שלום בר אשר ואהרן ממן


יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.

גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.

רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.

רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.

ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.

בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.

ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.

אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.

אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.

פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסוימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.

פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.

אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.

את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.

גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.

כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב. סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.

אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

משנת 1391 עד לכיבוש הצרפתי בשנת 1830 – מנחם ויינשטיין.

ידיעותינו על היישוב היהודי באלג'יריה בתקופה שלפני שנת 1391, וקשריו עם הקהילות היהודיות בתפוצות מועטות ביותר. לכל הדעות ברור, שבתקופה שקדמה לשנת 1391 הקהילות בעיר אלג'יר ובעריה האחרות של אלג'יריה לא היוו מרכזים יהודיים חשובים. הערה – ח. ז. הירשברג מביא בספרו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " כרך ראשון מאמר מאלף בנושא זה, שנביא אותו בהמשך.

בשנת 1391 ( פרעות קנ"א ) חל מפנה חשוב כאשר בעקבות רדיפות קנ"א בספרד ובמיורקה הגיעו משם לאלג'יריה גלים של פליטים יהודים, ביניהם חכמים וגדולים בתורה, כגון רבי יצחק בר ששת ורבי שמעון בר צמח דוראן, שצאצאיו המשיכו לעמוד בראש יהודי אלג'יריה במשך כמה דורות.

בחלק מן המקומות, השתלבו גולי קנ"א בקהילות הוותיקות והטביעו עליהן את חותמם ורישומם, ואילו בכמה יישובים הקימו גולי קנ"א קהלים עצמאיים, כשהגדול בהם הוא קהל אלג'יר.

שינויים אלה הביאו ליצירתם של מרכזים יהודיים בקהילות הגדולות באלג'יריה, ובמיוחד בעיר אלג'יר, שהחל בשלהי המאה הי"ד ובמאה ט"ו נעשתה למרכז התורה החשוב ביותר בצפון אפריקה, אולי אף במזרח. חכמי אלג'יר בתקופה זו, מהווים החוליה המקשרת בין גדולי התורה בספרד במאות הי"ג והי"ד, ובים הקמתם של מרכזי התורה בארץ ישראל, בקושטא, בסלוניקי ובקהיר במאה הט"ז.

חלק נכבד ביצירת המרכז היהודי באלג'יר יש לזקוף למיקומה הגיאוגרפי של אלג'יר.

א.      המפרץ והנמל, שממנו יצאו ספינות לכל נמלי האגן המערבי של הים התיכון

ב.       דרכי היבשה שהובילו מאלג'יר מערבה לתלמסאן ולמרוקו, ומזרחה לתוניסיה והלאה, דרומה אל עבר נאות המדבר ונתיבי הסחר הבינלאומי עם היבשת השחורה.

בעקבות זאת הלכו ונוצרו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ובארצות הים התיכון, שפנו בשאלות בהלכה אל חכמי אלג'יר .

מעמדה המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי הביא לקשרים ענפים ומיוחדים בין יישובי היהודים באלג'יריה לבין יהודי ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי בכמה תחומים.

א.      מקור עלייה לארץ ישראל ותחנת מעבר אליה.

ב.       קשרי מכתבים והעברת ידיעות.

ג.        איסוף תרומות וביקור שד"רים.

א.      העלייה לארץ מאלג'יריה ודרך עריה

רדיפות קנ"א בספרד ואייה הביאו גל של עלייה מספרד לארץ ישראל. תנועת העלייה לא פסחה על יהודי אלג'יריה. אחד המעוררים הראשיים לעלייה היה הרשב"ץ המציין : " מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקוראי חכמי יועצי המחוז הזה, קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב ".

קריאתו של הרשב"ץ לעלייה לא מצאה, כדבריו, אוזן קשבת בקרב חכמי אלג'יר, אולם בכל זאת מצויות במקורותינו עדויות רבות על עלייה מאלג'יריה, שהייתה קשורה בתסיסה משיחית, הרואה שהתחדשות היישוב בארץ ישראל סימן " לגאולה שלישית "

אכן העלייה הייתה כרוכה בסכנות רבות. העולה היה יוצא בדרך היבשה בשיירה מאלג'יר לטראבלס ( טריפולי של המערב ), ושם היה עליו לבחור בין שתי דרכים, נתיב היבשה העובר על פני " מדבר ברקה , שבין לוב למצרים. אולם לפי הידיעות שהיו בידי הרשב"ש, לא היה יהודי יכול לעבור את " מדבר ברקה ", לכן נותר רק הנתיב בים.

ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה.

תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה. גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' – אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ…

 וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים". חיבוריו:

  1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
    2. מלחמת מצווה
    3. תיקון סופרים על דיני שטרות
    4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".

אולם, ההפלגה בחורף עד לאלכסנדריה הייתה כרוכה בסכנה מחמת הסערות, ואילו בתקופת הקיץ הותקפו אניות הנוצרים שקישרו בין המזרח למערב, על ידי אניות הקורסארים המוסלמים, וסכנת השבי הייתה גדולה. אף על פי כן, מצויות במקורותינו עדויות ושאלות רבות הקשורות בעלייה לארץ ישראל, ומודגשת העובדה " שהרבה עלו והצליחו ".

בין מניעי העלייה ניתן למנות את האמונה שהייתה נפוצה כח העלייה לארץ ישראל, מכפרת על העוונות. ולפיכך האמינו רבים מיהודי ספרד שנאנסו לנצרות, כי בכך יכפרו על עוונם. לאמונה זו אין מקור בהלכה היהודית. לפיכך מעיד הרשב"ץ שהתשובה היא המכפרת על העוונות, ואילו העלייה והישיבה בארץ ישראל " מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו ". 

הקשיים שהיו כרוכים בעלייה הביאו גם להתרשלות בקיום הנדרים לעלות לארץ ישראל ולחרטה. היו משכילים, כגון רבי חגי בן אלזוק, שלא ראו כל יתרון רוחני בעלייה לארץ ישראל. הללו חשבו שאת שאיפתם להשגת שלימות הנפש ימלאו רק בהשגת המושכלות ובהתעמקות בפילוסופיה.

הרשב"ש דחה את גישתו של רבי חגי בן אלזוק בקביעה, שהעיון במושכלות איננו מחייב קיום מצוות המביא לחיי העולם הבא. יכול אדם לעיין כל ימיו במושכלות מבלי שיקיים אפילו מצוה אחת, ולכן לא ישיג חלק בעולם הבא. לדעת הרשב"ש, חשיבותה של העלייה לארץ ישראל היא בקיום מצות יישוב ארץ ישראל, ובקיום המצוות התלויות בארץ.

לפיכך ראוי להשתדל לעלות לארץ ישראל, ובכך להשיג קיום מצוות רבות. עלייתו של תלציד חכם, מוסיפה לו מדרגה להתקרב לחיי העולם הבא. עדות מובהקת לגלי העלייה מצפון אפריקה מצויה בקיומה של עדת המערבים בירושלים, אשר הייתה בעלת השפעה רבה עד לבואם של הספרדים מגורשי רנ"ב – 1492.

הרישום הממשלתי של חייבי המס שהוכן בשנת  1525 – 1526, היו בצפת שלושים ושלושה בעלי בתים מערביים שהם כשביעית מן המספר הכללי של 224 בעלי בתים יהודיים שהתפקדו בצפת.

תנועת העלייה מאלג'יריה לארץ ישראל נמשכה גם במאה הט"ז. בראשית המאה הי"ז אנו מוצאים בצפת שניים מבני משפחות המכובדות באלג'יריה, רבי משה ששפורטש והחכם השלם רבי שלמה כ'לאץ המייצגים לכאורה את עולי אלג'יריה המצויים בארץ.

במחצית השניה של המאה הי"ז, מגלים יוצאי המערב פעילות להקמת ישיבה של בני המערב בירושלים. על כך פורץ פולמוס סין תלמידי חכמים לבעלי בתים מרביים בירושלים.

במאה הי"ח, העולה המפורסם הוא רבי יהודה עייאש, שבא עם משפחתו מאלג'יר דרך ליוורנו. על אף הלחצים וההפצרות של בני הקהל באלג'יר, לא וויתר רבי יהודה עייאש על כוונתו לעלות לירושלים ולעסוק שם בתורה. על העולים מאלג'יר בראשית המאה הי"ט נמנה רבי שמואל עבו שעלה יחד עם הוריו בשנת 1817.

בשבתו בצפת נתפרסם כנשיא כוללות הספרדים וכאב בית דין. הוא שימש אף קונסול כבוד של צרפת וסייע רבות לרכישת קרקעות להתיישבות החדשה, בין היתר לרכישת אדמות ראש פינה. במקורותינו ידיעות נוספות על עלייה ושאיפה לעלייה.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

מסתמנת התופעה של כמיהת צעירים לעלות לארץ בניגוד לרצון הוריהם. במקרה מסוים רצה בנו שלן תלמיד חכם באלג'יר לעלות לצפת וללמוד בה תורה. רבי יהודה עייאש פסק בעניינו שמצות העלייה ומצות תלמוד תורה קודמות למצוות כיבוד אב ואם, אך על פי במצערן הרבה.

מעשה אחר הוא שלשתי בנות של זקן מאלג'יר, שעזבוהו ובאו לליוורנו בדרכן לארץ. אביהן ניסה להניאן מלעלות בהפצת שמועת שווא על מגיפה בירושלים. רבי חיים בן עטר בהיותו בליוורנו חקר בדבר ומצא שלא היו דברים מעולם. העלייה לארץ ישראל גברה במיוחד לאחר כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים.

מיקומם של נמלי אלג'יריה, גרם לכך שנתיבם של מרבית העולים ממרוקו לארץ ישראל, עבר על פני היבשה לתלמסאן, ומשם לאחד הנמלים אוראן או אלג'יר. שם עלו על ספינות שהובילום לאחד הנמלים באיטליה או בתוניס, שבהם היו סיכויים רבים למצוא ספינה המפליגה לארץ ישראל.

בין העוברים בדרכם לארץ היו תלמידי חכמים מובהקים. הידוע ביניהם הוא רבי חיים בן עטר שבעוברו באלג'יר קיבל את הסכמותיהם של רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי לספרו אור החיים.

כמה מבין החכמים בעוברם על אלג'יריה היו מבקרים את הנהגותיהם של חכמיה : כגון אותו תלמיד חכם ( שמו לא פורש ) שעבר בג'יאיה והונין, סירב לענות לכתביו של רבי חגי בן אלזוק, והאשימו בעיסוק בקבלה שכמעט הביאו לקצץ בנטיעות.

היו שהוסיפו לתיקון החיים הדתיים, כגון רבי חיים בן עטר שבעוברו על אלמדייא התיר טלטול בתוך העיר בשבת, בתנאי שיקנו את מפתח העיר. אחד מן החכמים ששמו לא פורש, דרש בית הכנסת הגדול וזירז את הציבור לקבוע עתים לתורה ולהתקין תקנות לחיזוק המנהג.

רבי דוד הלוי התעכב באלג'יר חודשים רבים, עסק שם בתורה ובהוראה והתחבב על אנשי המקום. ולאחר זמן אף נשא שם אשה ורק כעבור שנים המשיך בדרכו לארץ. בתחילה ישב בירושלים ואחר כך עבר לטבריה לישיבת רבי חיים אבולעפיה. כאשר פרצה המגפה בטבריה עבר לצפת, שם נפטרו בנותיו. הוא המשיך לשמור על קשר אגרות עם רבי יהודה עייאש.

קשרי אגרות.

עליית יהודי אלג'יריה לא ניתקה את זיקתם לקהילותיהם ואת הקשרים עמן. אגרותיהם מעשירות את הידיעות על היהודים בארץ ישראל במאה הט"ו.

מתשובת הרשב"ץ אנו למדים על קיומה של מצות עלייה לרגל לירושלים ממצרים וארצות אחרות. בחג השבועות התמלא בית הכנסת בירושלים מפה אל פה ויותר משלוש מאות איש התכנסו בו וישבו ברווחה ואיש לא אמר צר לי המקום. לדעת הרשב"ץ זה אחד מהנסים המוכיחים שירושלים בקדושתה עדיין עומדת " וזה סימן גאולה שלישית ".

באגרות שהגיעו מירושלים נמסר לרשב"ץ על קיום מצות שנת השמיטה בשנת קפ"ז – 1427 -, ומאחר שמספר ניכר מיהודי ארץ ישראל עסקו בחקלאות " הארץ היא הפקר ". ידיעות דומות הגיעו לרשב"ץ בשנת ר"ב – 1422 -, מפי נוסעים שבאו מירושלים והעידו שהשנה הקודמת שנת ר"א הייתה שנת שמיטה בארץ ישראל.

עולי צפון אפריקה, בבואם לארץ במאה הט"ו, תמהו למראה מנהגי תפילה השונים ממנהג יהודי צפון אפריקה וספרד. בעקבות זאת הריצו שאלותיהם אל הרשב"ש, והא השיב להם דרך תוניס. אחת השאלות עוסקת אף היא בעניין השמיטה.

 מתוכה אנו למדים שיהודי ארץ ישראל נהגו להפקיר בשמיטה את שדותיהם וכרמיהם, ובהיוודע זאת הגויים, נהגו לגנוב מתוכם פירות, מתוך הנחה שבגלל הפקרתם אין היהודים יכולים לשמור עליהם.

בתשובתו מייעץ הרשב"ש לתקן, שבית דין יעמיד שומרים בגנות ובפרדסים, כדי שהגויים לא ייכנסו ללקט בתוכם, ועל ידי כך לא תתבטל מצות השמיטה. בין תשובות הרשב"ש מצויה תשובה שנשלחה למאלק, בעניין רבי יצחק אלפארה וגיסו רבי משה אלמראכשי מעיר זו, שעלו לארץ ישראל ומתו שם.

תשובת הרשב"ש מתארת את דרכי הקשר והעברת ידיעות בין הקהילות בארצות הים התיכון. ידיעה ראשונה הגיעה במכתבו של רבי יהודה צרפתי מתוניס אל הרשב"ש ובו נמסר שהשניים נפטרו וכי רבי יצחק אלפארה הניח אשה מעוברת.

ידיעה שנייה הגיעה במכתב רבי משה דשואל מתוניס, הוא הוסיף שרבי יצחק אלפארה הניח בת. ידיעה שלישית הגיעה על ידי אורחים מארץ ישראל, רבי נתן מרומה ורבי חיים גליפא מאראגון שבאו מארץ ישראל לאלג'יר, וסיפרו כי שהו בביתו של רבי יצחק אלפארה בירושלים, וכי אכלו שם לחם לאחר שנשא אשה.

בהיותם בטריפולי ( לוב ) הגיע כתב מירושלים וסוחר מטראבלסי, אשר מסר על פטירת רבי יצחק אלפארה. ידיעה רביעית נמסרה על ידי שלוש מלילי, מתושבי בג'איה שבאלג'יריה, שחזר מארץ ישראל וסיפר על פטירת השניים. ידיעה חמישית נמסרה על ידי שלמה כהן מתושבי אלג'יר, שבהיותו ברודוס פגש שם את שלוש מלילי מבג'איה, וזה סיפר לו על פטירת השניים ועל כך שרבי יצחק אלפארה הניח בן. סיכום דרכי העברת הידיעות יצביע על הקשרים הענפים ותנועת נוסעים יהודים בין ארץ ישראל, תוניס, טריפולי, רודוס ספרד ואלג'יריה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר