מורשת יהדות מרוקו

הקדמה.

שבתאי צבי

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.

התנועה הגיעה עד פרס, אפגניסטן, בבל וטריפולי. במדינה האחרונה שהה השבתאי האדוק אברהם קארדוזו קרוב לעשר שנים ומשם הפיץ את תורתו ברבים.

מרוקו שימשה – כפי שיתברר לנו להלן – אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצאו ממנה גדולי יריביה של השבתאות ומחוללי הפולמוס החריף נגדה, כגון רבי יעקב ששפורטש, יליד אורן, אשר כיהן ברבנות בעיר סאלי – עירו של רבי חיים אבן עטר – רבי יעקב חאגיז מפאס, שהיה מהמתנגדים המובעים של התנועה השבתאית ורבי משה חאגיז בנו, שלחם אחר כך יחד עם רבי יעקב עמדין בחירוף נפש נגד ספיחיה של התנועה.

מלבד תקיפי ארעא אלה אשר הכריזו מלחמת חורמה על התנועה השבתאית וניהלו את המערכה נגדה ברמה הכלל עולמית, היו לתנועה במרוקו גם יריבים שפעלו נגד מנהיגי התנועה ברמה המקומית.

בסאלי פעל רבי אהרן הסבעוני נגד הכת שבראשה עמד רבי יעקב בן סעדון. במקנס עמד בשער רבי דניאל טולידאנו מול הנגיד מימון מימראן ובמרקש עשה נפשות לתנועה השבתאי הקנאי רבי שלמה אביטבול. . ככל שגדל שעור היקפה של התנועה שאיימה לזעזע את אושיות הקהילה, כן גדלה והתעצמה ההתנגדות אליה במגמה לחונקה בעודנה באיבה ולהצר את צעדיה.

על כל האמור לעיל יש להוסיף פרט מעניין. רבי אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, שהה שנים רבות בקהילות מרוקו – סאלי ומקנאס – כשד"ר – שליח דרבנן, ויש אומרים שנוכחותו שם השפיעה על התפתחות התנועה במרוקו.

בנו של רבי אלישע, נתן בנימין אשכנזי הידוע בשם נתן העזתי, נביא התנועה, יליד ירושלים, למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז שהזכרנו לעיל וגדל בביתו. רבי יעקב היה אחד מגדולי התורה של קהילת פאס שעלה אחר כך לארץ ישראל בזמן שאביו של נתן הצעיר שהה במרוקו. רבי יעקב חאגיז היה כאמור אחד המתנגדים החריפים לתנועה השבתאית.

הנה כי כן, לתנועה השבתאית היו מאחזים איתנים בקרב הקהילה היהודית במרוקו, בימי הגל הראשון והשני וגם בימי ספיחיה. מתוך הקהילה קמו הן מאמינים קיצוניים והן מתנגדים חריפים שפעלו בקרבה ומחוצה לה. זוהי עובדה היסטורית נחרצת, כפי שניווכח בהמשך.

לצערנו לא שרד חומר תיעודי היסטורי רב מהתקופה, פרט לכמה אודים מוצלים שנותרו לפליטה. רבני התקופה גזרו כנראה אלם על עצמם ונמנעו מכל ויכוח על התנועה. הם השמידו כל חומר כתוב וגמרו אומר של לדבר על עניין שבתאי צבי מטוב ועד רע.

הם אימצו להם את הסיסמא שטבע רבי יעקב ששפורטש בראשית ימיה של התנועה, עוד לפני ההמרה ונתקבלה אחר כך בקהילות ישראל, האומרת " גם ברך לא תברכום, גם קוב לא תקבום ".

כך אפשר אולי להסביר את העובדה שעצם קיומה של התנועה השבתאית נדחק בצורה מודעת או לא  מודעת מידיעת ומתודעת הציבור. כך נמחקה פרשה מרתקת ומסעירה בתולדות הקהילה על ידי תלישת דפים מספר קורותיה של אותה קהילה.

למרות ניסיונם של חכמי הדור להעלים את עצם קיומה של התנועה, לא עלה בידם להכחיד עקבותיה לחלוטין, וגם לא היה מתקבל על הדעת שקהילה יהודית שורשית ויוצרת תישאר זרה ואדישה לתופעה היסטורי מיוחדת במינה זו, אשר טלטלה את יהדות העולם וכבשה בסערה את כל קהילות ישראל, תופעה אשר מילאה את הווייתו וישותו של העם היהודי בכל תפוצותיו.

לא טבעי היה שהחוויה המסעירה הזאת תדלג על קהילה פורייה ויוצרת, ספוגת יהדות וערגה לגאולה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ותשאיר אותה בשולי ההתרחשות הגדולה של התקופה.

בספרו  " נר המערב " שואל רבי יעקב משה טולידאנו : " נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים קבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם. השאלה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר המקשה הוא אדם אשר שבילי קורות חייהם של יהודי מרוקו נהירים לו לפני ולפנים. על השאלה הזאת אפשר להשיב.

1 –  חלק מן התשובה כלול בשאלה : " שצרות תכופות צפו על ראשם ". השנים שקדמו להופעת השבתאות ואלה שלאחריהן היו שנים בהן נגרמו ליהודים חורבן והרס ; שנים של גזרות ופורענויות אשר חלקן באו מידי שמים – עצירת גשמים, בצורת ורעב – וחלקן מידי אדם – מאורעות שנבעו מסכסוכים ויריבויות ומלחמות פנימיות בין נסיכים מדינסטיות שונות ובין מושלי מחוזות.