מורשת יהדות מרוקו

דימוים של יהודי צפון אפריקה

ההסבר המתבסס על המצב הכלכלי מנטרל כל משמעות עדתית של המדיניות החדשה. לכאורה היה המצב תוצר של התנאים בארץ ולא של המועמדים לעלייה. אולם כדי להסביר את הסטייה החריפה כל כך במדיניות העלייה אין די בהסתמכות רק על המצב הכלכלי הקשה שנוצר במדינה באותן שנים. יש לבחון גם את השפעתם של גורמים נוספים, הקשורים לדמותם של העולים העתידים לבוא ולמערכת הדימויים בחברה הישראלית.

כאמור העלייה מצפון אפריקה בתקופת העלייה ההמונית הייתה מצומצמת בהיקפה ומוגבלת בהרכבה. כל עוד הגיעו לארץ רבבות עולים בשנה ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון לא היה חשש מפני גידול בעלייה מצפון אפריקה. הממדים המצומצמים של העלייה אפשרו למעשה לשלוט גם על סוג העולים ולתת עדיפות לכוחות צעירים. לקראת סוף 1951, כאשר מקורות העלייה האחרים הסתתמו ויהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, התעורר חשש שעם הגברת העלייה משם ייפרצו גדרי ההגבלות. ההחלטה על הסלקציה נועדה אם כן לקבע את המצב כפי שהוא בתקנות ובמדיניות רשמית ומוגדרת.

הפרסום הפומבי הציג את מדיניות העלייה הסלקטיבית, שההחלטה בעניינה התקבלה בשלהי 1951, כמדיניות נטולת פניות שכוונה לכלל העולים מארצות שהעלייה מהן אינה עליית הצלה.

הערת המחבר : בהחלטה נאמר שכללי הגבלת העלייה יחולו ׳בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה כגון מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳(הנהלת הסוכנות, 18.11.1951 [לעיל, הערה 21]).

אולם דוברים שהתבטאו לפי תומם ובהקשרים אחרים בעניין הנסיבות שהביאו להחלטה לנקוט מדיניות זו חושפים בדבריהם את המקום המרכזי שהיה לעלייה המתוכננת מצפון אפריקה בכלל הנסיבות הללו. למשל יוספטל, אחד מהשותפים המרכזיים להחלטה, שחזר כעבור חמש שנים את הסיבות שהביאו אותו לסגת ממדיניות העלייה ההמונית. הוא טען שעד שלהי 1951 האמינו במחלקת הקליטה שהיישוב יוכל ׳לעכל׳ מספר עולים מסוים. ׳איפה נשברנו – נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב־1951 […] זה היה לומפן פרולטריון, אנשים ללא עתיד׳.

הערת המחבר : הנהלת הסוכנות, 19.9.1956, אצ״מ, S100/109. המשמעות המילולית של המונח ׳לומפן פרולטריון׳ היא פרולטריון של בלויי סחבות. הכוונה היא, על פי קרל מרקס, לשכבה הנמוכה של הפרולטריון המורכבת מפושעים, מובטלים ופועלים נטולי הכרה מעמדית, שאי־אפשר לארגן אותם

 שלמה זלמן שרגאי, שעמד בראש מחלקת העלייה מ־1954, היה ישיר יותר בהגדירו את אוכלוסיית היעד של מדיניות העלייה הסלקטיבית. את הדברים הוא אמר לאחר שנטען כלפיו שההקלות בהגבלת העלייה שהוא דרש עבור יהודי צפון אפריקה מפלות לרעה עולים מארצות אחרות. שרגאי הסביר שהמצב הפוך: ׳כאשר נתקבלו כללי הסלקציה, בעיקר נתקבלו בארצות כמו אפריקה וכו'. שם הבעיה קיימת מכיוון שרוב העלייה באה ממקום זה. לא חשבו באותה שעה שיש בעיה לגבי בלגיה או אנגליה […] כל הצמצומים וההגבלות היו לגבי צפון אפריקה, מפני שלגבי יהודים מארץ אחרת לא הקפידו׳. כלומר ניסוח כללי ההגבלה חל לכאורה גם על עולים מ׳בלגיה או מאנגליה׳, אך שרגאי הבהיר שהעוסקים בדבר ידעו שהתקנות מכוונות לעולים מצפון אפריקה כי ׳שם הבעיה קיימת׳.

השאלה העדתית והיחסים בין יהודים אירופאים ליהודי אסיה ואפריקה בתנועה הציונית ובמדינת ישראל היו כאמור מורכבים. מגמת השילוב, פרי האתוס הלאומי, ומגמת ההסתייגות, פרי המורשת הקולוניאלית, שימשו בהם בערבוביה. קיומו של הלך החשיבה הקולוניאלי השפיע על דימוים של יהודי ארצות האסלאם בעיני קברניטי המדינה והייתה לכך השפעה גם על מדיניות העלייה. קבוצות מסוימות של עולים זכו להתייחסות שלילית חריפה. הבולטים שבהם – יהודי צפון אפריקה ובייחוד עולי מרוקו. יותר מבכל שאר יהודי ארצות האסלאם דבקה בהם תדמית שלילית, והיא באה לידי ביטוי קיצוני בכתבתו של עיתונאי הארץ אריה גלבלום: ׳עליית תימן ובעיית אפריקה׳.הכתבה הייתה אמנם בוטה וחריגה בקיצוניותה, אך ביטאה את אחת המגמות הרווחות בשיח הציבורי על יהודי צפון אפריקה.

אלכסנדר בן נון, מחנך באחד ממוסדות עליית הנוער, הגדיר את שלושת המאפיינים של ׳הפסיכיקה –מִכְלוֹל הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, מַעֲרֶכֶת פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ. –של הילד ממרוקו:

(1) פרימטיביות;

(2) ברוטליות;

(3) כבוד עצמי מופרז׳.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, הזכיר ששמונים אחוזים מיושבי מחנות העולים אינם אשכנזים, ו"בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה׳. חיים שיבא, מנכ׳׳ל משרד הבריאות ואחד הלוחמים המרכזיים למען הגבלת העלייה מצפון אפריקה, אמר זאת בפשטות: ׳יהדות צפון אפריקה בלבד לא תבנה את א״י נוכח התנאים בהם הם חיים. יש הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדין אינן סתומות׳.

הערת המחבר : דוח על ביקורו של שיבא בצפון אפריקה, בלא תאריך, אצ״מ, .S6/6008

יוספטל ושיבא, כפי שהתברר לימים, היו מחסידיה של הגישה המסתייגת. אולם גם אישים שבהחלט אפשר לראות בהם בעלי גישה משלבת התבטאו לעתים קרובות בגנות העולים מצפון אפריקה. למשל רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, הסביר עד כמה שונים יהודי טריפולי מה׳חומר׳ הצפון אפריקני הגרוע.   המוסד לתיאום, 4.6.1950, אב״ג.

ההדגשים הינם שלי ועל אחריותי בלבד ולא של המחבר ..אלי יפלו