קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי- אירועי הכלולות-החתונה
שבת שלישית ׳שבת לבראזאת׳(שבת השושבינות)
השבת השלישית היא השבת שלפני החופה הנערכת בבית הורי הכלה וקרויה ישבת לבראזאת׳ (שבת השושבינות) או ׳שבת לערוסה׳ (שבת כלה). שבת זו קרויה גם ׳שבת להריסה׳ (שבת גריסין) על שם התבשיל המרכזי של גריסי־חיטה בסעודת החמין, בסימן של ׳ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך׳. לכבוד האירוע מטמינים בתנור השכונתי מערב שבת כשלושה סירים גדולים מלאים של ׳הריסה׳. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו. הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שסעדו את לבן בסלטים, בביצים ובתפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ה׳הריסה׳ והבשר. אחר כך נוטלות הבנות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות: ׳עְקְל עְלָא עְטְמְתְךּ׳ (זכרי את העצם שלך)! כלומר את האירוע שלך. אולי העצם סמל לצלע, ממנה נבראה האשה.
שבת זו שלפני החופה היא השבת השנייה והמרכזית בכל שאר קהילות תאפילאלת בדרום ובמערב וקרויה ׳שבת אלערוסה׳ היינו שבת כלה, או ׳שבת לחנה׳ היא שבת החינה, כאשר טקס החינה נערך ביום חמישי או אף במוצאי שבת.
אירועי שבוע החופה
שבוע החופה מתאפיין ברצף של אירועים: כתיבת שטרי הנדוניה והכתובה, החינה בבית החתן, הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין, התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן. להלן תיאור האירועים הנ״ל.
כתיבת שטר ה׳נחלה׳(= נדוניה) ושטר הכתובה
יום או יומיים לפני החופה לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע על ידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. ׳שטר הנדוניה׳ קרוי בלשון העם ׳אנחלה׳ על שם פתיחתו של השטר ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳. אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה. בהמשך יידון ויודגם שטר זה על מבנהו וסעיפיו.
הערת המחבר : על פי יהושע יג,כג ובהקשר לנחלת בנות צלפחד במדבר כז,ו-יא. הפתיחה ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳ חסרה בנוסח שטר הנדוניה ב׳מליץ טוב׳, אבל מופיעה בשטר נדוניה ב׳יפה שעה' עמ'רכב ובשטר נדוניה מסוף שנת 1955, ראה רשימת כתובות בהמשך. לשם השוואה נעיר, שהשורש הערבי ׳נחל׳ אחד ממובניו הוא ׳נתן לאשה את המוהר שלה׳, ראה שורש נחל- نحل – במילון ערבי. כאן בהיפוך מגמה על התחייבות בהחזרת הנדוניה לאשה עם גירושיה. השם נחלה – نحلة בערבית אחד מפירושיו הוא שי ומתנה.
חגיגת ה׳חינה׳ בבית החתן
ביום ראשון בלילה נערכת חגיגת ה׳חינה׳ השנייה הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה בכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים מהמשפחה. כבר בבוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלי לכבוד המשתתפים ב׳חינה׳. במהלך החגיגה מורחים את ה׳חינה׳ לכלה ולשאר המשתתפות. טקס החינה בבית החתן נהג בעיקר בקהילות הדרום, אבל לא בכל שאר הקהילות.
יום שני בסימן של ׳שובע שמחות׳
יום שני רצוף אירועים בסימן של ׳שבע שמחות׳: הובלת ה׳סורה׳ (= הנדוניה); תהלוכת הכלה לבית המרחץ; תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום,- סעודת הנישואין; תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.
הובלת ה׳סורה׳(= הנדוניה)
למחרת ה׳חינה׳ ביום שני בבוקר נערך טקס הובלת ה׳סורה׳ (=הנדוניה): תהלוכה של נשים ונערות נושאות את כל הכבודה: בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות במוהר ומתן. הן צועדות בשירה של ׳לה־לה־ומא־לי׳ ו׳זינאתום בלהנא׳. בהגיען לבית החתן מנקות פניהן וידיהן מה׳חינה׳. בהובלת ה׳סורה׳ אין הכלה מתלווה. אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם ׳אלכש׳ (=כלי הבית), שמביאה הכלה בכלל נדונייתה כגון: דלי, קומקום, מהראז(־מכתש), קערה מנחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרונים ועוד. כלי הבית נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן הכול כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והשמחה רבה מאוד.
תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות
ביום זה, ערב הכלולות, נערך טקס אשחום (רחצת הכלה) אחר הצהריים. רוחצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר כך מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה. לוקחים לכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. אחר כך חוזרת הכלה עם מלוותיה, אבל לא לביתה, אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך שרות לכבודה. בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי התוף. השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו הנמצאים בינתיים בבית הכלה.
הערות המחבר : ׳סורה׳ מונח ערבי קרוב ל׳סואר׳, שפירושו: צמיד, אצעדה, וכנראה, על שם הפריטים העיקריים בנדוניה, התכשיטים, נקראת הנדוניה בשם ׳סורה', ראה מילון ערבי, ערך סואר – سوار
سوار
צמיד {bracelet}
צמיד; אצעדה {bangle}
רצועה, סרט {strap}
כמו הפזמון הבא:
׳רכבהא בוהא פוק לבגלה / אלאלא לעאטי מולאנא׳
(־הרכיב אותה אביה על פרדה / ה׳ זיכה אותה למעמד הזה)
כסימן שלא תצטרך לחזור לביתה או תתגרש.
כמו הפזמון הבא:
׳זאיה מלחמאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי זאת מעאהא׳
(שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה)
כמו הפזמון הבא:
׳אדאר אלי מא תפרח אלילא / מה תדרכ אלערוסה מא תשופהא׳
(משפחה שלא תשמח בלילה זה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה)
תהלוכת החתן לבית הורי הסלה לסיום הצום וסעודת הנישואין
ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להיפך, ׳יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות חברותיה ושושבינותיה, אוכלות ושמחות. אמרו: היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא בתענית? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער׳. לקראת הערב מובל החתן לבית הורי הכלה במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה.
ועוד מנהג אופייני בתקופה זו ובאזור זה של הדרום: אין נוהגים לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, וכנראה, נקבע כדי למנוע צער החתן השרוי בתענית, ולכן הקדימו את הסעודה לחופה. הסעודה מלווה בפיוטים ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא. הקדמת הסעודה לפני החופה אופיינית היא לקהילות הדרום וכיוצא בהן בבצאר ובבודניב.
התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן
לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית בו נמצאת הכלה, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור ׳רננו צדיקים׳ ובפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ עד לבית החתן, שם נערכת החופה.
ר' שלמה חיון תלמיד ר' יעקב אביחצירא וספריית הקבלה בתפילאלת- אבישי בר-אשר
ר' שלמה חיון תלמיד ר' יעקב אביחצירא וספריית הקבלה
בתפילאלת- אבישי בר-אשר
ר' שלמה בן מכלוף חיון איש תפילאלת נתפרסם בזכות קרבתו המיוחדת אצל ר' יעקב אביחצירא. הקדמתו המליצית לספרו הנפוץ של רבו, ספר 'פתוחי חותם', נדפסה בכל המהדורות של הספר, והיא מקור חשוב ומהימן לידיעותינו על ר' יעקב. ר' שלמה היה תלמידו בנסתר אך ככל הנראה גם בן-שיח ותלמיד־חכם מובחר ומוערך, כפי שיעידו כמה מן התיאורים המביעים יחס הדדי של חברותא וחביבותא. מדבריו בהקדמה הנזכרת למדנו כי שימש לפני רבי יעקב שנים רבות, שבהן למד ממעשיו ומתורתו ובין השניים נרקם קשר נפשי ולימודי עז. כדרכן של הקדמות מפי תלמידים וצאצאים, משופעים דבריו דברי התבטלות מופלגים, אך לצד אלה, מליצותיו המתוחכמות של חיון מחזקות מאד את התחושה שמדובר בחכם מלומד ובקי. הידיעות על חייו אינן רבות ותלויות בעיקר בספרות השבחים לר' יעקב אביחצירא, שנתחברה מטבעה שנות דור לאחר הסתלקותם של שני החכמים.
בספר השבחים 'מעשה נסים' הביא המחבר אברהם מוגרבי סיפור על פטירת ר׳ שלמה, אותו שמע מרי ישראל אביחצירא (ה'בבא סאלי'). על פי המסופר שם, חזה ר' יעקב את פטירתו הממשמשת ובאה של תלמידו לפי 'חכמת הפרצוף' ומתוך חזיון של 'שמות מלאכים הממונים לשעת לוויה׳ שהופיעו על הסודר שעטף את ראשו. על פי המסופר, אירע הדבר בעיירה מידלט, שאליה יצא חיון לערוך מגבית בשליחות הקהילה. 'בבא סאלי' סיפר שם כי ר' מסעוד אביו, השני בארבעת בניו של ר' יעקב, היה לומד בחברותא עם ר' שלמה, שמועה הנשנית גם במעשה אחר. הסיפור נחתם בציון שנת מותו, תרל״ב, ושנות חייו – ארבעים ושתיים במספר. אם נמצא מניין זה מכוון, הרי שצעיר היה ר' שלמה מרבו בכעשרים וארבע שנים.
דברים שספד הרב לתלמידו שהסתלק בקיצור שנים, הרי הם כתובים בדרוש לנפטר שנמצא לפנינו במלואו. העשירי והאחרון בדרושים שכונסו בספר 'דורש טובי לר' יעקב הוכתר במלים: יזה דרשתי על פטירת החי השי כמוהר״ר שלמה חיון ז״ל תנצב״ה' מתוכנו של הדרוש, אפשר ללמוד עוד על מעמדו כצדיק בעיני רבו. הוא נפתח בדברים 'אפשר לפרש על עניין פטירת צדיק ובפרט אם הוא חכם שחייבים כל הקהל להתאבל ולהתאונן עליו'. ובאורח זה, יוחד עיקרו של הדרוש בהספד לשבח הערבות והאחריות של הקהל על הצדיקים המתהלכים בתוכו.
על יסוד דבריו בהקדמה הנזכרת זו תיארו דן מנור לתלמידו, אשר שהה במחיצתו בתמידות', וראה: ד' מנור, קבלה ומוסר במרוקו: דרכו של ר' יעקב אביחצירא, ירושלים תשמ״ב, עמי 20. בעניין זה ראה גם:
שוב מצאנו כתוב ב'יפה שעה' לר' מכלוף אביחצירא תעודה על סכסוך יורשים שנתגלע בין נכדו האחד של ר' שלמה חיון לבין אלמנת נכדו השני סביב שנת תרע״ח, דהיינו למעלה מארבעה עשורים לאחר מותו של חיון. ממקור זה למדנו כי לר' שלמה, המכונה 'הרב החסידי, נולדו שתי בנות, שבמותו ירשו בית כנסת במלאח של תפילאלת שהיה בבעלותו('צלא לוצטייא').
אם הותיר אחריו ר' שלמה חיון רשימות כתובות, הרי שמרביתן אבדו ואינן. מכלל זה יצאה ההקדמה הנזכרת שחיבר בשנת תרכ״ד (ישנת "אז אמר שלמה' לפ"ק") ל'פתוחי חותם', ובה דברי הלל ושבח לספר ולסופר. כאמור, כעשור ומחצה מאז נכתבה, לרגל חתימת החיבור, צורפה הקדמתו בתורת דברי מבוא ובמתכונת של 'הסכמה' בראש החיבור, בדפוס ראשון בירושלים (דפוס אלחנן טענינבוים ואהרן עוזיאל רוקח, תרמ״ה) ומאז נדפסה עוד כמה פעמים. חיבורים קצרים אחרים פרי עטו שהגיעו לידינו הם שתי דרשותיו לחג מתן תורה, שנשתמרו בכתב יד, ואחת מהן אף נדפסה באסופה יאור ישראל׳ בשנת תשמ״ח, המבקשה ימצאה שם. מן הפיוטים שכתב נשתמרו כמה בקובץ 'יגל יעקב' והם מוקדשים לשבחי רבו.
חשיבותה העיקרית של ההקדמה ליפתוחי חותם' בכך שהיא משמרת רשימה של עשרות רבות של חיבורים מרכזיים מבית המדרש של ר' יעקב אביחצירא, שהלבישם חיון מחלצות ומליצות. חלקם הגדול של החיבורים מספרות הקבלה (מרביתם נדפסו ומיעוטם הוחזק כנראה בכתבי-יד), ובזכות הרשימה עלה בידינו לשחזר בהצלחה את עמודי התווך בספריית ר' יעקב. על יסוד אזכורים מפורשים בכתביו בלבד, לא היינו יכולים להגיע אלא לכרבע מהחיבורים הנזכרים בהקדמה, וכמובן גם ממצא זה מספק לנו תמונה חלקית בלבד. בניגוד לשחזורים מאוחרים יותר, הרי שרשימה זו נכתבה בחייו של ר' יעקב, ומכאן ערכה וחשיבותה.
לבד מזאת, מתעדת הרשימה כמה הנהגות שבכל יום שהיה ר' יעקב מורגל בהן, ויתרונה בכך שעוד לא מתלווה אליה הסגנון המפליג והמעתיר שמשתלט בדרך-כלל על ספרות השבחים בדורות המאוחרים למותו של צדיק. בין מעשי החסידות הנזכרים: מיעוט מזון ושתייה, טבילה (גם 'בצינת שלגי), והוא מתואר בכל מידות הצדיקות והחסידות הידועות.
תיאור סדר יומו של ר' יעקב הוא סדר יום של חכם ומקובל, שאינו יוצא מן הישיבה כלל, אינו עוסק בדברי העולם, אלא ספון כל היום בבית המדרש. מתואר לימודו היומי בגמרא ואופי העיון, שבמוקדו עמד יישוב קושיות בין'סוגיות הפוכות' וסותרות, כפי שניכר למשל מספרו 'לבונה זכה' הנזכר ויש לשער שגם מחיבורו 'שטה' שירד לטמיון. מבחינת העיון ההלכתי והפסיקה מעניינת מאוד המליצה'וילך בדרכי משה ומפתו הנסוכה, אשר על שולחנו ערוכה', שהיא ראייה לזיקתו ההלכתית גם למסורת הפסיקה האשכנזית של רמ״א, זיקה הבולטת מאוד בנתיבי הפסיקה שלו בספר השו״ת 'יורו משפטיך ליעקב' אשר לו. עוד מציין חיון את הקריאה בספרי מוסר, ששמותיהם יתפרטו להלן, שלגביה עיקרון הלימוד היה לדבריו בחזקת 'נעשה ונשמע׳(יקיים ואח״כ דרשי). הרשימה אינה מותירה מקום לספק גם ביחס למרכזיותו המוחלטת של העיסוק בנסתר ביחס ליתר שדות הלימוד, והוא מכונה בכינויים הנהוגים 'חכמות אלהיות', 'מעשה מרכבה' וכוי. הזמן המסוגל ביותר לנסתר הוא כמובן הלילה, ובמרכזו עומד תיקון חצות ('וחוזר וניעור לתקן תיקוני טוהר המלך').
ואולם, קודם לו הלימוד בשעות הערב באשמורת ראשונה, עד לשינת העראי שעד חצות. במקום אחר פרט ר' יעקב את סדר הלימוד שנהג בו בחלקיו השונים של הלילה: 'ועיקר למוד התורה בלילה הוא על האופן הזה: בתחלת הלילה קודם שיישן יעסוק בדיני התורה או באגדה ואחר קימת חצות יעסוק בסודות התורה שהוא עת רצון ומוכשר לידיעת רזי התורה'. לאחר שחרית באור הבוקר, שקדמו לה כוונות ותיקונים, היה ר' יעקב 'עולה לבית מדרשו' ולאחר מזון מועט היה שב ללימודו. ככל הנראה פתח בסדר 'חק לישראלי, כפי שעולה כנראה מן המילים 'ותורה במקום אחד על ספר חוקה'.
קינה על העיר תאפילאלת… התרגום מאת המחבר
תולדות יעקב
רבי יעקב חזוט זצ״ל
Rabbi Ya'aqov 'Hazouth
de Marakech
ואלה תולדותיו:
נולד בטבת תר״נ – 1889
רבותיו: רבי אלעזר הלוי
חבר: של רבי אברהם אביטבול – ראש הישיבה
לימד: בסלאת אלעזמא – במרקש
– שנפטר רבי משה זריהן הציעו לו את הרבנות
וזכר שני עצותיו של אביו זצייל ״לא שחיטה ולא רבנותי׳ ואז עבר לקזבלנקה בשנת תש״ח ־ 1948 שם לימד באוצר התורה ״תלמוד תורה״ בראשות חכם דהאן. וביקש ממנו להוריד את הגילביה סירב, אך המשיך באותו נוהג.
עלה לארץ ישראל בניסן תשט״ז 10.5.56 ערב המימונהבאוניה כאשר שהה לפני זה במרסיי במשך 5 ימים.
מקום מושבו וקליטתו בארץ ישראל התחיל בבית שאן – שם שהה כ־10 שנים שם למד והגה בתורה.
ובשנת תשכ״ו – 1966 עבר צור בירושלים ת״ו בשכונת הקטמונים
נלב״ע בשנת תשל״ב – 1972
ת.נ.צ.ב.ה.
קינה על העיר תאפילאלת…
התרגום מאת המחבר
הקינה ארוכה מאוד, ולכן אביא אותה בהמשכים….
אזיו תשמעו האד לקצצא. מא סארת חתא פמרצא. גיר פתאפילאלת למנחוסא. פיהא סאר האד לעאר.
בואו ותשמעו זאת הצרה. שלא היתה בשום עירה. רק בתאפילאלת הארורה. שם היתה זאת החרפה
אוול זאו נצארא בלאדנא. קולנא יעמלו צאלחתנא. שאעא הומא סבאב כלאנא אללאה לקאדר.
תחילה באו הנוצרים לעירנו. חשבנו באים לטובתנו. אך הם שגרמו חרבננו. כי כן רצה בורא העולמים.
נזמעו לבראבר מן כול זיהא . וכלאו לבלאד ועבבאו כירהא . מא כללאו חתתא סי פיהא . לא נכלא ואלא סזאר;
נאספו הברברים מכל עיר. ולקחו כל טוב מן העיר. ולא השאירו כלום בעיר. לא עצים ולא תמרים.
יזיו יעבביו ויחווזו . מתאע ליהוד ועיניהום יתזלוזו . מא יקדרו יתחרתו ואלא ינהזו . מן כתרת לכוף לחאדר:
באו לגזול ולשדוד. רכוש היהודים ועיניהם רואות. לא יכלו לנוע ולא זזו. מרב פחדם מהאויבים.
יא חצרא כול זמעא נקולו תפרא דניא . שאעא כא נזידו גיר פלכטייא . עיינא בלמעטא ובלהדייא .כול ליל וכול נהאר:
כל שבוע אנו מצפים לישועה. אך הולכת ומתרבה הצרה. הִרבנו בשחד ומנחה. כל הלילות וכל הימים.
מא בקא לא דהב ואלא פזרא . וזמיע לחואייז ולכסוא למכטארא . עבבאו כולסי ובקינא פקרא . מא בקא גיר לעמר:
לא נשארו לנו לא כסף ולא זהב. גם בגדים וכל דבר נבחר. לקחו הכל ולא השאירו דבר. מלבד הנפשות ביד בוראם.
האדי תלת שנין וחנא פהאד לחאל . דלאמו לעינין ולקלב כחאל . מה דרינאסי בהאד לחואל . מה כאן למן נעיד לכבאר:
שלוש שנים ואנו בצרה. חשכו עינינו ונפשנו צרה. מעולם לא הגענו לזאת הצרה. למי נספר אלה הדברים
זארנא לזוע ולגלא. מן קללת זראע ולגללא. לקלב תגאסא ונזלא. מקבול מא עטא יא חודאר:
באו עלינו היוקר והרעב. אין פירות ולא תבואה במושב. ואנו מתעלפים מרוב רעב. וקיבלנו עלינו דין שמים.
האדסי כאמל סאר לינא פסבבת דנובנא נקגדנא. פוקת לכיר כאמל נזלינא . מא עארפנאסי יסיר האד לכּבאר:
כל זה בא לנו. מרוב עוונותינו ופשעינו. בשעת הטובה כולנו גלינו. ולא ידענו שיהיו אלה הדברים
שאעא זאתנא דיקא ולחצרא. וכל שאעא תכון עלינא מאררא. מא נעארף נצללי ואלא נקרא. מן כתרת להם ודראר:
באה עלינו צרה וצוקה. כל שעה מרה כלענה. לא יכולים ללמוד ולא להתפלל תפילה. מרוב צרות ונזקים.
קאמו עלינא שיאטן לכשאן. די מא יעארפו לא כיר ולא יחסאן. ונזלאו מואלין סאן. מן קללת ראי ותדבאר:
קמו עלינו בני השטנים. אינם מכירים חסד ולא רחמים. וגלו כל הגדולים. ואבדה עצה טובה מבנים.
זאו לעביד וחכמו עלינא. וסיאדנא הרבו עלינא. ובקינא גיר אוחדנא. דארו עלינא כבאר וסגאר:
באו העבדים והשתלטו עלינו, ואדונינו ברחו מעלינו, ונשארנו רק אנו לבדנו וצרו עלינו נערים וזקנים.
האד לכלאם מא פיה מא נטוול. לקלב יגיר ויתהתוול. ולעקל דימּא מהוול. מא נעארפו לא ליל ואלא נהאר:
על מילים אלו אין מה להוסיף. הלב דואב וכואב. והראש אינו במקומו. לא נדע לא יום ולא לילה
קלבנא משא גיר בלכטפא. מן די משאו עלינא שרפא. וזאונא אולאד למעיופא. מא יעארפו לא כיר ואלא עאר:
לבנו בהלם. ברחו מעלינו ראשי העיר, ובאו עלינו בני הממזר, ושדדו כל טוב העיר. לא הבדילו בין רעים לטובים.
מא דראו גיר בלחרירא וטמר. וליום כול נהאר למזמר. אמן צאב עבבבאו כולסי וכללאו לעמר. כולסי יתדאוא ויתזבבר:
כל היום דורשים הבו מאכלים, ורוצים רק מאכלי מעדנים, הלואי ולקחו הכל והניחונו בחיים, לכל יש תמורה חוץ מהם.
נקול אללאה עטא אללאה עבבא. יכלף עלינא כיף יכלף עלא לגאבא. ולוכאן רזענא בתשובה. פיסאע יתדאוא האד לעאר;
ה׳ נתן והי לקח היינו אומרים, והוא יחזיר לנו כל ההפסדים, ואם בתשובה שלמה היינו חוזרים. בּודאי ירפאנו מכל המכאובים.