שבט-יהודה-לרבי-שלמה-אבן-וירגה


שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז

השלשים ושלשה

בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת דבר.

השלשים וארבעה

באחד מערי אשכנז קמו הנוצרים וקבצו היהודים ואמרו להם, שאם יקבלו עליהם תוך שלשה ימים דת ישו— הרי טוב, ואם לאו— ידעו נאמנה כי כולם ימותו בחרב אין המלט. נקבצו היהודים, ובשק ואפר ובתענית צעקו אל ה' ואחר השלשה, כי ראו שלא נענו מן השמים, הסכימו כלם למות. אמרו  הבחורים שבהם: אנחנו נבקש להנקם מצרינו ואחר כך נמות על קדוש השם הגדול! ובבקר, כי נקבצו כל הנוצרים למקום ועד שופטיהם, והיו ממתינים שם שיבאו היהודים להתנצר, ויקח כל אחד מהם אחד אל ביתו ללמדו דתם ועקרם, קמו אנשים בחורים מבחורי ישראל, וחרבם תחת לבושם, והלכו לפתח מקום הועד, ולא השאירו מן הנוצרים פליט. וקודם בואם צוו לנשותיהם שידליקו אש בארבעה מקומות בעיר. וכי אין איש מכבה הבערה, כי כלם במקום הועד היו, שרפה כל העיר והיהודים עמהם.

זה שמעתי מפי חכם גדול אשכנזי שבא לשליח.

השלשים וחמשה

גם מפי חכם מקובל בא מצרפת שמעתי, כי בעיר אחד, נקראת בודון, נגזרה  גזירה, והוא כי הדליקו אבוקה של שעוה ושמו אותה ברחוב העיר והכריזו ואמרו: כל יהודי שיבא ויתנצר קודם גמר האבוקה — יקבלו אותו, וכל מי שיבא אחר כך — ישרף באש. וכולם עמדו על קדושת השם ונשרפו הם ובניהם. ואיש היה ביניהם, איש גבור חיל וחכם ואהוב מאד לשר העיר. ושלח השר לקרא לו ולבקש ממנו שיתנצר, ויעשה לו כבוד ושררה אשר כמוה לא נשמעה. אמר לו האיש היהודי: ומה כבוד תעשה לי שידומה ויערך למה שיעשה לי אדון הנשמות כאשר לא אתנצר? והשר כעס מאד והתחיל לחרף לו ולדתו.

אחר הדברים אמר לו האיש היהודי: אין לבי להתנצר, אבל אפשר שבראו­­תי האש הגדולה אשר בו ישרפוני אפחד ואשוב מדרכי. לכן, אדוני השר, צוה  ויעשו ברחוב אש גדולה ולך עמי סמוך לאש, אולי בעת ההיא יתן האל בלבי את אשר ברצונך. אמר השר: טוב הדבר מאד! וצוד. שידליקו אש גדולה מאד, הלך עמו שם. והאיש היהודי כי ראה עצמו סמוך למדורה, והוא איש זרוע תפש מהשר והשליכו באש והוא עליו, ומתו שניהם.

השלשים וששה

באחד מערי אשכנז גזרו גזירה שכל היהודים ימירו דת תוך ג׳ ימים,ואם לאו — שישרפו כלם, נאספו העניים והתענו ב׳ ימים, והסכימו שאם לא יענו תוך ג׳ שיבאו כלם לבית הכנסת ושישחטו זה לזה ולא מיד ערלים, וכל מי שלא יהיה לו אבירות לב יתחנן לשמש הקהל שישחטנו הוא. וכן נעשה, והם שחטו נשיהם וילדיהם ראשונה, ונשאר השמש לבדו, והעביר סכין על צוארו ומת. בבקר יום ד׳ באו הנוצרים לפתחי היהודים לדעת מה כוונתם, ולא מצאו איש ולא אשה בבית. הלכו כלם לבית הכנסת ומצאום כלם שחוטים. הלכו אל המלך והגידו לו הדבר, והוא צוה שלא ינתנו לקבורה אלא  שישליכום לכלבים על פני השדה. ויש לקצת אשכנזים בקבלה שכפה עליהם הר אחד ונשארו קבורים.

זכות הקדושים האלה וכאלה יעמד לזרע ישראל בכל מקום שהם, אמן!

השלשים ושבעה

חרבן וחרב היה בגראנאדא, ומצאתי שהענין כך היה:

בימים ההם היה שם רופא גדול למלך, נקרא הר׳ יצחק המון ז״ל, והיה בכל יום הולך לחצר המלך. ויום אחד ראה ברחוב ישמעאלים מריבים ואמר לשוב לאחוריו ולא יכול, ובעברו דרך שם אמר אחד מן הישמעאלים לאחד מבעלי הריב: בחיי נביאנו, שתעזוב את חברך ולא תרדוף אחריו, והוא לא רצה, אז חזר ואמר: בחיי רופא המלך שתניחנו, אז הניחו מיד: נתקבצו הישמעאלים  ואמרו: נפלה דתנו נפילה שאין לספר, בחיי נביאנו השביעו — ולא רצה, וכשאמרו לו בחיי איש יהודי — אז הניחו! הנה אלה הרימו ראש קומו ונכריתם! קמו כלם וחרב בידם, ולא השאירו פליט, לבד קצת מהחשובים אשר ברחו לבית המלך ונצולו. מן היום ההוא והלאה קבלו עליהם הרופאים אשר שם שלא לרכוב על סוס ושלא ללבוש משי ושלא להראות שום שררה בלכתם ברחוב העיר, אם כדי שלא יקנאו הישמעאלים ואם להתאבל על אחיהם הנהרגים.

השלשים ושמונה

מפי איש חסיד וחכם כ״ר אברהם ן׳ ערמא שמעתי שנעשה נס על ידי אדוני  הר׳ יהודה ן׳ וירגה משבילייה אכתבנו הנה.

בעיר סמוכה לשבילייא, נקראת שיריץ דילה פרונטירא, באו כומרים בבית איש יהודי מעשירי הארץ ושאלו ממנו צדקה׳ ולא רצה לתת להם. ונמשכה  ביניהם קטטה ומחלוקת, והיהודי הכה אחד מהם. והם על כל הקהל יצא כעסם, ונתיעצו להעליל ולהשתיתם. וביום ההוא ראו שנפטר איש משומד ונקבר בבית הקברות שלהם, והלכו הכומרים ההם והוציאו את המשומד מקברו והוליכוהו לקברי ישראל. ובבקר צעקו ואמרו כי מצאו קבר המשומד  ריקם, ואין זה אלא מפני שהאיש ההוא יהודי היה מלפנים, והיהודים הוציאו­הו מקברנו שלא ילך לגיהנם עמנו.

הלכו כלם אצל הדוכוס וספרו לו כל המאורע. השיב הדוכום: תלכו מיד, קודם שידעו היהודים, ושאלו מהם אם יש ימים שקברו איש יהודי. הלכו לח­פש, ואמרו היהודים כי זה ימים לא נקבר יהודי. ובאו אצל הדוכוס ואמר  להם: לכו עתה לקברי יהודים וראו אם נמצא קבר חדש. הלכו ומצאו שם קבר מחדש, וחפרו ומצאו המשומד ובאו אל הדוכוס, ואמרו לו: מצאנו קבר חדש וחפרנו, וגם הכרנו האיש ההוא, והוא באמת האיש שנתנצר. והדוכוס חמתו בערה בו, ומ״מ אמר: ראוי לתת חשבון לדבר כזה אל המלך, ישבו כל היהודים בבית הסוהר עד יבא פתגם המלך.

והיהודים, כאשר שמעו את הדבר הרע הזה, שלחו שליח להר׳ יהודה ן׳ וירגא לשבילייא יבא מיד לבקש על עמו העומדים כלם בצרה, כי נחבאים היו ולא היו יוצאים לחוץ מגלות העם עליהם. וכאשר בא הר׳ יהודה אל הדוכוס לא היו רוצים לתת לו מקום לבא אל הדוכוס, כי לבבם למרע. דחף הר׳ יהודה לאנשים בחזקה ואמר לדוכוס: אדוננו הדוכוס! לא באתי להציל מאשמה ליהודים, כי כיון שעשו דבר כזה ראוי לשורפם, אבל באתי להגיד לאדוני מי הם אשר עשו כזה, ולא תבוא בדם נקיים. אמר הדוכס: ידעתי כי חכם אתה כמלאך, ואשר נדרת תעשה ותשמחני מאד, ומאד אכבדך כל הימים. אז אמר דון יהודה: יביאו לאדוני נייר חלק, וקח אותו בידך ואני לא אקחנו כלל. שלח והביאו נייר. אמר לדוכוס: תכפלנו בארבע חלקים. וכן עשה. אחר כך  אמר: שים אותו בחיקך לצד הימין. וכן עשה. אמרו, כי הר׳ יהודה הזכיר שם, כי גם מקובל היה, והוציא הדוכוס הנייר ומצא מצוייר ארבע כתות כומרים,לצד אחד היו שלשה כומרים חופרים בקברות הגוים ומוציאין הפגר, ובפאר. הש­נית בנייר היו מצויירין שלשה כומרים מוליכין הפגר, וכי כבד עליהם העביר אחד מהם אזורו מתחתיו, הנקרא קורדון די פראילי, והראש היוצא מיד השני שתפש היה נראה שם להראות פרטיות ההשגחה, ושלשה היו עומדים בראש השוקים לראות אם יבוא אדם ויראם שם, ושלשה היו מצויירים בפאר. רבי­עית שחופרין בקברי ישראל, ובכל כומר וכומר מהם היה שמו כתוב על ראשו. 

וכאשר ראה הדוכום הענין הזה המופלא תמה עד מאד ונפל על פניו והשתחוה ושלח הנייר מצוייר אל המלך. מיד שלח הדוכוס בעד הכומרים והכ­חישו, ואז הוציא הנייר, ונבהלו מפניו והודו. שאל להם הדוכוס ענין האזור, ואמרו שכך היה המעשה. שאל להם: על מה היו עושים ככה? והשיבו: להנקם  מיהודי אחד שקללנו. אמר להם: ומה חטאו האחרים? השיבו: לנקום נקמת דם ישו. אז צוה הדוכוס שישימו כובע שורף בראש כל אחד ואחד, וקמו כל העם להצילם מפני עטרת גלחות אשר להם, כי כל מי שיש לו אותה עטרה אין דין להמיתו, ושנים שכבר נשרפו נשרפו, והאחרים נצולו בשגרשם הדוכוס גרוש עולם.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד צ-צד

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז

השלשים ותשעה

בעיר רומא קמו פתאום תושבי הארץ וחרב פיפיות בידם, וקהל גדול וחשוב היה שם בימים ההם, ויאמרו להם: אם תקבלו דת הנוצרים — אחינו אתם, ותקבלו ממנו בכל יום כבוד ותועלת, ותחיו עמנו חיים ערבים, גם בג״ע נשב יחדו, ואם לא— תדעו נאמנה שתעברו כלכם בחרבותינו אלה ואין מציל מידינו. והיהודים נפלו לפניהם והתחננו מאד, ונתנו ונדרו להם כל ממונם ונכסיהם שיניחום בדתם, ולא הועיל. ובשלשה ימים יצאו מכלל הדת מרומי ומן הסביבות חמשה עשר אלף נפשות, ולא נמלטו כי אם יחידים אשר ברחו למרחקים, כי שמעו בהיותם בסביבות רומי את כל אשר נעשה בעיר. ואח­רים נמלטו בשוחד עצום בהחבא וברחו לעיר הגדולה נאפוליש, ושם נחו  מאויביהם, ולימים מועטים גם שם עבר עליהם כוס.

הארבעים

טופס כתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לק״ק גירונא שנת קי״ג – 1353 – לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגוים מאישטרי ג׳ירונימו די שאנטה פי,וסימנו מגדף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם.

וזה לשון הכתב:

אצילי בני ישראל, חורי יהודה, אשר בבתיהם וחומותם יד ושם, שם ית­נו צדקות ה', שמה ישבו כסאות לתורה ולתעודה כסא התלמוד, שם ישבו  מימי קדם, יחי לבבכם לעד! אשר ידעתם מקדם תדעו גם עתה, כי לא ינום ולא יישן מושיענו להצילנו ממבקשי רעתנו, ועץ אחד אשר יצא ממנו וחשב לאבדנו ולהשפיל דת אמת ארצה, הלא הוא יהושע הלורקי, חשב מחשבות להדיחנו, להראות כי הוא נוצרי באמת ושומר האמונה החדשה, ובקש מאת האפיפיור שיצוה ויבואו לפניו ראשי חכמי היהודים, כי רצונו להוכיח מתל­מוד שלהם שהמשיח כבר בא, ואמר אל האפיפיור שכאשר יוכיח זה ראוי להכריחם לדת ישו, כאשר יראה לפני רוממות קדושתו ראיות אמיתיות.

ואני הנני בא להודיע לכם כל המאורע, וממנו תדעו פרטים למה שתשיבו לאפיקורוס, ותדעו נאמנה כי עברנו מהסכנה דבר שאין לו שיעור, כי היינו לפני כמה הגמונים ושרים, ורבים היו המבקשים עלינו חובה.

שלוחי הקהלות הגיעו הנה יום ראשון לחדש ג׳ינירו, ובפרט שלוחי קהלות ארגון אשר הלורקי שאל עליהם בפרטות שיבואו על כל פנים. ובא מעיר סרגוסה הר׳ זרחיה הלוי והשר דון וידאל בן בנבינישטי והר׳ מתתיה היצהרי. ומקלעטיוב — הנשיא דון שמואל הלוי והר׳ משה ן׳ מוסא. ומעיר גואישקא — דון טודרוס אלקושטאנטין. ומאלקויס — דון יוסף ן׳ ארדוט ודון מאיר חליגואה. ומדרוקא — דון אישטרוק הלוי. וממון ריאל — הר׳ יוסף אל־ בו. ומומונצון — דון יוסף הלוי ור׳ יום טוב קרקושה. וממונטלבן— אבו  ג׳נדה. ומוילייסיט—דון יוסף אלבלג והחכם בונג׳ואה והר׳ טודרוס ן׳ יחייא מג׳ירונא, והאיש נורא מאד.

ונתקבצו יחד כל השלוחים, והסכימו ביניהם מי יהיה ראש המדברים בפני האפיפיור, ומי יתחיל הנקרא בלשונם ארינגא, והסכימו כלם שיתחיל דון וידאל בן בנבנשת, מפני שהיה חכם בחכמות ויודע בטיב לשון לאטין, והסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנם כל אחד בדברי חבירו ולחרף כאשר לא יודה לו, כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור, ושינהגו עם יהושוע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר, ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו, וכל אחד בנחת יאמץ לב חבירו שלא יפול.          

אז הלכנו כל השלוחים לפני האפיפיור בעזר אל מציל עני מחזק ממנו, והאדון האפיפיור קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת מאתנו הערים אשר ישבנו, ושאל את שם כל אחד ממנו, וצוה שיכתב. ומזה חרדה גדולה נפלה עלינו, ובקשנו מן הסופר לדעת טעמו של דבר, ואמר לנו כי אין בזה שום נזק, כי מדרך האפיפיור והמלכים לכתוב דברי ימיהם בספריהם, הכל  בפרט.

ואחר כך אמר לנו האפיפיור: חשובי עם היהודים, הנבחר מאת הבוחר אשר היה בימי קדם ואם נמאסו לאשמתם! אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עול, ינוחו מחשבותיכם, ודברו בלב אמיץ, לא תיראו ואל תרגזו. אמר מאישטרי גירונימו שרצה להוכיח כי המשיח בא, וזה מה­תלמוד שלכם, לפנינו יראה אם אמת בפיו או חלום חלם, ואתם אל תערצו מלפניו, כי בענייני הויכוח המדה שוה. ועתה לכו ותנוחו בבתיכם, ומחר בבקר בואו אלי.

ומיד צוה שיתנו לנו בתים כראוי, ושיתנו לנו מלחמו או ממה שנוכל אנחנו לאכול כפי דתנו, וקצתנו היינו שמחים עם דברי האפיפיור וקצתנו עצבים, כמדת היהודי.

ביום השני באנו לפני האפיפיור ומצינו כל החצר הגדולה מלובשת רקמה, והוא מקום הויכוח. ושם שבעים כסאות להגמונים הנקראים קארדינאליש  ואובישפוש וארסובישפוש, כלם מלובשים בבגדי זהב, ושם כל גדולי רומי ומבני העיר ומן השרים, קרוב לאלף אנשים, וכן היו כל ימי הויכוח. ונמס לבבנו והיה למים, ועם כל זה אמרנו: ברוך שחלק מכבודו וכו….

אחר זה התחיל האפיפיור ואמר: אתם, חכמי היהודים, תדעו כי לא באתי ולא שלחתי בעדכם כדי להוכיח מי משתי הדתות אמת, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת, ותורתכם אמת היה ובטלה, לא באתם אלא שגירונימו אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים שלכם, היודעים יותר מכם, שהמשיח כבר בא, לכן לא תדברו לפני אלא בדבור זה לבד.

ואחר זה החזיר האפיפיור פניו נגד מאישטרי גירונימו ואמר: תתחיל אתה להוכיח וישיבו הם!

התחיל מאישטרי גירונימו: ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳— ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״.

ואחר זה התחיל דון וידאל בן בנבנשת הארינגא בלשון לאטין, ושמח הא­פיפיור מאד מחכמתו ומלשונו. ומתוך הדברים נתרעם על גירונימו, כי הבא להתוכח אין ראוי שיכנס במשטמה, כי אמר: ״ואם תמאנו חרב תאכלו״, כי  עדיין לא הוכיח וכבר שב לשופט ונוקם.

השיב האפיפיור: הדין עמכם, ואל תתמהו במדד, זו הרעה, כי משלכם הוא! והתחלת דון וידאל היתה: הננו אתאנו לך, כי אתה אדוננו! ודון שמואל הלוי אמר אחריו: הראנו אדוננו חסדך וישעך תתן לנו! ובסוף הדברים הת­חננו לאפיפיור שיתירם מויכוח זה, לפי שהיהודים לא נסו ללכת בדרכי  ההקש וההגיון, וכבר התחיל גירונימו החכם בהם, וענייני היהודים כלם הם מדרך הקבלה.

השיב האפיפיור: אם מפני היראה שאלתם שאלה זו, כבר הבטחתי את­כם ויצא מפי ולא אשוב ממנה, ואם מפני שלא ידעתם דרכי ההגיון כאשר יבוא גירונימו בהגיון והקש — אתם לא תשיבו לו דבר, וכאשר ידבר בר­איות מקבלה — תשיבו עם קבלה.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד צו

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-ויכוח בין יהודים ונוצרים

אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.

ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים  תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי וד­רש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!     

אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז ית­באר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.

אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהו­דים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.     

השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה  שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.

השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצ­מכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר  בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.

השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סבר­תו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר  הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעו­נותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש  ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.

אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.

השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש  לי מאמרים אחרים רבים.

השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.

השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתל­מודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.

השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.

השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המ­שיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו  האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן  קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכ­נים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אל­פים שלא יבוא.

אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?

אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היו­שב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.   

אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?

השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.    

אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומ­רים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.

אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.           

השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר