מורשת יהדות מרוקו

תעורר עמי שמעון מהרהוריו כשהפסוק מתנגן בפיו: ״בנפול עלי מֵרֵעים לאכול את בשרי המה כשלו ונפלו…״ השמש היכתה על ראשו ורקותיו להטו מרוב הרהורים. הסוסה ירדה במדרון חד כדי לחצות את הנהר הגדול  הוא וואד־סבו המפורסם בדגיו ובמספר הקורבנות שטיבע וגרף בזרמו האדיר וכמה יתומים ואלמנות מקללים אותו על מה שעולל להם. עמי שמעון נטלטל טלטלה קשה עד שמט לנפול קדימה בהתעוררו מנמנומו וכאן נפסקו הרהוריו. מֵימי וואד־סכו זרמו בנחת ורשרושם נעם לאוזנו. הפעם היו המים נוחים ובנקל הנהיג בהם את הבהמות שהלכו בניחותא צעד אחר צעד. הוא ראה ברברים שישבו לנוח בגדה שממול ומלמל לעצמו ״לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי…״ לאחר ברכות שלום כמקובל, שאלוהו הברברים:

• כיף לעודא (איך הסוסה) יא עמי שמעון?
• אלחמדו לילאה (השבח לאל) הייא מן כימת(היא מאחוזת) שיך מוחמר ענה.

זו הייתה תעודת יוחסין מכובדת. נדו הברברים בראשם לאות הסכמה בנענוע רב משמעות ובחיוך ערמומי כאומרים: מזלך הוא שהיא מכימת שיך מוחמר, בלעדיה היית מזמן שובק חיים, כופר שכמוך! התרחץ עמי שמעון במי הנהר הצוננים, נתן לבהמות הצמאות לנוח ולשתות וישב נשען בגבו על גזע עץ בא בשנים. מדייגים שעסקו במלאכתם, קנה דג סאבל שהיה מפורסם בטעמו ומבוקש מאוד בשוק בעונה זו. צלה את הדג על גחלים בהם השתמשו הברברים שישבו בקרבתו ואלה כיבדו אותו בכוס תה חזק מלא נענע ריחני ומתוק מאוד והוא העניק להם מדגו. שליטתו בסלחא, שפתם, אפשרה לו להיכנס איתם בשיחה מנומסת, כמקובל כשיושבים בצוותא. לאחר כשעה, אסף את בהמותיו, רכב על סוסתו, נפרד מהברברים בברכה ושם לדרך פעמיו. עמי שמעון נכנס לסבכי יער מוקף עצים ופילס דרכו בין גזעיהם. רק חצי הדרך מאחוריו והיום בעיצומו. מחבל בני־וואראיין שירך דרכו לחבל בני־סדן. שוב שקע בהרהוריו, אשר הקיפוהו ולטפוהו ברוך כאם וכרעיה אהובה. רק הרהוריו ואהבתו לטבע הם שנשארו לו בתוך עולם שהתנכר לרעיונותיו ולדאגותיו הרבות לגורלו ולגורל עמו הגולה. נסיונו בחיים והסכנות בהן עמד חישלו אותו והפכוהו לגבר שזוף בעל הוד ובעל אישיות חזקה. שֶרוֹך ומשטמה משמשים בו כאחד ודוק של עצב שוכן באישוניו ובמבטו הכמה. בעברו על פני אחד מחבריו במללאח ספרו הרגיש הלה מבטו הנוקב שנח עליו ולא החרה מבטו נכחו, אלא השפיל עיניו וסר הצידה. הם ראו נכוחה לא פעם את עזרתו. הרגישו אותה כשהיה מתלווה אליהם בדרכים וציפו לה בשעת התקפה והוא לא הכזיב. הציל אחדים מהם לא פעם ושֵם יצא לו בין שודדים וכפריים כגיבור נמרץ, שטוב להתרחק ממטחווי רובהו הקולע ואינו מחטיא. אלא שהוא היה היחיד שהעז לשאת נשק בגלוי, היתר הסתירוהו או שלא נשאוהו כלל ונזקקו כל פעם למלווה ברברי בחסד ובשכר מאחד השבטים שעברו באזורו. והוא בגאון עבר בלי פחד ורעדה והברברים אמרו:

• וולאהי(באלוהים) זה לא יהודי, ובמשך הזמן חשבוהו כאחד מהם ונהגו בו כנכבד וכבעל בעמיו. אמו ישבה ובכתה בלי הרף על גורלה המר. למה בן זה שונה מכל יתר ילדי? דמעות סבל וצער ירדו מעיניה כל פעם שיצא ולא נרגעה עד שחזר בריא ושלם ועור פניו מקרין מזוהר השמש שהטביעה עליו חותם חומה. כל עוד היו בלא ילדים, גרה פריחה בבית אמו כשיצא למסעיו, אבל לאחר שנולד ילדם הבכור, יהודה על שם אביו, נשארה בדירתה והייתה נוהגת לבלות שעות מספר בבית אמו כל יום או שהלכה לבקר את אמה. לאחר שנתיים נולד להם בן שני, שלמה, על שם סבו. עכשיו הייתה עסוקה יתר על המידה בטיפול בבניה שלה. גם היא דאגה מאוד לבעלה כל פעם שיצא למסעיו אבל מה היא כי תלין על גורלה ? וכי היא יחידה במצב זה ? כל נשי ספרו למדו לשאת בגאון את גורלן וכבשו את כאבן בלבן פנימה כיאה לבנות ישראל צנועות.
• שֶמַע מעלליו של עמי שמעון הגיע עדי אוזני שיך מוהמד וכשבאו אנשיו להתלונן על שהוא עומד לשטן בינם ובין רפאגא שרובהו מגן עליה, היה מחייך לעצמו ונהנה מבן חסותו הגיבור. הוא הבטיח לאמו שלו, ללה עיסה, שיפקח עינו עליו ולא יבייש ידידות שנכרתה מזה דורות בין משפחתו הוא ומשפחת עמי שמעון. בין כך ובין כך, עברו שנים ובאו שנים, הצרפתים הולכים ומשתלטים על המדינה, המלחמה בין בני משפחת המלוכה מלווה בהתקוממות שבטי הברברים ושיך מוחמד היה אובד עצות, לכן עשה מאמצים לקרב את עמי שמעון ולשאול בעצתו. כי כגודל גבורתו של עמי שמעון, כן גודל חכמתו והשיך היה זקוק לאיש מבין ונאמן אשר בפניו יוכל לגלות מסתרי לבו. הוא ידע כי מעמי שמעון, לא נשקפת לו כל סכנה כמו מיֶתר עמיתיו סביבו. אבל המאורעות במדינה העסיקו כל אחד בבעיותיו שלו ושיך מוחמד עצמו היה נבוך ממאורעות הימים. באחד הלילות, נלווה עמי שמעון לשיירה שנהגה לנדוד בלילות אפלים כדי להתחמק מעיניהם האורבות של השודדים שהלכו ונתרבו בדרכים בגלל המלחמות במדינה.הם נשאו איתם כסף פדיון סחורתם, הקרן והרווח ובלבם חרדה: האם יזכו להגיע בשלום לחיק משפחותיהם לכבוד החג. לאחר שעברו את וואד־סבו האדיר בשלום ועלו לגדה השנייה, החלה סוסתו המנוסה של עמי שמעון לרחרח באוויר ולצהול. נפעם, עצר עמי שמעון את הסוסה והתחיל לתור בעיניו בחושך בחשד רב, למרות שעיניו מנוסות בחשכה, לא ראה כלום. אבל כשהתרחקו קמעא מהנהר, נפתחה עליהם אש, ״כי הנה הרשעים ידרכון קשת… לירות במו אופל לישרי לב״ מלמל. היריות שנִתְכו עליהם באו מכל הצדדים ונראה היה לפי כל הסימנים שמארב מחושב ומתוכנן הוא זה. לכן גדולה הסכנה ומעטים הסיכויים לצאת בשלום. רובהו של עמי שמעון המטיר את קליעיו וקולו, עם קולם של כמה רובים שהיהודים הוציאו מתחת לגלימותיהם, נשמעו כמיותמים וכבוכים על גורלם. שמעון עודד אותם ורץ מאחד לשני ומלמל לעצמו, ״ יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.  ״. הוא לא איבד את עשתונותיו. אנחנו בשם ה׳ אלוהינו נלך! אל תפחדו ואל תיראו! צעק לחבריו. המהומה הייתה רבה בקרב אנשי השיירה וכל אחד שנפגע נפל בצעקת אימים מעל סוסו. הפצועים קראו לעזרה וחרדו להתעללות בהם, ומצעקותיהם נתקפו הנשארים צמרמורת שעשתה את בשרם חדודין חדודין והתחילו גם הם לצעוק. הסתכל עמי שמעון בבהלה, איך אחד אחר השני הם נופלים, הרים כפיו בייאוש לשמים ואמר: ״נפשי נבהלה מאוד… חלצה נפשי… הושיענו למען חסדך… בשאול מי יודה לך… הלא תחוס תרחם! רבונו של עולם! ראה איך בניך נופלים ותינוקות להם בביתם. ה׳ הושיענו נא מיד הפלשתים מבקשי נפשנו! אנא ה׳ מלטה נפשנו מפח יוקשים זה… אוי!״ נפלטה צעקה מפיו, כי פתאום הרגיש כי נתך חם עבר בבשרו שלו וידע שנפגע. הוא הכיר הרגשה זו. ״אוי! רבונו של עולם…״ אמר בייאוש ובאזלת יד. אולם הוא, המנוסה במלחמות, לא איבד את עשתונותיו למרות הסחרחורת הקלה שאפפה אותו, שהשתפכה עליו והדם החם שטפטף מבין צלעותיו, והוא עמד בקרב והגן על חבריו ככל יכולתו ויחד עם הפצועים פרצו את טבעת המוות שאיימה עליהם לכלותם. עם עלות השחר הגיעו לספרו הרדומה והדמומה ובשארית כוחותיהם דפקו על שעריד הנעולים, רק אז ידעו שניצלו. ״אודה ה׳ כצדקו ואזמרה שם ה׳ עליון״ אמו עמי שמעון לעצמו.
• כשעברה הידיעה על ההתקפה, התעוררו נשי ספרו בצווחות ובקינות וכל אחת שאלה את הפצועים ההמומים לגורל בעלה שלה, אחיה או בנה. מחזה מבעית ומרעיד לבבות היה זה ואף קשוחי הלב המנוסים בתעלולי החיים ובמכאובי הגורל, לא עמדו בפני דמעות שחנקו את גרונם ופרצו בשטף בכי של חוסר אונים. שחר קודר עלה באותו יום על יהודי ספרו ואבל כבד עטף אותם באדרתו השחורה והעכיר עליהם את שמחת חג הפסח. צעירי העיר נדרכים ונכונים, יצאו להביא את שרידי הגופות שלא זכו לקריאת ״שמע״ לקבר ישראל. הם חזרו על המעשה של קודמיהם. שילמו דמים ובממון רב עלה בידם הדבר עד שכל אחד מההרוגים נקבר כדת משה וישראל. עמי שמעון שכב פצוע אנוש ואנשי העיר, ראו בו ובשארית הפליטה, נחמה לאסונם הגדול. שמע גבורתו היה בפי כל. הרב וטובי העיר וכן חבריו לשעבר באו לבקרו ועודדו את רוחו. אשתו פריחה, הסתובבה בין הקרואים הרביב בהתאפקות של גבורת נפש ממש. טיפלה בבעלה במסירות וכיבדה אה האורחים בכל מיני מאפה ומיני מרקחת מעשי ידיה, שלמדה מאמר ומחמותה. כולם שיבחו את מעלותיה וזקפו את זה לייחוסה המעולה מצד אמה ומצד אביה כאחד. היא התהלכה על בהונות רגליה ממש בשקט ובחן. הבית המה כל הזמן מבקרים. רבים מהקהל זכרו את דאגתו של עמי שמעון ונזכרו במסירותו לעמוד לימין קרוביהם הפצועים שניצלו בזכותו והם עכשיו באו לבקרו ולפייסו. עמתי (דודתי) חנה, אמו, גם היא עזרה ליד פריחה בטיפול באורחים הרבים. נעם ללבה מראה שכנותיה וחברותיה שבאו לנחמה ולעודדה.

שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 – 37-33 

אנשים רבים שואלים אותי איך למדתי לקרוא ולכתוב. אני חושב וחושב ועונה להם שבאמת אני לא זוכר! ״מה פירוש לא זוכר?״, שואלים בתמיהה. וכי שואלים דג איך הוא למד לשחות? ללמוד לקרוא – ינקנו עם חלב אמנו! הביטו – אני אומר – במללאח של ספרו, הילדים כבר בגיל שנתיים או שלוש הולכים ל״סלא״, שפירושו בערבית בית כנסת. זה היה מעין גן ילדים, אלא שפה ישבנו באולם גדול שהיה באמת בית כנסת. היינו אולי כעשרים ילדים, יושבים על ספסלים לאורך הקירות והרבי – המורה – היה קורא לנו לפי תור ומראה לנו בספר שלפניו אותיות. הוא אמר את שם האות ואנחנו חזרנו על כך. ככה למדנו לזהות אותיות בזיכרוננו. כשלא קרא לנו פשוט שיחקנו בינינו. האם היו מריבות בינינו? ודאי! הראיתם קבוצת ילדים בגילאים מעורבים שלא רבים ? גם צועקים ומלכלכים. אמו של המלכלך הייתה באה ומנקה. ביום שישי היו מנקים את רצפות בית הכנסת לכבוד שבת. במשך הזמן עברנו לצירופי אותיות עם תנועות וחזרנו על זה. כמו דלת, קמץ, דָ וכו'. אחר כך למדנו צירופי אותיות למילים ולמשפטים שלמים. בשלב הבא חזרנו על כל מילה בתורה עם התרגום שלה בערבית. כל יום שישי אמא הייתה נותנת לי מטבעות כסף לשלם לרבי. כך, לכל רבי הייתה קבוצת ילדים שלו שלימד בבית כנסת שונה. הורי הילדים שילמו לו וזו הייתה פרנסתו. הוא היה טוב אלינו. אם לא היה טוב, ההורים שלחו את בניהם לרבי אחר. לפעמים היו באים לבקר אותנו אנשים זרים, אשר היו לבושים יפה ממש כמו הצרפתים. אנחנו, לעומת זאת, היינו לבושים בבגדים מקומיים ומסורתיים. ״תסאמיר״ הייתה חולצה ארוכה, ו״זללאביא״ הייתה גלימה שלבשנו כמעיל עליון בעיקר בחורף. את הגברים האלה ליוו נשים יפות מאוד, כמו בובות, עם צבעים יפים על הפנים. הם היו מחלקים לנו ממתקים, סוכריות ועוגיות, ואנחנו אכלנו בטעם ובהנאה רבה. הם ביקרו זמן מה והלכו. היו להם גם מצלמות ביד והם צילמו אותנו. לאחר כל זה הם הלכו כלעומת שבאו והיו מחייכים אלינו חיוך נעים. יותר מאוחר נודע לנו שאלה היו יהודים מאמריקה העשירה.

לפעמים היו חיילים מלגיון הזרים הצרפתי מעמידים אותנו בשורה לפני חנויות של גלידה במללאח והיו קונים לכל ילד גלידה. הם דיברו שפה זרה, אך לפרקים שמענו מילים בעברית. כשגדלתי והייתי בארץ ישראל הבנתי שזו הייתה יידיש והחיילים היו יהודים. אספר על מנהג מיוחד שנועד רק בשבילנו הקטנים, וקראנו לו ״כאלוטה״, שפירושו ״ערבוב״. מה ערבבנו? אספר לכם. בכל שבת אחר הצהריים, כשהגדולים הלכו לתפילת מנחה ולסעודה שלישית, אנחנו הקטנים חגגנו סעודה שלישית משלנו כיד המלך. בכל פעם התאספנו בבית של אחד הילדים. בדרך כלל היה זה בית של ילד שהוריו היו אמידים. בהמשך אסביר מדוע. אבל גם בבתים אחרים, כך שכל הילדים היו שמחים. היינו עוד דרדקים בני חמש – שש וכל אחד רצה שיעשו כאלוטה בבית שלו. אנחנו הקטנים לא ידענו מה זה אמיד או עני, היינו עניים אבל היינו עשירים. הכיצד זה ייתכן שהיינו עניים ובו בזמן עשירים? אגיד לכם. כמאמר הפתגם ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״, ואנחנו היינו שמחים בחלקנו עד שלא ידענו שהיינו עניים. אכן – יכולים להיות עניים אם מרגישים עניים, אבל אנחנו לא הרגשנו כך. עובדה שאפילו תרמנו לעניים. איך אני יודע? בכל יום שישי אחר הצהריים עבר ברחובות גבר גדול וחזק וקרא לגברות בשמן לתרום כדרכן, דברי אוכל ובעיקר כיכרות לחם שנאפו בבוקר וזה עתה שבו מהתנור הציבורי. אמא הייתה שמה בצד שני כיכרות לחם שנתנה לאיש ששם אותם בשק גדול אשר נשא על גבו והיה תלוי לו על שכמו. היא נתנה גם מטבע כסף שחילקו לנצרכים ושמה מטבע בכל אחת משתי הקופות שהיו תלויות על הקיר בחדר שלנו. אחת על שם רבי מאיר בעל הנס ואחת על שם רבי שמעון בר יוחאי. כמה שמחתי כשאמא נתנה לי להכניס את המטבעות לקופות! מדי פעם באו אנשי החברה ורוקנו את הקופות. את הכסף הועידו לישיבות בארץ ישראל. ובכן, מי פה עני? מאז למדתי להיות שמח בחלקי, גם כשהייתי חולה. לא נתקפתי בייאוש או בדיכאון אף פעם. דיה לצרה בשעתה. דאגה, כן! למה להוסיף הרגשה רעה על מצב רע? היינו אומרים: גם זו לטובה. בעוונותינו הרבים למדנו שצריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, לכן לא ידענו מי עני ומי אמיד. ואולם, ההורים ידעו מי אמיד ולכן האימהות קבעו ביניהן בכל פעם איפה ניפגש. היודעים אתם מי נחשב אמיד בספרו? זה שלחמו היה מצוי בשפע ולא ידע מחסור. אז מה עושים ? בשעה היעודה כל ילד בא לבד או בחברת אמו ובידו סלסלה ובתוכה תבשיל, עוגיות, פירות, מיני מתיקה או מכל הבא ליד. שמים את כל הטוב הזה בצד ויושבים בעיגול על כריות. כל ילד שהביא דבר מה הרגיש חשוב, שתרומתו מועילה. ככה הרגשנו כולנו חשובים זה בעיני זה, מה שתרם להרגשה הטובה של כולנו. האמא המארחת, יחד עם אימהות אחרות, שמו את כל השפע הזה באמצע. מכאן המילה ״כאלוטה״, כי הכל כמו מתערבב ולא יודעים מי הביא מה. זה היה דבר נפלא! אנחנו הילדים נהנינו מאוד והיינו מחכים בחוסר סבלנות לשבת שתבוא, והתרגשותנו לקראת המפגש הזה הייתה תמיד גדולה. מדוע? כי ידענו שמחכים לנו מעדני מלך בשפע כזה שלא ראינו בכל שאר ימות השבוע. ההורים האמידים, כמובן מאליו, תרמו את חלק הארי של הסעודה המיוחדת הזו ועשו זאת בצנעה ובנדיבות לב שאין כדוגמתה. לרוב היה זה בבית של קרובי משפחה. אני זוכר לטובה מנהג זה שנעשה פעמים רבות בביתו של דודי אליהו ואשתו רבקה. אנשים חמים ואוהבים, שאצלם הרגשתי תמיד בטוב. עם מימון, בן דודי שהיה בן גילי, הייתי משחק תמיד. היינו שובבים גדולים. אף אחד מהילדים לא הרגיש נחות. תמיד שררה אווירה של אחווה וקרבה שבלב. אנחנו הקטנים, באמת לא ידענו מה אמא נתנה לנו להביא ולא שאלנו. שמנו בצד את מה שהבאנו עד שהאמא המארחת התחילה להגיש לנו.

בכל פעם התפעלנו מהמעדן שהוגש לנו ואכלנו בהנאה כבני תרבות ונהנינו מאוד. צחוק ותרועות שמחה והתפעלות הדהדו בחדר. האימהות שמרו עלינו ונהנו משמחתנו. אחרי האוכל שיחקנו בינינו. אני לא זוכר שמישהו אי פעם העכיר את האווירה. תמיד היה נעים ושמח. הידידות שלנו כידידים וכקרובי משפחה הייתה חזקה וההרגשה שבזכות כל אחד אנו נהנים מהמעדנים האלו חיזקה בנו את הרגשת האחדות והכרת הטובה אחד כלפי השני. רצינו בכל מאודנו שגם השבת הבאה תתנהל באופן דומה, לכן אף אחד לא היה מעז לקלקל את השמחה. כן, כן, אפילו הקטנים יודעים מה טוב עבורם. ההורים נהנו מאוד לראות איך אנחנו שמחים ומאושרים וככה גדלנו וטיפחנו את הידידות ואת הקרבה בינינו, שהתגברה ככל שגדלנו בשנים. היסודות כבר הונחו אז והם ילכו ויתחזקו ברבות הימים, יקרבו את הלבבות ואת העזרה ההדדית בצורה כנה ונאמנה לכל החיים. גם ההורים נהנו להיות יחד, זה קירב את הלבבות וחיזק את הקשר ביניהם. בעיקר אימהות היו שם, מפני שהאבות לעתים רחוקות היו בבית. אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר כשנכנסתי הביתה, התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי. יש אבות שהיו הולכים למסע פרנסתם לחודשים רבים. אם הפרנסה לא הייתה מצויה הם חיכו עד שהאיר מזלם, אספו קצת כסף ואז באו לכמה ימים ושוב נעלמו. אמא תמיד התכתבה עם אבא כשהיה בנסיעותיו. היא כתבה כמו כל הנשים – ערבית באותיות עבריות. ״כתב רש״י״ קראנו לזה.

ככה נשי ספרו שמרו על קשר עם האבות שלנו. כל אמא נהגה לעזור בפרנסת המשפחה – בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים, כמו סבתא שלי שהייתה מומחית בתחום. האבות שסחרו בכפרים קרובים, כמו הדודים שלי אליהו ויעקב שהיו להם שם חנויות, היו חוזרים הביתה בכל שבת. לכן הכרתי אותם טוב. רוב הגברים של ספרו מצאו את פרנסתם בכפרי הברברים ואף למדו את שפתם ״סלחא״. אספר כעת איך בן דודי מימון ואני נכנסנו לצרה צרורה בגלל חתיכת ״זאבאך. ״זאבאך היא מעין עוגה עשויה מחלבון של ביצה וסוכר. זה טעים ומתוק וכולנו אהבנו את זה. בליל המימונה כל בית יהודי היה עושה את זה. יש שעושים את זה רך ויש שעושים את זה קשה. הזאבאן של הערבי היה קשה והוא היה כורך אותו סביב קנה במבוק ארוך. הערבי היה עובר ברחובות וקורא שוב ושוב: ״זאבאן!!״ מי שהיה מעוניין – שילם למוכר, ולפי גובה הסכום ששילמו כך גודל החתיכה שהערבי חתך עם סכין. תמיד התמקחו והתווכחו עם הערבי שייתן חתיכה גדולה יותר. האנשים תמיד התאספו, וההמולה הייתה רבה. באחד מימי השישי לא היה לנו כסף לקנות זאבאן. מה עשינו? התגנבנו למרתף של מימון, הסתרנו בחיקנו כמה חתיכות פחמים ויצאנו בריצה לקראת הערבי. קיבלנו חתיכת זאבאן והיינו שמחים. ובכן, המעשה לא תם בכך, שהרי אמא ידעה את מעשינו… כשרק ראתה אותי נכנס קראה לי: ״אזי דאק וולד לחראם״(בוא הנה יא ממזר). איפה היית?״ התחלתי לגמגם. לא יצאו לי המילים, כי לא ידעתי מה להגיד.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012 עמ'23-19