שושלת – פינטו


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מים חייםהשושלת לבית פינטו

מלחמה התרגשה על המדינה. חרושת השמועות על האוייב המתקרב עוררה פחדים בקרב האוכלוסיה, ותושבי העיר ברחו ונטשו אותה. מחוץ לעיר, כך סיפרו, יהיה בטוח יותר אם וכאשר יגיע האוייב לשער. גם הרב חיים פינטו היה ביניהם. והנה, בהיותו עם אנשיו בדרך, התקרב אל הקבוצה ערבי חורש רעות וביקש להכות את הרב. ערבי אחר, שחש להציל את הרב פינטו, השכים להרוג את זה שקם עליהם.

הקבוצה המשיכה בדרך. כחום היום צמאה נפשו של הרב פינטו והוא ביקש לשתות. ״הבא נא לי מעט מים״, אמר לתלמידו, רבי יעקב. ״וכי מהיכן אמצא מים במדבר הזה להביא לכבודו?״ – השיב־ שאל רבי יעקב. חזקה עליו מצוות רבו, ורבי יעקב יצא לחפש מים. עוד לא הרחיק ללכת והנה ניקרה על דרכו כושי, הנושא על שכמו כד מים גדול. ״תמסור נא את הכד לרב פינטו״, אמר לו הכושי. רבי יעקב עמד נפעם, ומשהתעשת חזר אל הרב פינטו וסיפר לו מעשה שהיה. ״כן״, אמר לו הרב. ״האיש שפגשת היה אבי זצ״ל. ועל כך כבר אמרו חז״ל ׳צדיקים במיתתן קרויים חיים׳, וזכותו אכן עמדה לנו להחיותנו במדבר הזה״.

גשמים בעיתם

ימים קשים באו על הארץ. לא טל ולא מטר. נשיאים ורוח, וגשם אין. השנה היתה מעוברת, וכבר יצאה מחצית אדר שני, ולא ירד זרזיף על האדמה.

בצר להם פנו אנשי העיר אל הרב חיים פינטו, כדי שיושיעם. הם סיפרו לו על מצוקתם, וביקשו שיבקש עבורם רחמי שמיים. ״אם גשמים אינם יורדים״, אמרו, ״כולנו אבודים. הושיעה נא!״ הרב פינטו שמע את הדברים, ופסק: ״למחר התאספו כולכם בבית הכנסת. אל תאכלו ואל תשתו, והרבו בתפילות. אחר כך צאו משם אל בית החיים, וצפו לישועת ה׳״.

וכך עשו. למחרת הכריזו על יום תענית, והציבור נאסף בבית הכנסת. לאחר ששפכו את שיחם לפני קונם יצאו אל בית החיים, ושם ראו כי גם הרב פינטו הולך איתם. כשהגיעו אל בין המצבות אמר הרב לשמשו: ״ קרא בקול גדול: ׳אדר ב׳ בנידוי, אדר ב׳ בנידוי׳״. השמש עשה כמצוות רבו, והוא טרם כילה לצעוק והרב קורא אחריו: ״אדר ב׳ שרוי לו, מחול לו, מותר לו״, וכך הלאה, כבסדר התרת נדרים. בדרכם לבתיהם נפתחו ארובות השמיים, ומטר ניתך ארצה. ולא הגיעו לבתיהם עד שכל בגדיהם היו רטובים מגשמי ברכה.

הכנסת כלה

יהודים ולא יהודים כיבדו את הרב חיים פינטו הקטן, פקדו את ביתו והביאו לו דורון, כדי להתברך על ידו. ביניהם היו גם יורדי ים רבים, אשר הביאו לו שי מארצות שונות באירופה, שאותן פקדו לרגל מסחרם. אשתו של הר״ח, הרבנית מסעודה, ריכזה את המתנות בחדר מיוחד, והסבירה לבעלה כי בבוא היום יהיו מתנות אלה הנדוניה לבנותיהם, כשיגיעו לפירקן ויינשאו במזל טוב. הרב הקשיב, והשיב לה בפסוקים ״כי לא יעזוב ה' את חסידיו״ ו״ הבוטח בה׳ חסד יסובבנו״.

אולם, הרבנית עמדה על דעתה, ואמרה כי יש לנהוג בנושא כמו כל משפחה אחרת, ולשמור את המתנות למטרה זו. הרב לא השיב.

מספר חודשים אחר כך התדפק יהודי עני על דלת בית הרב, ושטח בפניו את צרותיו. אשתו נפטרה והוא נשאר מטופל בשמונה בנות. ארבע מהן הגיעו לפרק ״האשה נישאת״, אך אין לו נדוניה לתת להן. ״מי ירצה להתחתן עם עניות שכאלה ?״ – שאל במר ליבו את הרב, וביקש ממנו עצה. ״סוד ה׳ ליראיו״ – ענה לו הרב. ״בוא מחר בלילה, הבא איתך את עגלתך ואצייר אותך במתנות עבור בנותיך, כדי שלא יישארו ברווקותן. אולם, שמור את הדברים בסוד ואל תגלה אותם לאיש״. בלילות הבאים היה היהודי מגיע לבית הרב עם עגלה ריקה, וחוזר לביתו כשהיא מלאה במתנות מפורטוגל, אנגליה וספרד. בסופו של דבר התרוקן החדר מתכולתו, כשזו נמצאת באחד מחדריו של האב האלמן.

יום אחד עברה שמועה בעיר, כי האיש מחתן את אחת מבנותיו. מינהג הנשים היה לבוא אל בית הכלה ולשמח אותה, ובאותה הזדמנות העיפו עין על מתנות הנדוניה שלה. הרבנית פינטו היתה גם היא בין המבקרות, ומה מאוד השתוממה לראות, כי מתנות הנדוניה מוכרות לה מאוד. היא מיהרה לשוב לביתה ופתחה את חדר הנדוניה, וגילתה לתדהמתה כי הוא ריק מתכולתו יקרת־הערך.

״שומר שמיים״, אמרה לבעלה. ״פלוני עומד להשיא את ביתו, ולשם כך גנב מביתנו את כל המתנות היקרות, ששמרנו בחדר. יש לעשות מעשה״.

ענה לה הרב בניחותא: ״את זוכרת את כל האנשים הרבים שפקדו את ביתנו והביאו לנו את המתנות? אותו עני, המשיא את בתו, לא זוכה לכך. אני נתתי לו את המתנות. הסירי דאגה מליבך. לא אחד ולא שניים ירצו להשתדך עם הבנות למשפחת פינטו, ואם תהיה או לא תהיה נדוניה-בנותינו לא תישארנה רווקות. הן עצמן הנדוניה״.

הרבנית שמעה את הדברים, וידעה כי אין טעם להתווכח עם בעלה, הגם שהמעשה כבר נעשה ומתנות הנדוניה כבר עברו לרשות הכלה. היא נוכחה בצידקת דבריו שנים לאחר מכן, כשהבנות הגיעו לפירקן, וכל אחת מהן נכנסה לחופה עם נדוניה גדולה יותר מזו ששמרה הרבנית באותו חדר.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

ביד חזקהשושלת לבית פינטו

״יהודי, מה אתה עומד ומסתכל? אין לך מקום אחר להיות בו ?״ – צעק ערבי, פועל נמל, על רבי חיים פינטו הקטן. היה זה בצעירותו של הרב, כשיצא לנמל כדי לחזות באוניות הבאות ופורקות את מיטענן. הערבי החצוף לא הסתפק בדברים, וכתוספת סטר לרב בחוזקה.

מעוצמת הכאב והעלבון החל הר״ ח לבכות, ואמר: ״איני זז מכאן עד שאראה את זכות אבותי מתנקמת באותו רשע״.

עם הרב היו שלושה חברים, שהפצירו בו כי יעזוב את המקום כדי שלא יהפוך שוב לקורבן. הרב סירב, ואמר להם: ״בואו הישארו כאן, כי הגיע זמן מנחה״.

הם טרם סיימו להתפלל ויד ה׳ היתה באותו ערבי, שהחל לזעוק ולהתפתל מכאבים. מייד הביאו עגלה, ופינו אותו לבית חולים.

הרב וחבריו התקרבו אל אלה שעמדו ליד הפועל, ושאלו אותם מה בדיוק קרה שם. אלה הסבירו להם, כי בעת שהערבי משך חבל, שהיה כרוך על ידו, השתחרר לפתע המטען, שהיה קשור לחבל, ומשך בעוצמה את החבל. מעוצמת המשיכה קטע החבל את ידו של אותו פועל.

לאחר מספר שבועות התאושש הערבי, ומייד מיהר לבקש מחילה מהרב חיים פינטו הקטן, על שעלב בו בנמל. בזמן שהוא שכב בית החולים היה לו זמן רב להרהר בקורות אותו יום, והוא הבין שלא היה זה מקרה שהיד, שסטרה לרב – נתלשה מגופו.

עצה טובה קא משמע לן

הרב יוסף אסרף הגיע מהעיר אקא למוגאדור עם שמונה גמלים עמוסי עורות. כהרגלו ניגש תחילה אל הרב חיים הקטן כדי לקבל ברכה ועצה. אז הציע לו הרב כי ישכור מחסן לאיחסון העורות ורק כעבור חודשייים ימכור את הסחורה. הרב הסביר לסוחר, כי בעוד חודשיים יוכל להרוויח סכום גדול יותר, ואם ימתין – שכרו בצירו.

הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.

לא שווא ידברו

משפחות מיארה וזוביב התגוררו בשכנות בעיר מוגאדור. שתיהן היו יהודיות, אך חלוקות ביחסן לרב חיית פינטו הקטן. משפחת מיארה היתה מחסידיו של הרב, האמינה למוצא פיו ובטחה בו. משפחת זוביב לא השתייכה על קהל חסידי הרב, ולא האמינה בכוחו של הצדיק.

ויהי בחצי הלילה, והרב ניעור לפתע משנתו בגלל חלום שחלם, ורץ לבדו אל בית משפחת מיארה. אלה נמו את שנתם, לאחר היום המפרך שעבר עליהם: בת המשפחה ילדה באותו יום בן במזל־טוב, ולאחר המאורע המשמח והמרגש היו בני המשפחה זקוקים לשינה טובה, ובמיוחד האם־היולדת. משום כך התקשו להתעורר לשמע הדפיקות על הדלת, בשעה לא מקובלת זו של הלילה. אלא שהרב לא ויתר, ולאחר שהעיר אותם משנתם העמוקה פקד עליהם כי ייצאו מייד מהבית, מבלי להתמהמה, וייצאו מחוץ לעיר. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל התינוק בן יומו. ״אל תשאלו ואל תתמהמהו, חושו עתה ושובו מחר הביתה״, דחק בהם.

משם מיהר לבית השכנים, משפחת זוביב, וחזר על מעשהו. אולם, אלה התרגזו על ההפרעה בשנתם ולא קיבלו את דברי הרב. הר״ח חזר והפציר בהם כי יעשו כדבריו, אך הוא היה בעיניהם כמתעתע. ״החלומות שווא ידברון״, אמרו לו. ״ביתנו הוא מבצרנו, וכאן אנו בטוחים. מדוע שנצא? בחוץ יותר בטוח? מה החלום הזה אשר חלמת?״ – אמרו האנשים, שזה מקרוב הגיעו מאלג׳יר והשתקעו במוגאדור.

הרב המשיך והתחנן כי יחוסו על נפשותיהם וייצאו מהעיר, אך הם לא הסכימו. כשראה הרב כי דבריו לא נכנסים לליבם, חזר אל בית משפחת מיארה כדי לוודא כי אכן יצאו. הוא מצא אותם בהכנות אחרונות, עוטפים היטב את העולל ויוצאים. הרב הצטרף אליהם, ושהה איתם כל אותו לילה מחוץ לעיר.

למחרת בבוקר שב איתם העירה. בעוברם ליד בית משפחת זוביב ראו מהומה והתקהלות, ואז הסתבר להם כי בלילה קרס הבית על יושביו, וגרם למותו של ראש המשפחה. יתר בני הבית נפצעו. הרב פינטו ייסר את עצמו על כך שלא התעקש עוד יותר בלילה, כדי לשכנע את ראש המשפחה כי ייצא מהבית עד יעבור זעם. אולם, האלמנה אמרה לו כי הוא עשה ככל שביכולתו, ואין הוא אשם בכך שבעלה המנוח אטם את אוזניו משמוע.

משפחת מיארה חזרה לביתה, שלא ניזוק. הרב פינטו סעד את בני משפחת זוביב כמה שנים, עד שהחלימו לגמרי מפציעתם, ואז יצאו מהעיר ועברו לאלג׳יר, להתגורר אצל בני משפחתו של הבעל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר