מורשת יהדות מרוקו

המיסוי בקהילה

4. המיסוי בקהילה הקהילה גבתה שני סוגי מסים: האחד ״מס המלכות״ — הג׳זיה — שנגבתה מבני הקהילה על־ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטון! והשני ״מס ההוצאות״, שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, וזאת כדי לספק את צרכיה הפנימיים, ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צרכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך־כלל, הוטל מס זה בצורת היטל על מוצרים חיוניים, שהיו בפיקוחה של הקהילה כגון — ה״גאבילה״ שהוטלה בקהילות רבות באפריקה הצפונית — על צריכת הבשר והיין. עד בואם של המגורשים למארוקו היה נהוג לגבות כסף מבני הקהילה לצרכי צדקה בצורה בלתי סדירה, והכל על־פי נדבת ליבם של יחידים, ובמיוחד העשירים שבהם. אך בראשית המאה ה־16 הונהג מס הסיג׳ה, שהיה נהוג בקהילות ספרד. הכסף שנאסף היה מיועד לעניים, ובקהילות מסויימות גם לחכמים או למורים, שקיבלו חלק משכרם מקופת הקהל. התרבותן של השכבות שנזקקו לעזרת הקהילה במארוקו במאה ה־18 , כתוצאה מנטל המסים וההיטלים שהכביד אוכפו על הקהילה היהודית במארוקו, גרמה להרחבת השימוש במס עקיף על סחורות יבוא ועל מוצרים רבים שנמכרו בשווקים. גם בטריפולי הונהג מס הגאבילה על סחורות־יבוא במאה ה־18, כנראה גם כן בשל ריבוי נזקקים.

הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירת בנייני הקדש שהקהילה החזיקה. אך לעתים לא הספיקו כל ההכנסות האלה למלא את צרכי הקהילות. קהילת פאס, שהלכה ונידלדלה במאה ה־18, נאלצה ללוות כספים מגויים בריבית גבוהה, ואף למשכן כספי הקדשים ורכוש של בתי־כנסת, לאחר שגם העזרה שהושיטו לה קהילות שכנות, כמו מכנאס וצפרו, לא היה בה די.

אחת השאלות שעליהן ניטש ויכוח ממושך בקהילה היהודית במארוקו במאה ה־ 18 היתה, מהו העיקרון שלפיו יש להטיל את המס. לשאלה פיסקאלית זו היה רקע חברתי נרחב מאוד: החוגים הגבוהים של החברה נטו לבסס את הערכת המס על מיספר הנפשות במשפחה, ואילו השכבות הנמוכות רצו שהמס יוטל לפי ממונו של הנישום. בדרך־כלל צידדו החכמים בדעת השכבות הבינוניות והחלשות שבקהילה.

תופעה העולה בשאלת המיסוי, בעיקר במארוקו, קשורה במאבקם של תלמידי חכמים ו״כלי קודש״ להשתחרר מתשלום מסי הקהילה ובמיוחד מ״מס ההוצאות״. דעתם של חכמי מארוקו בעניין זה היתה נחרצת, והם מסתמכים גם על תקנות שנתקבלו ללא כל עוררין בארץ־ישראל ובמצריים במאה ה־17. ר׳ רפאל ברדוגו, מנהיגה המובהק של קהילת מכנאס בשלהי המאה ה־18 וראשית המאה ה־19, כתב איגרת חריפה מאוד לקהילת רבאט על שהיא גבתה מסים מתלמידי חכמים, והוא אף זוקף את הירידה שחלה בלימוד התורה בעיר זו לחובת הזלזול שנהגו שם בתלמידי חכמים. מאידך, היו תלמידי חכמים שנשאו בעול הציבור כמו כל אדם אחר, וידוע אף שהיו תלמידי חכמים אמידים שתרמו תרומות נכבדות לקהילה.

5. 5. סדרי הקהילה ומוסדותיה

הביטוי המובהק לאוטונומיה היהודית, ויהדות אפריקה הצפונית בכלל זה, הוא קיום מוסדות ציבוריים ומישפטיים שיכלו לאכוף את רצונם על הכלל. אוטונומיה זו באה, כאמור, מכוח הכרתו של השלטון בקהילה היהודית כקורפורציה המסדירה את ענייניה הפנימיים בכוחות עצמה. אך בכך אין די; סמכותה של הקהילה נבעה גם מרצונם של חבריה לנהל את ענייניהם בעצמם, וסמכותם של הראשים והרבנים להנהיג תקנות באה מכוח הכרתם זו של בני הקהילה. ברי, שההנהגה שאבה את מקורות סמכותה מכוח. ההלכה על כל נדבכיה, והיא אימצה את העיקרון שנוסח לראשונה בבירור על־ידי הרשב״א, שסמכות ההנהגה בימי־הביניים דומה לסמכות המלך ובית־הדין הגדול כשהעם ישב בארצו. סמכותם של הראשים והרבנים נבעה, איפוא, מהכרת השלטון בהם ומעוצמתם הרוחנית.

את התקנות בענייני ציבור יזמו בדרך־כלל ״טובי העיר״, אך הם נזקקו בדרך־כלל להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות של מארוקו נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים.

העונשים המקובלים על מי שהפר את התקנות הם בדרך־כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. אך היו מיקרים שנזקקו לסנקציות חמורות, כגון גירוש מן העיר, וכמובן העונש החמור ביותר באותם ימים — החרם, המבדיל אדם, ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

את התקנות קראו בדרך־כלל בפומבי בבית־הכנסת, ואת תוכנן רשמו בפנקסים מיוחדים. יש להניח שגם להנהגת רישום מעין זה באפריקה הצפונית נודעה השפעה מצד היהודים שבאו מספרד ופורטוגל — עדות לכך נמצא ב״ספר התקנות״ של מגורשי קסטיליה בפאס או ב״ספר הזכרונות״ של הקהילה הליבורנית בתוניס.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה היהודית באפריקה הצפונית, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית־הכנסת. מלבד היותו מקום תפילה היווה בית־הכנסת טבור חייה החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה מכריזים קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל ופסקי בתי־הדין שיש בהם עניין לכלל. במיבנה בית־הכנסת שכנו בית־הדין ובית־הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ־ישראל.

גם במוסד זה נשתמר ההבדל בין חלקי הקהילה, שנבע ממוצא שונה, ולמרות שרוב מוסדות הקהל היו משותפים לכל העדות והקהלים באפריקה הצפונית, היה בפאס ״בית־הכנסת של התושבים״ ומולו ״בית־הכנסת של המגורשים״. במצריים החזיקו ה״מוסתערבים״, ה״מוגרבים״ וה״איטלקים״ בתי־כנסת משלהם. הפירוד בין הליבורנים לבין התוניסאים הוותיקים בראשית המאה ה־18 החל בהקמת בית־כנסת מיוחד לראשונים.

במוסד זה נשמרה יותר מכל ה״שררה״ — הזכות להחזיק בתפקידים המרכזיים בבית־הכנסת — ובמיוחד תפקיד החזן, שנקרא בקהילות הללו ״שליח ציבור״ — ולהעבירם אחרי כן מאב לבן. תופעה הנפוצה במיוחד במארוקו היא קיומם של בתי־כנסת פרטיים בצד בתי־כנסת של הקהילה, תופעה שניתן להסבירה באיסור שחל לפני תנאי עומר על בניית בתי־כנסת חדשים, וגם בכך שמשפחות מסויימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי־כנסת ומהכנסותיהם. מאידך, כאשר התרבו בתי־כנסת אלה, מה שיכול היה לגרום לדלדול במיספר המתפללים בבתי־הכנסת של הקהל, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי־כנסת אלא אם אלה הם בתי־כנסת של הקהילה או כאלה שהוקמו בהסכמתה.

מובן שהקהילה החזיקה בכל המוסדות שנזקקת להן כל קהילה בישראל — בית־ עלמין, בית־מטבחיים, מיקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך.

שירותי העזרה ההדדית בקהילה באפריקה הצפונית הלכו והתבססו במרוצת המאות ה־18 וה־19, אף כאן בגלל התרחבותן של השכבות הנזקקות לסעד הקהילה. בצד מוסד ותיק כגון ״גמילות חסדים״, שעסק בכל סוגי העזרה לנצרכים, החלו להיווצר מוסדות למטרות מיוחדות, כגון ״ביקור חולים״, שדאג לביקור סדיר אצל חולים גלמודים ולמתן תרופות. הקהילה גם סיפקה לעניים מצרכי מזון בסיסיים כגון בשר, חלב ובגדים. היא שילמה את הג׳זיה ופטרה אותם ממסים פנימיים או מתשלום היטלים מיוחדים שהוטלו על הקהילה.

במאות ה־18-17 נפלו יהודים רבים בשבי שודדי־הים, והקהילה עשתה הכל כדי לפדותם. כמו כן פדתה הקהילה יהודים שנפלו בידי ליסטים בדרכים או בידי שבטים ברבריים, שפשיטותיהם על המרכזים העירוניים הלכו ותכפו במארוקו במאות ה־18 וה־19.

בקהילות רבות היו קיימות חברות ״אליהו הנביא״, שעסקו באירגון ״מילות״ (בריתות־מילה), ובמיוחד לבני עניים, בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכיוצא באלה.

תופעה מעניינת, הידועה לנו גם מקהילות פולין, היא קיומן של חברות בעלי־מלאכה במארוקו ובתוניסיה. חברות אלה — של צורפים, חייטים, מורים, שוחטים וסופרי סת״ם — עסקו בפעילות חברתית. לכמה מן החברות היו מינהגים מיוחדים כגון ״בקביעות בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר, הולכים את(עם) חכמים להתחמם כנגד אורן(= ליהנות מתורתם) בישיבה בלימוד הגמרא״(ר׳ יעקב בן צור, מישפט וצדקה ביעקב, חלק א, נא אמון תרנ״ג, סימן רנד, דף קמב, עמ׳ ב). הם עסקו גם בעזרה הדדית ובגמילות חסדים. בראש החברות עמדו ״אמינים״, שהיו נאמנים על כל האומנים במקצוע, ישבו סכסוכים בין בעלי־המלאכה לבין עצמם ושימשו כנציגיהם בפני המוחתסב — המפקח המוסלמי על השווקים והרחובות של בעלי־המלאכה.

בעולם האסלאמי תפקיד המוחתסִב -בערבית: محتسب– הוא לפקח על הסדר הציבורי בעיר. תפקיד זה התקיים בעיקר באימפריה המוסלמית של ימי הביניים, והוא נודע בשם זה החל מהמאה ה-10 לספה"נ. המוחתסב מתמנה מטעם הקאדי כפי שקובעת השריעה ותחתיו עובדים מפקחים נוספים המסדירים את מגוון ההיבטים של החיים הציבוריים.

לתפקיד המוחתסב מונה רק אדם מוסלמי, מכאן ניתן לראות שהקאדי ראה בתפקיד זה לא רק תפקיד מנהלי אלא גם דתי.

المحتسب هو الذي يقوم بالعمل الخيري تطوعا بغير مقابل. ولا يريد إلا ابتغاء مرضاة الله تعالى. والحسبة هي وظيفة وأحياناً يطلق عليها الحسبة. كانت تقوم بتطوّع من الذين يودّون تطبيق القاعدة الأمر بالمعروف والنهي عن المنكرودون مقابل. أي انهم يقومون بها احتساباً لوجه الله. ومنها (محتسب). أو تطوعاً لوجه الله ومنها (المطوع) كما عرف بالخليج كل ملتحي بعد عودتها أوائل القرن الماضي بالسعودية.

מוסדות בפני עצמם הם מוסדות החינוך של הקהילה. באפריקה הצפונית, כמו בתפוצות ישראל בכלל עד הזמן החדש, זכו לחינוך פורמאלי הבנים בלבד. מגיל רך, בדרך־כלל מגיל 4-3 שנים, מקבל הבן את החינוך על־ידי ה״רבי״ או ה״חזך (המורה). מטרת הלימוד היתה בראש ובראשונה להקנות לילד ידיעת קרוא וכתוב ולהכשירו להשתתף בחיי בית־הכנסת — תפילה, קריאה בתורה (בכמה מקהילות מארוקו היה נהוג המינהג, ששרד בעיקר בתימן, שכל העולה לתורה קורא בעצמו, ובמיוחד אם הוא ״יודע ספר״). בשלבים הראשונים של החינוך לומד הילד בעיקר את שמות האותיות והתנועות ומשנן אותן חזור ושנן. בשנה השניה הוא לומד פסוקים מן התורה עם טעמים ובתרגום לערבית. בגיל 10 מגיע הנער לשליטה ניכרת בלימוד ספרי התנ״ך ופירוש רש״י, ואז הוא מתחיל בלימוד המישנה וקטעים מן הגמרא.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ' 169-165

02/03/19

העשירים שכרו מורים פרטיים לבניהם, אך רוב ילדי הקהילה למדו ב״חדר״, שנודע בקהילות רבות בכינוי ״צלא״ משום ששכן בבית־הכנסת ושהוחזק בעיקר על־ ידי הקהילה. הילדים מכל הגילים היו יושבים ב״חדר״ אחד או בכמה ״חדרים״, והמלמד היה עובר מקבוצה אחת לרעותה. אותו מלמד טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה ועד לגיל הבר־מצווה, הגיל שבו סיימו רוב התלמידים את לימודיהם הפורמאליים והתחילו בלימוד מלאכה או בעזרה להוריהם במיסחר וברוכלות. רק המחוננים שבהם — ובמיוחד בניהם של תלמידי חכמים, אשר ביקשו שבניהם ימשיכו את דרכם, או בני אמידים — המשיכו את לימודיהם ב״ישיבות״, שבכל אחת מהן היה כמניין תלמידים. תלמידים מצטיינים נכרכו אחרי חכמים מובהקים, שתו בצמא את תורתם ויצקו מים על ידיהם (פשוטו כמשמעו — רבים שימשו בתחילה כמשרתים אישיים של רבנים גדולים) עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם. מצבם החומרי של המורים היה ירוד בדרך־כלל, והם קיבלו מקופת הקהילה הקצבה זעומה שלא סיפקה את צרכיהם. רבים מהם שימשו גם סוחרים זעירים, שוחטים או ״כלי קודש״ אחרים.

בשנת 1783 איימו המורים בצפרו שבמארוקו שלא ״נלמד את ילדיהם רק בתנאי, ששכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה, וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו״(קהילת צפרו, א, 53).

בצד החינוך לצעירים ניתנו שיעורים לציבור הרחב בבתי־הכנסת. שיעורים אלה ניתנו בשעות הבוקר, אחרי תפילת שחרית ובין מינחה למעריב, וכן בשעות אחר־הצהריים בשבתות, לפני תפילת המינחה. בשיעורים אלה למדו בדרך־כלל הלכה פסוקה, שמעו דרשה או דברי אגדתא. עם התפשטות לימוד הקבלה, החל במאה ה־17 , נוצרו במרבית ערי אפריקה הצפונית חוגים ללימוד ה״זוהר״.

ברי, שבחברה זו לא זכו הבנות בתקופה הנדונה לחינוך פורמאלי כלשהו. האידיאל המבוטא במימרה ״כל כבודה בת מלך פנימה״(כינוי מליצי לאשה, שכל אורחותיה בביתה, על־פי תהלים מה, יד) שימש נר לרגלי כולן. כל מה שהנערה קיבלה — למדה מהוריה ובמיוחד מאמה או מסבתה, שסביבן היתה כרוכה כל היום. אף־על־פי־כן, היו נשים שידעו פרק בתפילה ובמקרא, כגון בתו של ר׳ ישועה אביטבול מצפרו, שהיתה אשתו של ר׳ יהודה אלבאז(ראשית המאה ה־19): היא נהגה להתפלל שלוש פעמים ביום, בירכה את בירכת המזון מן הסידור ולמדה שבוע שבוע את ״פרשת השבוע״.

בניגוד לקהילות ישראל באירופה באותה תקופה, שבהן הוקמו מוסדות על־ קהילתיים ובהם ייצוג לקהילות שונות, הרי באפריקה הצפונית לא היה שום ניסיון דומה. יוצא־מן־הכלל אחד היה במארוקו: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות, ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מלמדת על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מסים. אף היה ניסיון לצרף לשותפות זו את קהילת צפרו. יתכן שקשר זה נבע אף הוא ממצבן הכבד מנשוא של קהילות ישראל במארוקו בפרקי זמן מסויימים במאה ה־18 , כאשר הוטלו מסים כבדים על קהילה אחת וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

לסיכומו של פרק זה ניתן לומר, שההנהגה היהודית על ראשיה וחכמיה, יחד עם הציבור, פיתחו באיזור זה שורה שלמה של אירגונים ומוסדות קהילתיים, שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המישפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי. הם פיתחו כלים ונורמות שענו על צרכים חדשים, בצד שמירה על עקרונות היסוד של ההלכה היהודית ומקורות רוחניים אחרים שהיו משותפים לכלל ישראל.

החברה היהודית ועולמה הרוחני והתרבותי.

 החברה היהודית

כבר הצבענו לעיל (בפרק ב בדברים על התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית החל בראשית המאה ה־16) על כך, שברוב הקהילות היהודיות באיזור זה, ובמיוחד במרכזים העירוניים — לשם הגיעו, כאמור, מגורשים מספרד ומפורטוגל במיספרים גדולים — ניטשטשו בהדרגה ההבדלים בין היסודות הוותיקים שבקהילה לבין היסודות החדשים. אף־על־פי־כן, בתהליך הריבוד החברתי והכלכלי שהתפתח בתקופה זו, ניכר כוחם של היסודות החדשים בקרב העלית החברתית, וזאת בזכות יתרונותיהם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות והכלכלה.

עלית זו היתה מורכבת בעיקר משני חוגים חברתיים: חוג החכמים והמשכילים (שבשל המקורות הרבים המתייחסים אליו שהגיעו לידינו נקדיש לו להלן דיון מיוחד) וחוג החצרנים והסוחרים הגדולים. לפעמים באו בני שני החוגים הללו מקרב אותן המשפחות. בצד אלה התקיימו השכבות הרחבות, שהיו מורכבות מבחינה כלכלית מן הסוחרים הזעירים, הרוכלים, בעלי־המלאכה וכלי הקודש (כולל מלמדי תינוקות, שוחטים וכיוצא באלה). בין אלה לבין העלית החברתית לא חצצה שיכבת ביניים של ממש.

את עמוד־התווך של החברה היהודית באיזור זה, כמו בכל תפוצות ישראל, היווה מוסד המשפחה הטבוע בדפוסים עתיקים וניכר בו במיוחד צביונו הפטריארכלי, בין היתר גם בשל השפעת הסביבה הערבית והברברית. תמורה מסויימת באופיו של מוסד זה חלה בעיקר במה שנוגע למעמדה של האשה, וזאת בעקבות בוא המגורשים. ממש סמוך לבואם לפאס בשלהי המאה ה־15, התקינו המגורשים תקנות רבות ברוח תקנות קסטיליה, תקנות שבחלקן באו להגן על זכויות האשה. הבולטות בתקנות אלה באו בעיקר להעניק לאשה חלק מעזבון הבעל בצד יורשיו האחרים(הוריו, אחיו וצאצאיו). סדרים אלה נתפשטו לא רק בפאס אלא גם בקהילות אחרות במארוקו, כפי שמעיד ר׳ יהודה בן עטאר (סוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18), שאחרי ״קהילות פאס המגורשים מקאשטיליה גרירי אבתרייהו (= נגררים אחריהם) כל ארצות המערב (מארוקו) חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ובמראכש יש ויש לכל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב — פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא (כלומר, צפון־מערב מארוקו) ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…״(ר׳ אברהם אנקווא [עורך] ספר התקנות, בתוך תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 69).

תופעה הידועה גם מקהילות אחרות בתפוצות ישראל היא קידושי סתר, שבהם ביקשו אנשים לקדש נערות שלא בידיעת הוריהן, ולא בידיעת חכמי הקהילה ודייניה. ואומנם, התקנה הראשונה שהותקנה על־ידי המגורשים בפאס בשנת 1494 באה להילחם בתופעה זו, ויש להניח שהיא תרמה לביסוס מעמדה של האשה.

לביסוס מעמדה של האשה היהודיה באיזור זה תרמה אולי גם העובדה, שלמרות שיהודי האיזור לא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום בדבר התקנה שלא לשאת יותר מאשה אחת, הרי לא היתה הביגמיה תופעה נפוצה ביניהם. בחלק מן הקהילות היו רושמים בכתובה, שהחתן נשבע ״שלא ישא אשה אחרת עליה, אלא על פיה ורצונה״ (שם, 30). בתי־הדין נהגו להיענות להפצרת בעלים לשאת אשה שניה, רק אם הראשונה לא העמידה צאצאים בעשר השנים הראשונות לנישואין.

מוסד חברתי אחר הוא בית־הכנסת. כאמור, היווה בית־הכנסת מוקד הפעילות הקהילתית, ובו שכנו מוסדות הקהילה החשובים ביותר. אך מעצם אופיו שימש מוסד זה גם מקום להתלכדות חברתית — המרכז החברתי החשוב ביותר למיפגש בני הקהילה ולטיפוח קשרי ריעות וידידות. גם כאן הופגנו הקשרים המשפחתיים, שכן בני המשפחה ישבו זה ליד זה וחוו את חוויות התפילה, השירה בצוותא ושעות אחרות של התרוממות הרוח. אומנם, גם בבית־הכנסת ניכרו ההבדלים החברתיים, שכן בני השכבות העליונות ישבו בחלקים המרכזיים של הבניין, ואילו בני דלת העם הצטופפו במבואות ובפרוזדורים. פרט מעניין שרד בקהילת צפרו, ואולי היה קיים גם בקהילות אחרות: בבית־הכנסת היה תלוי לוח, שעל־גביו היו רושמים את המאורעות החשובים בתולדות ישראל בכלל, ובמארוקו ובצפרו במיוחד. יש להניח, שכך יכול היה גם האדם ה״בינוני״ בישראל ללמוד פרק קצר בתולדות עמו וקהילתו.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'174-170

חותם של חיים מסורתיים — על־פי מורשת היהדות והליכותיה — היה טבוע בתקופה זו על החברה היהודית באפריקה הצפונית. רובו המכריע של הציבור היהודי שמר על מצוות הדת העיקריות. אנשים באו אל בתי־הכנסת בימות שבת ומועד וגם בימות חול, אך במיוחד מעלים על נס כל רואיהם של היהודים בתקופה זו את הקפדתם על שמירת השבת. נוצרי שפקד את קהילת מכנאס בראשית המאה ה־18 מעיד, שהעיר כולה שבתה מכל פעילות כלכלית ביום השבת, משום שהיהודים השולטים על כל המיסחר לא באו ביום זה ל״מדינה״(העיר המוסלמית). יתכן שיש גוזמה בדברים אלה, אך אין ספק שהפעילות הכלכלית אכן הצטמצמה בגלל היעדרם של היהודים ביום השבת, ממרכזי המיסחר. נוסע שהיה באלג׳יר בראשית המאה ה־19 מציין, שהיהודים מסתגרים בשכונתם ביום השבת והילה של קדושה אופפת אותם. עדויות דומות קיימות גם ביחס לבני קהילות אחרות באפריקה הצפונית בתקופה זו.

ואולם, מאידך, פשטו לעתים בקרב שכבות שונות בחברה סטיות משמירת המצוות. בראשית המאה ה־18 התקינו בצפרו תקנה, שבאה בין היתר להתריע על כך שיש אנשים המגלחים את זקנם ופיאותיהם שלא על־פי ההלכה. במיוחד הירבו מנהיגיהן הרוחניים של הקהילות להתריע נגד חיי מותרות ועל שמירת גדרי המוסר. הם היפנו את דבריהם בעיקר לנשים. כך התריעו בקהילות רבות נגד הנטיה ללבוש בגדים מפוארים ולעדות תכשיטים יקרים, דבר העלול גם לעורר את קינאתם של המוסלמים. חכמי הדורות ההם יצאו גם נגד מינהגים מסויימים שדבקו בהמוני העם ושהיו זרים לרוח ההלכה. החכמים יצאו, למשל, נגד מינהג הנשים להתגודד בשעת פטירת אדם ולשרוט פניהן ובשרן עד זוב דם. ואולם, הישנותן של תקנות בעניינים אלה פעמים רבות באותה תקופה, מעידה שלא תמיד עלה בידם של פרנסי הדור לסתום את הפרצות שניבעו בחברה היהודית.

כאמור, היו יהודים, ובמיוחד מקרב העלית הכלכלית והחברתית, שקיימו קשרים הדוקים עם חבריהם למעמד בקרב החברה המוסלמית. אך מנהיגי הקהילה היהודית ביקשו להזהיר מפני ניצול קשרים אלה לרעה, אם על־ידי שיתוף פעולה נגד הקהילה ואם על־ידי השתמטות מחובות המוטלים על כל בני הקהילה, ובמיוחד מתשלום מסים. בחריפות רבה יצאו דברי הדורות ההם נגד מלשינים (״מוסרים״, בלשונם) או נגד אלה המתעלמים מבתי־הדין היהודיים ופונים לערכאות של גוים או נגד זלזול בקיום המצוות, תופעה שפשטה במיוחד בקרב חוגים חברתיים שהירבו להתרועע עם בני מעמד דומה בקרב החברה המוסלמית.

לסיכום, אף־על־פי שבתקופה זו היתה חריגה כלשהי מקיום מצוות, והיו בודדים שניסו לפרוק עולה של הקהילה, השכילה החברה בכללותה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית, בתוך בית־הכנסת ובחוג המשפחה.

2. 2. התנועה השבתאית באפריקה הצפונית.

 בסמוך לראשיתה של התקופה הנדונה — אמצע המאה ה־17 — עברו על החברה היהודית באפריקה הצפונית, כמו בקיבוצים אחרים של בית־ישראל, זעזועים חברתיים עזים, בעקבות התפשטות התעמולה השבתאית בקהילות רבות וחשובות. זעזועים אלה נמשכו כעשור שנים, בעיקר מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח בשנת 1665, ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו.

אין ספק שהתפשטות הקבלה באיזור זה חיזקה את השפעת השבתאות בארצות האיזור (ראה להלן). אחד המוקדים החשובים של התעמולה השבתאית היה מצריים. כבר שנתיים לפני התגלותו כמשיח, כשעשה בקהיר כשליח קהילת ירושלים לצורך איסוף ממון, רקם שבתי צבי קשרים עם ראש הקהילה היהודית בקהיר, הצ׳לבי רפאל יוסף. השפעת התעמולה החדשה הורגשה במיוחד בין מקורביו של רפאל יוסף, ואלה מצאו חסידים רבים בין המוני העם. הבשורה החדשה עשתה לה כנפיים גם באלכסנדריה, ובשנת 1666 היו בה אלפיים איש שעשו תיקוני תשובה, וערכו צומות; אחד הרבנים שם אף ביטל את תענית תשעה באב. ר׳ יוסף אזוביב מחכמי אלג׳יר, אשר נלכד גם הוא ככל הנראה בכבלי התעמולה השבתאית, מעיד על מה שראה בביקורו באלכסנדריה: ״נעשתה תשובה גדולה אשר כמוה לא נהיתה, כי עד עתה יותר משליש הקהל לובשים שק על גלדם״(= עורם)(ציון, ו, תש״א, 87).

אנשי מצריים היו מן הראשונים שהפיצו את התעמולה השבתאית ביתר ארצות אפריקה הצפונית. בטריפולי, באלג׳יר, בווהראן ובתוניס נתפשטה האמונה באמצעות כמה חסידים נלהבים של שבתי צבי; אחד מהם היה אברהם מיכאל קרדוזו, שקיים קשרים עם עזה ואיזמיר, שני מרכזים חשובים של התעמולה השבתאית בשנות השישים במאה ה־17. הבשורה החדשה הגיעה אף לג׳רבה, וגבאי ההקדש בקהילה התכוונו למכור את נכסי ההקדש, משום שחשו שהקץ הנה זה בא.

השפעה גדולה לשבתאות היתה, כאמור, במארוקו, במשך עשור שנים. במיוחד היו לה מהלכים בראשיתה של התנועה באזורי דרום־מערב מארוקו, שבהם נודעה לקבלה השפעה חזקה מאוד, ויש להניח שהיא שהכשירה את הלבבות לתעמולה השבתאית. הקהילה במארוקו היתה נתונה לתעמולה ממצריים, מטריפולי(שבלוב) ומהולנד אך אין ספק שהלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות במארוקו בעת חילופי השושלת הסעדית בשושלת העלווית וביסוס שלטונו של מולאי אלרשיד — סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. אנו שומעים במיוחד על סבלם של היהודים באזורי זאוויה, תאדלה ומראכש שבדרום־מערב מארוקו. הם נרדפו על־ידי השלטונות שהטילו דופי בנאמנותם למלכות. ר׳ יעקב ששפורטש, שכתביו הם אחד המקורות החשובים לתולדות השבתאות ולמלחמה בה, מציין שאלרשיד אף גזר חורבן על בתי־הכנסת בתאדלה ובמראכש. במכנאס עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי, וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. השפעת התעמולה השבתאית הגיעה גם לאיזור המרוחק שבדרום־מזרח מאח־קו, בפאתי הצחרה — איזור תאפילאלת. התלהבות חדשה התעוררה במארוקו בשנים 1675-1673, וזאת למרות המרתו של שבתי צבי. הפעם קמה רוח של התעוררות גם בערים המרכזיות והחשובות של יהודי מארוקו באותה עת — בפאס, במכנאס, בסלא, בקצר אל כביר ובתיטואן. בראשית שנת תל״ד (1673) הכריז על עצמו כמשיח בחור תמהוני בשם יוסף בן צור ממכנאס — כנראה גם בהשפעת אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, שעשה את ימיו האחרונים בעיר זו ונפטר בה בשנת 1673 — והוא בישר על הגאולה העתידה לבוא על־ידי שבתי צבי.

ואולם, רק מעטים בדרך־כלל הלכו שולל אחרי התעמולה השבתאית. רוב רבני אלכסנדריה, שכאמור היתה מרכז לתעמולה זו, לא נתפסו לאמונה החדשה. רבני טריפולי קמו נגד פעילותו של קרדוזו, ואילו במארוקו דחו רובם המכריע של חכמיה את התעמולה השבתאית. נראה שמעמדם של החכמים בארץ זו וכוחה של התורה היו חזקים דיים להדוף רוחות אלה ומיד ולאחר שכל הנבואות לבוא המשיח בשנת 1675 נתבדו, דעכה לחלוטין האמונה בשבתי צבי.

למעשה, לא הותירה השבתאות רישום של ממש בקרב העדה היהודית באפריקה הצפונית, פרט לכמה מינהגים, כגון בשירת הנשים בטריפולי ששרו עוד באמצע המאה ה־19 ״חנון יא רחמן ג׳יב אלמשיח מעא נתן״ (חנון, הוי רחום, הבא את המשיח עם נתן)(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים תשל״ט, 93), אך ספק אם הנשים נתנו את דעתן לתוכן המדוייק של הדברים. הוא הדין באחד השירים שנהגו הנשים היהודיות במארוקו לשיר בחתונה. בכמה קהילות שם שרד מינהג לחלק מעות לילדים בתשעה באב כמו בפורים, שריד לכך שהפכו יום זה ליום שימחה בימי התפשטות השבתאות.

ככלל ניתן לומר, שהשבתאות עוררה הדים בקרב קהילות אחדות באפריקה הצפונית, אך כגודל ההתלהבות שהתעוררה בהן כן היו גדולים ממדי האכזבה. תנועה זו לא הותירה באפריקה הצפונית עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'176

עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנדונה היתה התפשטות הקבלה מבית־מדרשו של האר״י בצפת, וניתן לציין, שהחל בסוף המאה ה­-17 נעשתה הקבלה לסניף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה הצפונית ובמיוחד במארוקו, בלוב, בתוניסיה ובמצריים. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגראפית כמו דרום מארוקו, דרום תוניסיה וטריפולי. יתכן שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הירבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם של יהודי ארצות אלו. יתכן גם שהסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים (קדושים מוסלמים במגרב) בזאוויות(מיבנים שבהם הגו קדושים אלה בתורת המיסטיקה המוסלמית), השפיעה בדרך כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במארוקו. היו גם מעטים, כר׳ משה אבן מוסא, שנולד במארוקו ונדד על־פני אלג׳יריה, תוניסיה, איטליה, מצריים וארץ־ישראל, שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חוכמת הנסתר. הוא יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה־18 שעשו את הקבלה — חוכמת האמת, לפי דעתו — לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים; אולם יש לחזור ולציין שהיה זה מיקרה חריג ובדרך־כלל החזיקו חכמי אפריקה הצפונית בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל־פה.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באיזור זה היה במראכש שבדרום־מערב מארוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 ר׳ אברהם אזולאי השלישי ור׳ שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. הראשון כתב הגהות על ספרי האר״י ופירוש על הזוהר. הוא נודע במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית — כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות. הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה — ר׳ יעקב פינטו, ר׳ ישעיה כהן ור׳ שלום בוזגלו. האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר — ״מקדש מלך״, ״כיסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד.

בקצה השני של דרום מארוקו, באיזור תאפילאלת על גבול הצחרה, הקים ר׳ יעקב אביחצירא בראשית המאה ה־19 שושלת של מקובלים. הוא אומנם הקדיש זמנו להלכה, לפרשנות המקרא ולמוסר, אך בעיני דורו ובעיני הדורות האחרונים נודע כ״חסיד המפורסם, המקובל האלוקי, המלומד בנסים, בוצינא קדישא(=הנר הקדוש) אדוננו, מורנו ורבנו, רבי יעקב אביחצירא״(השער לספר מעשה נסים, ירושלים, תשכ״ח).

צאצאיו אספו את הסיפורים, שנקשרו בשמו ובפעולותיו, ופירסמום בשם ״מעשה נסים״. באופיים הכללי הם דומים ל״שבחי האר״^,״ ו״שבחי הבעש״ט״ — אוספי האגדות שנרקמו סביב דמויות אלה. בסיפורים אלה מתגלה דמותו של ר׳ יעקב במלוא שיעור קומתה: כל ימיו עסק בעיקר בלימוד התורה, החזיק בביתו ישיבה שבה למדו תלמידים הרבה ובמיוחד בני עניים. כדי לספק את צרכיהם היה נוהג לסובב בכפרי הסביבה ולערוך מגביות. אולם ר׳ יעקב לא הדיר עצמו מענייני הציבור: הוא נטל חלק בקביעת דפוסי הקהילה וסדריה, ייצג את היהודים בפני השלטון והשתתף בוויכוחים דתיים עם אנשי דת מוסלמים. כמו כן דן את בני הקהילה בעניינים מישפטיים. בסיפור אחד נתגלתה נטייתו לשמוע את בעל־הדין ללא דיחוי וללא עיכוב: פעם חיפשה אחריו בכפרים אשה, לקבל ממנו סעד מישפטי — ״כשהגיעה לפני רבנו סיפרה בבכי, רבי, כך וכך היה הדבר, הפסיק אותה השמש ואמר לה: מקום סכנה הוא כאן, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה. גער בו רבנו ואמר לו: הסכנה היא במקום שאומרים להטות מישפט, ושמע רבנו את דברי האשה!״ (שם, נז).

לימוד הקבלה קנה לו אחיזה בקרב שכבות נרחבות בחברה. תלמידי חכמים היו נוהגים במוצאי שבת או בימי זיכרון לקרוא בפני ההמון קטעים אחדים מתוך ה״זוהר״ ולתרגמם לערבית. בדרך זו יכלו גם פשוטי העם לשמוע קטעים על ראשית עם ישראל, חברתו, מנהיגיו ומקומו בין העמים, ולהפיח בו תקווה לבוא הגאולה המקווה. היו גם חבורות שעסקו בלימוד שיטתי של הזוהר ובאמירת תיקונים שונים(תפילות מיוחדות הנאמרות כדי לתקן את הנפש או להעביר גזירות מסויימות). הנפוץ בין תיקונים אלה הוא ״תיקון חצות״ — שבו קראו פרקי תהלים וקינות על חורבן בית־ המקדש ועל הגלות. ר׳ אברהם אדאדי, רבה של טריפולי במאה ה־19, כותב שבקהילתו ״יש כמה בתי כנסיות שיש כת בכל אחת מהן שעומדין מאחר חצות לילה ואילך בין בקיץ ובין בחורף, ולומדים קודם כל תיקון חצות ואחר כך זוהר הקדוש… עד הגיעם לזמן תפילת שחרית״(ויקרא אברהם, ליוורנו, תרכ״ה, דף קבה, עמ^׳ ב).

ניתן איפוא לסכם, שהזרם המיסטי נעשה לאחד הזרמים המרכזיים בהגותם של חכמי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה, ורבים מהם עסקו גם ב״קבלה מעשית״. אחדים מהם נתפרסמו כ״צדיקים״ בהליכותיהם וכבעלי מופת. יתר על כן, הקבלה התפשטה בצורות שונות גם בקרב שכבות נרחבות.

יחד עם זאת המשיכו חכמי אפריקה הצפונית לעסוק בתקופה זו בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים — הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצירו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים(= קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית, וזאת כדי ללמד את כל החפצים בכך כיצד לנסח איגרת, משום שבדורות ההם ייחסו בקהילות הנדונות חשיבות רבה לסיגנון הכתיבה, לביטויים שיש לתת בראש האיגרת ובסופה, וכיוצא באלה). היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב״חוכמת התכונה״(= אסטרונומיה, על־פי המושגים של הדורות ההם) או אפילו במדעים. לתשומת לב מיוחדת ראוי הספר ״מונה מספר״, שחיבר ר׳ סעדיה שוראקי מתלמסן שבאלג׳יריה, ראה אור ברמת־גן, תשל״ג העוסק בלימוד החשבון, והוא כולל פרקים באלגברה (השורש, התרת מישוואות) וגם פרקים בגיאומטריה.

בתקופה הנדונה ישבו גדולי ההלכה בעיקר במארוקו: הן במרכזים הגדולים כמו פאס, מכנאס, תיטואן, סלא, מראכש ומוגדור, והן בקהילות קטנות כמו באיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו, בגבול הצחרה. לעומת זאת, ביתר ארצות אפריקה הצפונית התמקדה הפעילות הרוחנית בתחום ההלכה ובתחומים אחרים בערים הגדולות בלבד — שבהן, כאמור, ישב חלק ניכר מן היהודים — באלג׳יר, בווהראן, בתוניס וגם בטריפולי, באלכסנדריה ובקהיר.

במאות ה־16 וה־17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז של תורה. במחצית הראשונה של המאה ה־18 זכו לפירסום רב שלושת החכמים ר׳ יהודה בן עטאר, שכונה בפי יהודי פאס ״רבי אלכביר״(= הרב הגדול), ר׳ שמואל בן אלבז ור׳ יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בניסים והמוני העם, עד הדורות האחרונים, היו נשבעים בשמו. ואולם, את עיקר פירסומו קנה כגדול בהלכה. מכל רחבי מארוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם. על ר׳ שמואל בן אלבאז כותב ר׳ חיים בן עטאר הנודע: ״ובחלק מהלכות המתקתי סוד (התייעצתי) עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אלא אחר הסכמת הרב הנזכר״ (הקדמה לפרי תואר), אך מבין שלושת אלה הזדקרה דמותו של ר׳ יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד היתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17-עמ'179

במאות ה־16 וה־17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז של תורה. במחצית הראשונה של המאה ה־18 זכו לפירסום רב שלושת החכמים ר׳ יהודה בן עטאר, שכונה בפי יהודי פאס ״רבי אלכביר״ (= הרב הגדול), ר׳ שמואל בן אלבז ור׳ יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בניסים והמוני העם, עד הדורות האחרונים, היו נשבעים בשמו. ואולם, את עיקר פירסומו קנה כגדול בהלכה. מכל רחבי מארוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם. על ר׳ שמואל בן אלבאז כותב ר׳ חיים בן עטאר הנודע: ״ובחלק מהלכות המתקתי סוד (התייעצתי) עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אלא אחר הסכמת הרב הנזכר״ (הקדמה לפרי תואר), אך מבין שלושת אלה הזדקרה דמותו של ר׳ יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד היתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט.

על כל אלה הוסיף פירושים וחידושים משלו. ספרו ״משפט וצדקה ביעקב״ מהווה גם אוצר בלום של תורת חכמי מארוקו כפי שנתפתחה עד ימיו, וגם אבן־פינה בפסיקת ההלכה בדורות שבאו אחריו.

אך משדעכה קמעה שימשה של פאס זרחה זו של מכנאס. החל במחצית הראשונה של המאה ה־18 הפכה מכנאס לעיר ואם בתורה, בחוכמה ובפיוט. לצידם של נגידים ופרנסים, שהילכו בחצרותיהם של מלכי מארוקו במאה ה־18 — בני משפחות מימראן, בן עטאר וטולידאנו — צמחה שיכבה של חכמים, בני משפחות בירדוגו, עמאר, אלכרייף ואחרים.

את זיו המקום באותם ימים ניתן לאפיין בדמותו של ר׳ רפאל בירדוגו (1747 —1822), שכבר נזכר למעלה. הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיה. ספריו ״מישפטים ישרים״ ו״תורות אמת״, וספר חידושיו על הש״ס ״שרביט הזהב״ הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדברה של קהילתו ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה.

ר׳ רפאל בירדוגו בחן את הנוסח הנדפס של הש״ס, הגיה את המישנה ואת התלמוד על־פי כתבי־יד שהיו בידיו ונקט בדרך הפשט כדרך הטובה ביותר לפירוש התלמוד. הוא העלה על נס את סמכותם הרחבה של חכמים בפירוש ההלכה. הם אומנם קיבלו מידות שנמסרו למשה מסיני, אך ״התורה מסרה האל לחכמים השוקדים על דלתותיה לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם״ (שרביט הזהב, חלק א, ירושלים, תשל״ה, קסא, עמ׳ א). תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאם, ר׳ יוסף מימראן, מספר כיצד רכש ר׳ רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ״ער ולא ישן והוא לומד ויושב על הכיסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראשו לישן, החוט יתלוש את שער הפיאה, ותכף יעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו שינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו״ (מלכי רבנן, ירושלים, תרצ״א, דף קז, עמ^׳ א׳). כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי ״המלאך רפאל״.

ואולם, כאמור, לא רק במרכזים הגדולים התפתחה יצירה רוחנית וספרותית פורה. החל בסוף המאה ה־18, וביתר שאת במאה ה־19 ועד הדורות האחרונים, צמחה שיכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. כך היה בקהילות הצפון והמרכז בטנג׳יר, באלקצר אלכביר, בצפרו, בדבדו, בתאזה, בווז'דה, בסלא, ברבאט, באזמור, באגדיר ועוד. וכך היה בקהילות הדרום — במחוז מראכש ובפאתי הצחרה בתארודאנת, בדמנאת ובאקקא, ובקהילות מחוז תאפילאלת — בגריס ובריסאני. לא נוכל להזכיר כאן את כולם, אולם כל העוקב אחרי תולדותיהם וחיבוריהם של חכמי היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים מארוקו — במרכזים הגדולים כמו בקהילות שנמצאו על גבול הצחרה — שב ונוכח בגדלות רוחם וחוכמתם.

על חכמי אלג׳יריה במאה ה־17 אין אנו יודעים הרבה. לעומת זאת, מתרבות ידיעותינו החל מראשית המאה ה־18. הבולטים שבחכמי תקופה זו (המאות ה­- 718-1) הם ר׳ רפאל ידידיה, ר׳ שלמה צרור, ר׳ יוסף צרור ור׳ צמח בן שמעון דוראן. שלושת האחרונים הם, כידוע, צאצאים למשפחות דוראן וצרור שהוציאו לאלג׳יר במאות ה־16-15 מוניטין רב בקרב כל קהילות ישראל. דמותם ותורתם של חכמים אלה עדיין לא נחקרה דיה. אף־על־פי־כן, ניתן להעלות לדמותם כמה קווים. למשל, בגישתו של ר׳ שלמה צרור בענייני מישפט בקהילה, הוא העדיף את דרך הפשרה על שורת הדין. כמו כן נודע במאה ה־18 ר׳ יעקב בן נאים, מחכמי פאס שיצא בשנת 1760 לערך מעירו לארץ־ישראל, אולם התעכב תקופה ארוכה באלג׳יריה, והיה לאב בית־ דין באלג׳יר במשך 18 שנה. הארי שבחבורת רבני אלג׳יריה במאות ה־17 -18 היה ר׳ יהודה עייאש (1760-1700). הוא שימש במשך דור שלם כרבה של קהילת אלג׳יר וכאב בית־הדין עמד בראש ישיבה. ספריו בהלכה ובאגדה (כולם כוללים את השם יהודה, כגון ״בית יהודה״, ״מטה יהודה״) הם עדות לבקיאותו ולחריפותו כאחת, ופסקיו משמשים עד ימינו מקור חשוב לפסיקת ההלכה. הוא עמד בקשרים ענפים עם קהילות מארוקו, איטליה ומצריים. ר׳ יהודה עייאש נודע גם כדרשן, ולדרשותיו בשבתות באו המונים רבים. את שלוש שנותיו האחרונות עשה בארץ־ישראל בישיבת ״כנסת ישראל״, שנוסדה בירושלים על־ידי ר׳ חיים בן עטאר.

המסורת של יהודי תוניסיה רואה בשני ״צנתרות הזהב״ (גלילי זהב, ביטוי מליצי לאות הערכה מיוחדת) ר׳ אברהם הכהן — ״באבא רבי״, ור׳ צמח צרפתי, את מניחי היסוד של חיי הרוח בתוניס בשלהי המאה ה־17. תלמידם וחברם של חכמים אלה היה ר׳ אברהם טייב — ״באבא סידי״. הפעילות הרוחנית בעיר זו ניכרה במיוחד במאה ה־ 18. החיד״א מספר, שבעת ביקורו בעיר בשנים 1773/4 מצא בה שלוש־מאות חכמים, ״וגם ראיתי נערים בני ארבע־עשרה שנה, מעיינים וחריפים, קולעים אל השערה״ (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ספר מעגל טוב, ברלין — ירושלים, תרפ״ד־תרצ״ד, 57). גם האווירה הכללית — ויחסם של העשירים עודד טיפוח אווירה זו — כפי שמעיד החיד״א, היתה ש״גבירים מחשיבים התורה, וכל חשקם לזכות לבנים תלמידי חכמים, והם בעלי צדקות מאד, ומכבדי התורה ולומדיה, מאד מאד״(שם, שם). ממקורות אחרים אנו יודעים, שדבריו של החיד״א, שהקפיד על דיוק בתיאוריו, הולמים את המציאות. הוא מוכיח את חכמי תוניס על שאינם לומדים את ההלכה הפסוקה אלא עוסקים בתלמוד ובמפרשיו. אין ספק, שתופעה זו חרגה מן השיטה של התמקדות בפסיקת ההלכה כפי שהיה נהוג באפריקה הצפונית, ומשום כך עוררה את תשומת ליבו של החיד״א, מחשובי הפוסקים של היהדות הספרדית במאות האחרונות.

אף כאן יש בהעלאת דמותם של שני חכמים כדי לאפיין את דיוקנה של קהילת תוניס בימים ההם:

במחצית השניה של המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 חי בתוניס ר׳ עוזיאל אלחאייך, מחבר הספר ״משכנות הרועים״, הכולל דינים ושאלות ותשובות. הוא ערך אותו בשיטה מילונית לפי סדר א״ב של נושאי ההלכה הנדונים (כגון חזקה, מסים, משכון, עדות, קידושין), דבר המקל על מי שמבקש למצוא את כל החומר הקשור בעניין מסויים במקום אחד. הספר זכה לתפוצה רב, ונתחברו כמה קיצורים שלו על־ ידי חכמים מאפריקה הצפונית. באותו זמן חי גם הדיין ר׳ יצחק טייב (בן למשפחה שהעמידה רבנים הרבה); על־פי דברי החיד״א למדו בישיבתו כשישים תלמידי חכמים. הוא חיבר ספרים רבים על התורה ועל הקבלה, אך חיבורו החשוב ביותר הוא הספר בן שישה הכרכים ״ערך השולחן״, הכולל דינים, ביאורים ושאלות ותשובות ערוכים על־פי חלקי שולחן ערוך. כן נודעו בני משפחות בורג׳יל, בונאן ודרמון.

ביטוי לעיסוק הנרחב בתורה בתוניס מצוי במה שנהגו יהודי העיר לומר: לולא אמרה התורה — כי מציון תצא תורה, היינו אומרים — כי מתונים תצא תורה (ד. כהן, לשונם של יהודי תוניסיה (צרפתית), פאריס, 1964, 92).

במאה ה־18 החלה התעוררות גם באי ג׳רבה. הדיין ר׳ צמח כהן היה הראשון לשורה של חכמים ממשפחות הכהנים המתייחסים לעזרא הסופר, שקמה בקהילה זו. אך פריחתה של הקהילה, שהפכה אותה לעיר ואם ביהדות אפריקה הצפונית, החלה רק במחצית השניה של המאה ה־19.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17-עמ'183