוהרת במחשבה לא פגשה ברגשות השפל התהומי שסובב אותי. הייתי חייב לצאת מן המחנק שאחז בי, נתתי שלמי תודה למארחת נעימת־הסבר והלכתי לדרכי מלא וריק בה־בעת, מורם לעננים ומושפל לעפר.

ריצת האמוק בסמטאות המלה הייתה ריקנית משהו לאחר חוויית ההתרוננות המרירה ההיאה החמאם(בית המרחץ) שאליו שלחו אותנו לפרקים לרחוץ בשרנו בערב שבת וחג, המאפייה השכונתית שאליה הבאנו את לחם ימי החול והחמין של שבת, בתי החברים והקרובים, החנויות, הסמטאות החבויות שהובילו לבתי הכנסת, קיר בית הקברות – כל אתר וצרור זיכרונותיו. בפרט העלה חיוך על שפתי זכר המאפייה שתמיד עוררה אצלי תמיהות. אמי ז״ל לשה בעצמה את כצקה מדי יום לשש כיכרות לחם כי מזון כה בסיסי אין מניחים לעוזרת לענות בו. היא פעלה בזריזות מפליאה, כורעת על ברכיה מול קערת החרס הענקית שבה עירבה את הקמח והמים. הקמח היה לבן, ובעתות מלחמת העולם, כאשר לאנשים רבים לא היה די להם, וכשהיה – היה עשוי סובין ושעורה, ובימים של טרם מודעות לתזונה נחשב זה ללהמא עניא, הייתה אימא ז״ל מונעת מאתנו מלצאת לרחוב עם הלחם המבהיק בלובנו והמרוח בחמאה טרייה כדי לא לנקר את עיניהם של ילדים שחיו במחסור. כל יום בשעה יעודה, לאחר שכיכרות הלחם החמיצו ותפחו, בא ערבי שליח המאפייה (טראח) והעמים את כיכרותיו של כל בית אב על לוח עץ נפרד זה על גבי זה בערמה שעברה את קומתו, והוליך את כל הכבודה הזו בשיווי משקל קרקסי היישר לפי התנור. בעל הבית, סידי אליזע׳י, דמות ססגונית כשלעצמה, שבמקום מן הייישוב לא היו מתירים לו לעסוק באפיית לחם עם אפו המכורסם והמזוהם בפצע פתוח, שמדי שבוע איכל יותר ויותר את מה שנותר ממנו – אליזע׳י זה ניצח על העניינים מעתה ואילך. כבמטה קסמים, ובסימונים סמויים שמעולם לא עמדתי על טיבם, ידע למי שייכות הכיכרות האפויות, הבחין אותן מכל מאות האחרות והדומות להפליא והסדירן על הלוחות, שמיד נשא השליח בחזרה לבתים מהם נטל אותן בבוקרו של יום. ובדיוק כשהכול שבים מבית הספר או מן העבודה, מגיע לוח הלחם המהביל שכולם אצים לקצצו לפרוסות. בשבתות היה הפלא גדול יותר כי ילדים שלוחי אמם הביאו בעצמם את סירי החרס ובהם החמין והחיטה והפקידום בידי אליזע׳י, והוא התקין אותם לתוך התנור העמוק שהכיל מאות כמותם. בימי שישי וביום שבת בצהריים היו הדרדקים שהפקידו את סיריהם שבים לתבוע אותם, והוא הוציאם חמים לפי סדרם וידע מה להפקיד בידי מי, בלי שאי־פעם עלתה טענה על שמאן דהוא נהנה בטעות מחמין זולתו. בבית אבא היה תנור גחלים במטבח, ונחסך לנו כל הפולחן הזה של הפקדה ומשיכה של סיר החמין בערב שבת ולמחרתו.

הרב ידידיה הוסיף פרשנות משלו לפרשת אלי גוזלן. אין לדבר כל קשר ליחסי ערבים־יהודים, הוא קבע, אלא לעיסוקו של גוזלן בהענקת מלוות לערבים בריבית קצוצה, ועל כך קיננו בלבם טינות וטענות. ומשעה שהגיעו מים עד נפש החליטו לנקום בו ולהיפטר ממנו. הוא גם אמר כי כאשר עוזרת הבית של הנרצח נעצרה, היא סירבה לגלות את זהות הרוצחים על אף המכות והעינויים שהיו מנת חלקה בשעת החקירה. ״הבנתו״ של הרב את מניעי הרוצחים וסלחנותו לשיתוף הפעולה של העוזרת עם רוצחיה הדגימו בפני עד כמה העמיק לחדור הלך הרוח הד׳ימי לנשמתו של הרב, ודרכו ודאי גם לנשמות אחרים. כי מה פירוש הדבר שגוזלן גבה ריבית גבוהה? מישהו אילץ את הלווים לבוא אליו? הרי ידעו את תנאיו, ואם היה בנמצא נדיב ממנו שגובה פחות, מן הסתם היו נוהרים אליו. האם דיבר מישהו על הסיכונים שגוזלן הסתכן אם הלווים לא יחזירו את חובם, ומי ישלם עבור סיכונים אלה אם לא הלווים עצמם? זה מזכיר פועל שבא לבקש על נפשו ולקבל עבודה לפרנסתו אפילו בשכר זעום, אך בשעת הדחק למעבידו הוא מבריז על שביתה אלא אם יעלה שכרו בו־במקום. אדם חופשי לתור אחר מלאכה בלבבו בשכר שהוא מוצא ראוי, אך משעה שקיבל על עצמו תנאים הוא איננו יכול לשנותם באמצע הדרך ובוודאי אין לו צידוק להרוג את מעבידו על כך. נעברה כאן אפוא עברה חמורה שאין לה כל צידוק, והמסקנה היחידה היא כי אין לתת אמון בשום הסכם שאתה כורת עם סוג אנשים מסוים העלולים לקום עליך ולהפרו כאשר לא נוח להם למלאו. אורח התנהגות כזה היה מקופל ביחסם של המוסלמים ליהודים במרוקו כי תמיד חיפשו עילה להשפיל את היהודי ומעולם לא חסרו נימוקים וצידוקים לכך. חמורה עוד יותר הייתה בגידתה של העוזרת כמעסיקה כי כנראה מסרה לרוצחים את הפרטים הנחוצים להם לביצוע זממם. בכך שיתפה פעולה עמם ועוד גוננה עליהם בחקירתה ובכך הייתה ממש לבת־ בריתם. אף ייתכן, כמובן, שבמשטר המושחת ההוא עשתה גם המשטרה לכסות על הפושעים ותלתה את הקולר במי שסירב למסור את זהותם. זה נראה ונשמע בלתי־תקין ומעוות מכדי להעלות על הדעת כי צדק היה פה, או סתם מקרה של פשיעה רגילה ללא בסיס אידאי כלשהו. כמובן, גם ״הכנותיו״ של הרב, שיש להניח כי פעל להפיצן ברבים, לא יכלו להביא לחשיפת האמת.

בעוד אני מהרהר בסוגיות אלה, שאני כתייר יהודי זר מעלה ומתלבט בהן, שמעתי את מדריך התיירים הרשמי שנלווה לקבוצתנו מתנצל לפנינו על מקרה אלי גוזלן, ללמדך כי העיק על השלטונות שידעו דבר או שניים יותר ממה שהודו בו. לולא הכרתי את שליחותם של מדריכי התיירים הרשמיים במשטרים טוטליטריים להביא את דבר השלטונות לתיירים הזרים כדי ללכוד אותם בתעמולתם ולתרום להפצת גרסתם ה״תמימה״ וה״תרבותית״ בעולם – הייתי גם אני נופל בפח הזה. על מעשה פשע מן השורה אין מכבידים מילים כה רבות, אין מפעילים מנגנון תעמולתי שלם להכחיש אותו ואין חוזרים ומדגישים כי אין ליחסי יהודים־ערבים דבר אתו. ניצחת היא העובדה כי שני שלוחי התעמולה הזאת, גם הרב היהודי שמן הסתם פעל בתמימות, וגם מדריך התיירות שחוזר ומשנן את הקו הרשמי למאזיניו התיירים, חזרו במדויק על אותם הנוסחים והשתמשו בדיוק באותן מילים: ״אין הצדקה לראות מעשה פשע רגיל כבעל משמעות ליחסי יהודים־ערבים״. וכדי לא להוציא דברים אלה מהקשרם הכללי, יש גם להזכיר כי לכל אורכו של הטיול הזה חזרו המדריך ובעלי תפקידים אחרים שפגשנו על אותן הססמאות עצמן לאמור: ״היהודים מוכרים במרוקו כאזרחים שווי זכויות״, או ״יהודים מעולם לא נרדפו במרוקו״, או ״יהודי מרוקו הוטעו על ידי התעמולה הציונית להגר לישראל, אך כיום הם כולם חפצים לשוב לארץ המקור שלהם״, או ״לו התירה להם ישראל לעזוב היו ודאי שבים כולם למולדתם״, או ״בישראל הם מנוצלים ומופלים לרעה בעוד שבמרוקו הם היו חלק מן העילית״. דברי הבאי אלה שאין בהם אמת הם רק תעמולה גסת־תפרים לעינו של הבוחן. כה מושרשים היו בדוברים שחזרו ושיננו אתם באוזנינו בכל הזדמנות, שלא יכלו להיות אלא ססמאות תעמולה אחידות שהוחדרו לאומריהן על ידי השלטונות. כיצד יבארו אחרת לעצמם ולאחרים את יציאת ההמונים היהודים ממרוקו כשאך הותר להם? אשר על כן כל אמירותינו כי כל אדם חופשי לצאת מישראל בכל עת, או שאנו מאושרים בארצנו, נפלו על אוזניים ערלות, מה עוד שנראינו להם כה מאושרים לשוב ולטייל במרוקו. בכל הזדמנות חזרו והבהירו כי אנו חלק מדמם ומבשרם וכי הם רואים כמה אנו מחוברים למרוקו ושמחים לשוב אליה, וכי ראו חיזוק לאמונתם בעצם שובנו לביקור, בקלילות שבה דיברנו והילכנו בין עמך ברחובות ובחתירה הנמרצת שלנו לשוב לשורשינו.

מפגשי המרגש עם בית אבא הטריף את דעתי, ומרגע ששבתי לחדרי ב״מלון פאס״ המהולל לאחר יום תמים של התרוצצויות, מפגשים והתרגשויות, לא ידעתי מנוח לנפשי. היות וכבר צעדתי פעמיים באותו היום לרובע היהודי ובחזרה, נחת לא הייתה לי ורוחי סערה ממה שראיתי וחוויתי. לא יכולתי לספק לעצמי הסבר סביר מהו הדחף המסתורי לשוב ולקלוט עוד ועוד רשמים מערש ילדותי, אך מיד בהגיעי לשם אחזני קבס ולא יכולתי לשאת את המחזות שראו עיני. הכול היה הרוס, מעורר רחמים, שומם ודוחה, אך בה־בעת קסום, מושך כסיפור אגדה. הלכתי בשבילים ההם מבלי שידעתי תמיד לאן פני מועדות, ובכל זאת לא אבדה לי דרכי אף לא פעם אחת. לא אהבתי מה שעיני ראו, אך התאוויתי לראות עוד ועוד. אני משער שעברה של הקהילה, החיים הסואנים והכל־כוללים, התומכים והמשרים ביטחון שבהם צמחתי, הסביבה המשפחתית, החברים, עיסוקי היום־יום של נער מתבגר וחולם – כולם היו זרועים ומושרשים כי עמוק ממה שיכולתי לשער, והתקשיתי להיחלץ מתוכם ולחלצם ממני גם לו התאמצתי. מרוקו בכללותה, על אף יפי נופיה ומגוון המראות שהיא מזמנת לתייריה, לא נגעו לי עד כדי כך. עשרה ימי סיורים טרופים בכל חלקי הארץ הספיקו להשביע את סקרנותי ולהשיב על שאלות רבות שהטרידו את מנוחתי, ־אין בי רצון מיוחד לשוב אליה, גם לא לביקור חטוף. אולם פאס, ובמיוחד מה שהיה המלח היהודי שלה, הפכו לנקודות משיכה מיסטיות כמעט עבורי, עד כדי כך שאני מתאווה לשוב אליהן בכל עת. ואמנם, לימים שבתי לשם עוד ועוד בין כמטייל ביני לביני, בין כמוביל קבוצות טיול שעמן חלקתי את ריגושי.

עמדותי הדו־ערכיות כלפי מרוקו בביקור מהפך־המעיים ההוא עוצבו בוודאי על פי רגשותי הדו־משמעיים לגבי שארית הפלטה היהודית שם. כי איש אינו יכול להתעלם מכוחם ומהשפעתם חרף מספרם הזעום, מאופקיהם הרחבים החובקים עולם, מיחסם המשפחתי כלפי יהודים אחרים, בייחוד מישראל, מדאגתם הכנה לישראל ולקורות אותה ומכושרם המתמיה לשרוד על אף הלחץ ואי־השקט בישיבתם שם. אך מצד שני מאסתי עד תיעוב מיחסם אל הארץ שבה הם עדיין חוסים ואת משמניה הם אוכלים. אף כי הביעו מנשיות לבם כי אינם מאושרים שם, כי הם חיים בשפע אך גם בפחד, באי־בהירות ובחוסר ודאות, גם לא חדלו מלהרעיף מלוא החופן שבחים על המלך ועל ארצו, לחזר על דלתו ועל דלתות בעלי השררה המושחתים ואפילו לנהוג עמם כניעות, ציות וחנופה. הם צוברים הון בארץ מגוריהם, אך בזים לתושביה. הם שחוחי קומה בפני בעלי המאה והדעה, אך נוהגים לא בהגינות עם הכפופים להם מבין הערבים. הם מהללים את המלך בפומבי, אך לא מעט דברי תוכחה באמתחתם כאשר הם בינם לבינם, כאילו(כך הם מקווים) עין אינה רואה ואוזן איננה שומעת. וצץ פרדוקס באורח חייהם: חרף עתידם המעורער והקפדתם לא לטלטל את הספינה שהם נאחזים בה, הם אינם נוהגים כפי שהיינו מצפים מגולה דוויה ומאוימת, כלומר כיהודים בביתם ובערבים בחוץ, שלא לתת בידי הגויים אמתלה להתעמר בהם כפי ששנינו עם סוליקה. אדרבה, הם נדמים כמחפים על חוסר ביטחונם בכך שהם נוהגים בראש חוצות כלא־ערבים בעליל, עם כל סממני התרבות הזרה: לבוש מערבי קפדני, לשון צרפתית, גינונים מערביים והתנשאות של מכיר בערך עצמו. אך בצנעת ביתם, שם אין איש צופה בהם, הם לובשים את גלימת הגלבייה המרוקנית, נועלים את נעלי הבלע׳ה הנוחות להישמט בנעלי בית, דוברים את הלהג הערבי המקומי, מסובים על ספותיהם הנמוכות כדרך שעושים מרוקנים ומתענגים על המזון המרוקני המשובח ועל תה הנענע הבלתי נמנע שהם בולעים תוך השמעת קולות־מצמוץ כמנהג שכניהם. שם הם גם נפתחים לרווחה, משילים את קליפות העולם החיצון ומציגים את מהותם ועצמם: קרובים, חמים, אנושיים, דואגים לבני עמם ונאמנים לשבטם.

מכל קהילות ישראל בגלויות העולם לא נתקלתי מעודי בעדה כה מסורה לישראל ולעמה, אם כי אין לדעת בוודאות אם זהו חלק מנאמנותם השבטית, או המשך למסורתם הדתית ששלטה בכיפה במשך כל 2000 שנות יהדות מרוקו, או אולי חיפוש אחר עוגן יציב שיסיח דעתם מאי־הוודאות סביבם. לרבים קשרי משפחה בישראל וכולם, לרבות החלכאים ושפלי הקומה שביניהם, מקיימים

זיקה אמיצה ליהודים, ליהדות, לישראל ולעדות ישראל בעולם. הם הלוא צפו במו עיניהם וחוו על בשרם את התכווצותה, התפרקותה והיעלמותה של קהילתם בעלת כוח החיות ודברי הימים הארוכים וספוגי הסבל, ואיך הפכו להערת שוליים מעוררת סקרנות בתולדותיה של ארץ שאינה מן החשובות בעולם. שמא זיקתם המחודשת לעם ישראל וליהדות היא ניסיון נואש להינצל מתהום הנשייה ולהתחבר לזרם ההיסטוריה הראשי? אולם היה עוד היבט לדו־הערכיות של רגשותי והוא הפער שאינו ניתן לגישור בין אופייה הערבי והמוסלמי בעליל של מרוקו זו, שניצבה לפני בכל ממשותה (דבר שהיה אמור להרתיע אותי מתוך אינסטינט ועוינות), לבין הזהות המתעוררת והמתחדשת שלי נוכח סערת החוויות שחוויתי. האווירה, שמות הרחובות, השפה המדוברת, פוליטיקת היום־יום – כולם הזדקרו לנגד עיני כמהויות הנוגדות את הווייתי והמחייבות הסתייגות ורתיעה, והנה אני נמשך אליהן ומתגרה בהן וקורא עליהן תיגר. בימי ביקורנו הוצרכנו לזכור בהתמדה היכן אנו נמצאים מאחר שבמלון, בכל בתי הקפה וברבות מן החנויות, צפו האנשים במשחקי הנוער ל״גביע פלשתין בכדורגל״, שהביאו למרוקו קבוצות נבחרות מכל רחבי העולם הערבי. בצאתי משדה התעופה בקזבלנקה, שהוכרחתי לעזוב לבדי מפאת אילוץ טכני כלשהו, עמדתי באותו התור של המשלחת הפלשתינית, ואחריה משלחות עיראק, סעודיה, אלג׳יריה ושאר מדינות הליגה הערבית. גם הם באו לביקורת יציאה באותה שעה, ובהיעדרה של משלחת מצרים שארצה חתמה אתנו על הסכם שלום, התירו לעצמם הצעירים הללו תוכחה וביזוי, נאצה ושנאה כלפי ישראל, וודאי לא העלו בדעתם שאחד מאנשיה עומד בתוכם כעלה נידף. זה לא הוסיף להרגשת ביטחוני או הנאתי במרוקו, אדרבה – ייסורי הדו־ערכיות כרסמו בי בכל פה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012 – עמ'63-59