מורשת יהדות מרוקו

המימונה

התמונה מתארת את ליל המימונה: הרב מברך את אנשי הקהילה; יהודים טועמים מהמרקחת; הנשים מכינות את הלביבות והתה; קבוצת אורחים עם מצלתיים נכנסת בשירה לקבל את ברכת הרב ולהתכבד בדברי מתיקה. התמונה מורכבת מ-18 דמויות כמניין ח"י.

סיפור המימונה — החג ומקורותיו. מתי התחילו את המימונה במרוקו? תאריך מדוייק אין לנו, אולם יש בידינו

כמה עדויות, המוכיחות את קיום המימונה כבר במאה ה־18 ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר.

מהו מקור המימונה?

יהודי מרוקו סבורים, כי ״מימונה״ גזורה מהמילה הערבית ״מימון״ שפירושה אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במישנה: ״בארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה״. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי הארץ.

הסבר אחר, נפוץ לא פחות, רואה במימונה ביטוי לאמונה בגאולה. לפי המסורת, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כך עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את הגאולה לחג הפסח עצמו, והנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. אף על פי כן מוסיפים אנו להאמין כי הגאולה בוא תבוא. כדי להפגין ולהראות את גודל אמונתם עורכים תושבי צפון אפריקה חג מיוחד — חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף, מרחיק לכת, מייחס את חג המימונה לר׳ מימון, אביו של הרמב״ם.

לפי המסורת, נפטר ר׳ מימון באיסרו חג של פסח ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המימונה לזכרו.

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מניחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת; דג חי, שהוא סמל השפע והפוריות, ולידו חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה.

בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים, חרדל או בשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בלילה זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק מטוגן בשמן, כעין חביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את המופליטה טובלים בחמאה טריה ובדבש. מאכל אחר העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״קוסקוס״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להגשתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמש להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים. היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן.

יהודי מרקש נהגו לשמור את היין מכוסו של אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת על השמרים. באותו מעמד שרו את הפזמון הבא: סימן טוב והצלחה / תהיה לעדתנו וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה״בארכה״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״ (הכלה).

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כוהנים. בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב לביתו. בכמה קהילות בדרום מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו. וזאת משני טעמים א. להראות לאורחים, ב. לסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.

ליל תשעה באב

התמונה מורכבת מ־26 יהודים, היושבים על הריצפה כשהם יחפים, ומקוננים לאור הנרות על חורבן בית המקדש. בית הכנסת שרוי באפלה.

תשעה באב — תענית ציבור מערב עד ערב, זכר לחורבן הבית הראשון(ג׳ אלפים קע״ד לבריאת העולם, 586 — כמנין ״שרפו" לפני הספירה), וזכר לחורבן הבית השני(ג׳ אלפים תת״ל לבריאת העולם — 70 לספירה). יום מר ומועד לפורענות בדברי ימי עם ישראל, כי כמה וכמה מאורעות עגומים אירעו לעמנו ביום זה במרוצת הדורות.

לפי המסורת, ט׳ באב נקבע כיום בכייה לדורות עוד במדבר, בעטיים של המרגלים מוציאי הדיבה על הארץ. ״ותשא כל העדה את קולם ויבכו״(במדבר י״ד, ה׳) אמר להם הקב״ה — אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות (מסכת תענית כ״ט, א׳). שארית הפליטה, שגלתה עם חורבן הבית הראשון לבבל ולמצרים, נהגו לבכות ולצום באותו יום.

ביטוי לחורבן הבית היא מגילת איכה, אשר המסורת מייחסת אותה לירמיהו הנביא. לפי תיאורו של עד הראייה לחורבן, יוסף פלאביוס (״מלחמות היהודים״), החל החורבן בשמונה לחודש אב, ורק בעשרה באב ״לא חיכה אחד מאנשי הצבא הרומי לפקודת המפקד ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו צווה למלא שליחות, תפס בידו לפיד בוער ואחד מחבריו הרים אותו למעלה והוא שלח את האש אל חלון הזהב, וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה כי ראו בעיניהם באובדן מקדש ובית חייהם.״

בתלמוד מסופר, שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט׳, ע״ב) בין קמצא ובר־קמצא: בר־קמצא הוזמן בטעות לסעודה של שונאו. גרשו בעל הסעודה לעיני החכמים שהסבו לסעודה ולא מיחו בידו. נעלב בר־קמצא ובא לפני נירון, הקיסר הרומי, ואמר לו: ״מרדו בך היהודים״. עלה עליהם הקיסר למלחמה, שם מצור על ירושלים במשך שלוש שנים, ולבסוף גבר בה הרעב והעיר הובקעה.

סוכות

סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.

SOUKKOT

Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.

SUKKOT

Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".

המקובל

יהודי ׳׳מקובל׳ עטוף בטלית ובשני זוגות תפילין(רש״י ורבנו תם) מחזיק בידו ספר ״חוק לישראל״. הוא חולם על ארץ ישראל(ברקע); הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה. בית הכנסת בטולדו מסמל את מוצאו מספרד. מימין — הגטו, משמאל — בשורת העלייה והתנחלות במושב.

הקבלה — תורת המסתורין בישראל, חכמת הנסתר. עניינה של תורה זו הוא להסביר את סודות מעשה בראשית, כיצד נאלצו מן הקב״ה, שהוא אין סוף, קרני אור, והן השפיעו דרך צינורות נעלמים כוחות של בריאת העולם. יסודות ״מעשה מרכבה״. במאה ה־13 ניתן לה השם ״קבלה״ ומאז צמחה והתפתחה על אדמת ספרד כחכמה מיוחדת, שהיא למעלה משאר החכמות, כחכמה המיוסדת על הרגש והדמיון ומתקוממת נגד שלטון השכל. קוראים לה קבלה עיונית, כי היא מצאה פתרונות למעשי בראשית ע״י עיון בכתבים המסתוריים ובמסורת(קבלה) הדורות.

במחצית המאה ה־16 התפתחה במרכז הרוחני שקם בצפת קבלה מעשית. חכמי צפת, ברובם גולי ספרד ומיעוטם יהודי אשכנז, כמהה נפשם לגאולה מן הרדיפות והשמדות, ובשעה שהקבלה העיונית חתרה עד הנה להבין את שבילי השפעת העולם האצילי והעליון על עולם הגשמיות והתחתון, השתדלו ה״מעשיים״ להשפיע על העולם העליון על ידי התעוררות מלמטה בתשובה, בתפילה ובסיגופים. ציפו לקרב את הקץ ולהביא את המשיח על ידי תיקון גלגולי הנפש ובמלחמת לחשים והשבעות בכוחות הרע. ההוגה בחכמה נסתרת זו נקרא ״מקובל״. מקובל העוסק בקבלה מעשית נקרא ״בעל שם״, ״בעל מופת״ ולפעמים ״צדיק״ של חסידים.

רוב רובם של יהודי מרוקו הם מיוצאי גלות ספרד, אשר הביאו איתם למרוקו תרבות עשירה בהלכה ובקבלה. במרוקו התפתחה הקבלה המעשית וגם תנועת השבתאות היתה פעילה בקרב יהודי מרוקו. אחדים מהמקובלים הידועים היו מיוצאי מרוקו, כגון רבי חיים בן־עטר בעל ״אור החיים׳^,, שנולד בסאלי, ורבי יצחק סגי נאור בעל ״ספר הבהיר״ ו״הקבלה המעשית״ אשר היה חי באיזור דרעא שבדרום מרוקו. עד לתקופה האחרונה היו מספר רבנים ממרוקו שהתעסקו בכתיבת קמיעות.

תפילין. מצוות עשה בתורה להניח תפילין של יד ושל ראש, כנאמר ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך״.

בתפילין של יד כתובות כל הפרשיות על גבי קלף אחד המגולל כמגילה, קשור בשיער מלמטה למעלה, ומכורך בקלף קטן דקיק. הפרשיות הן:

קדש לי כל בכור (שמות י״ג, א׳-יי)

והיה כי יבאך (שמות י״ג, י״א-ט״ז)

שמע ישראל (דברים ר, ד׳-ט׳)

והיה אם שמוע (דברים י״א, י״ג-כ״א)

בתפילין של ראש מכניסים את ארבע הפרשיות לפי הסדר הבא: ״והיה אם שמוע״, ״שמע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״.

״והיה אם שמוע, שהיא האחרונה בתורה מבין ארבע פרשיות אלה, היא ראשונה בתפילין. ״קדש״, שהיא הראשונה מכולן בתורה, היא האחרונה בתפילין. זוהי דעת רש״י והרמב״ם, ושיטה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל. אולם נכדו של רש״י בן בתו, רבנו יעקב תם, חולק עליו וטוען שהסדר צריך להיות: ״שמע״, ״והיה אם שמוע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״. ההוכחה — השי״ן הבולטת על התפילין של ראש מימינה והשי״ן הבולטת משמאלה מראות שמתחילים בשי״ן(שמע) ומסיימים בשי״ן(קדש). דיעה זו לא נתקבלה ברבים. אולם יראים חוששים לדעת רבנו תם, ולכן מחמירים על עצמם ומניחים עוד זוג תפילין אחד. נוהגים לחלוץ את התפילין של רש״י לאחר תפילת שמונה־עשרה וחוזרים ומניחים בלי ברכה תפילין של רבנו תם. קוראים בשנייה ״קריאת שמע״ ומסיימים בה את התפילה. המקובלים הספרדים מניחים על הראש את שני הזוגות בבת־אחת כי סומכים על דעת חז״ל — ״מקום יש בראש להניח שתי תפילין״ (עירובין צ״ה, ב). רבני מרוקו המקובלים התפללו בשני זוגות תפילין בבת אחת.

(פרופסור יגאל ידין מצא במערות קומרן תפילין של לוחמי בר־כוכבא. הוא חקר ואימת את הגירסה של רש״י וכתב מאמר מפורט בנושא).

חק לישראל — ספר לימוד המחולק לכל יום מימות השבוע, ובו קטעי משנה וגמרא, זוהר ואגדה, מלוקטים על ידי המקובל הרב חיים ויטאל, תלמיד האר״י.

הספר נדפס בפעם הראשונה במצרים בשנה 1740 במהדורות המאוחרות נוספו לו גם קטעים מספרות הקבלה, הפוסקים ודברי מוסר.

״חק לישראל״ זכה למהדורות רבות והיה לספר שימושי בבתים רבים בישראל. יצא אדם ירא שמים לדרך, היה צורר במזוודתו טלית, תפילין, סידור ו״חק לישראל״.

שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי