רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
השנים־עשר
בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נשמתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בטנה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית ובתיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.
ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהודית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.
והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתקתיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!
בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:
״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.
ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המעוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.
ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי אותם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נשמעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דברים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמאמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכזריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.
וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.
אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.