מורשת יהדות מרוקו

תכשיטים אצל נשות יהודיות במרוקו

תוכן התמונה:
התכשיט מצד ימין: עיטור ראש-"תלגמות" בני סבי

התכשיט העגול מצד שמאל: מדאליון למצח – "טאבע"
מראכש המאה העשרים-דיסקיות הקשורות אל המצח-סוג זה של עדי היה נפוץ באירופה בתקופת הרניסאנס.

התכשיט למטה בתמונה: עטרה -"תאז"

פאס סוף המאה הי"ח או תחילת המאה הי"ט

סוג שענדו מוסלמיות, ולאחרונה גם יהודיות; היה שכיח באירופה בימי הביניים ובתקופת הרינסאנס

זהב עבודת חירור כעין התחרה; אבני אודם ואזמרגד; לוחיות מעוטרות אמייל כחול, ירוק ולבן

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

ראה: חיי היהודים במרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג-1973 – עמ' 225

מן הנאמר מתברר שהצורפות המגרבית נוטה לא להסתפק בניצול יסוד קישוטי־מאגי אחד בלבד בכל תכשיט, אלא לרכז יסודות מאגיים שונים בתכשיט אחד, וזאת כנראה, כדי להוסיף על יופיו וגם להגביר את יעילותו המאגית, על־ידי הגדלת ׳המינון׳ של אמצעי־מגן ומשפיעי ברכה. בסים תיעודי להנחה זו מספק שוב ספרה של שאמפו. להלן דוגמאות מתוכו לתכשיטים שבהם מצוי צירוף של יסודות מאגיים אחדים:

מחרוזות פניני ענבר מלוטשות. בסגר חקוקה כתובת עם שני תליונים: יד זהב וסהר המחזיקים, כבמלקחיים, פנינת ענבר.

(מתוניסיה) דג מקטיפה ממולא נסורת. תחת עין הדג רקום השם ׳אללה׳, על גופו שושניות בנות 5 עלים, בפה תלוי דגון. בצדו השני של הדג — יד ששלוש מאצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו .

(מקירואן): זוג עכסים מכסף. בצד הפנימי חקוקים יד מסוגננת ודג ובתוך הטבעות החלולות חצץ המשמיע נקישות תוך הילוך — כדי להבריח את השדים .

יד־תליון, שפרקי אצבעותיה הם דמויי דג .

(מוורגלה): ענק מורכב מ־7 יסודות: 3 שרשראות, שמוצמדים להן 7 קישוטים:3 קופסאות מרובעות ובתוכן קמיע כתובה;2 קופסאות משולשות ובהן תלויות 2 ידיים, לכל אחת קרן אלמוג ובמשולשים תלויה יד אחת .

(מג׳רבה היהודית): תליון עתיק המורכב מ־5 תליונים, בקצותיהם 5 ידיים, בכף היד פנינה אדומה. הכל תלוי בלוחית משולשת ועליה סהר .

ענק מורכב מפניני אלמוגים, 3 טורים של גרגרים משולשים עם יד שמצדדיה בליטות בצורת דג וקרן .

(מאוראס): ענק מורכב מ־5 עיגולים (טבעות) בהם תלויות שרשראות המסתיימות בידיים .

מערך של 5 קונכיות, 5 תליונים וראי באמצע (מס׳ 81).

תכשיט בעל מטען מאגי גבוה מהוה החפץ המכונה שעיריה (מלשון שעיר, שעורה). הוא מורכב מטור של גרגרי שעורים מודבקים אל סרט או רצועה ותלויים בהם ידיים, כוכבים, דגים, סהרונים וסהר גדול עם כוכב. עונדים אותו כנזר או איפור והנו נפוץ בכל צפון אפריקה.

שאלה פתוחה היא, האם יש ליחס משמעות מאגית לסמל המסחרי של הצורף. המגוון הגדול של סמלים אלה שאנו מוצאים באלג׳יריה, למשל, מראה פנים לכאן ולכאן.

הערת המחבר:         אמנם מופיעים בין אלה רוב הסמלים המאגיים שנדונו לעיל, כגון המשולש, הכוכב, המולד, הראי, הנחש, קרני אייל, הצלב, העקרב, הגלגל והקונכית; אבל רוב רובם מציגים בעלי־חיים, צמחים וחפצים שונים ביותר, שאינם שייכים לאוצר הסמלים המאגיים במגרב, הידועים לכותב שורות אלה. לדוגמה: קאנגורו, ברווז, ראש כבש, צרצר, אשכול ענבים, פטרייה, פטיש, מלקחיים, משפך, מקטרת, קומקום לקפה, כפפה, מצחייה של שוטר, אקדח וכיו״ב.

בסיכום, הצורפות־התכשיטנות המגרבית בעת החדשה מציגה מגוון של יסודות קישוטיים בעלי מטען מאגי מבחינת החומר, הצורה, הצבע או המספר. יסודות אלה מופיעים בנפרד או בתרכובת, בצורה מסוגננת פחות או יותר. שאולים הם מאוצר סמלים אוניברסאליים או שהם בעלי אופי אזורי ושייכים לגרמי שמיים, עולם החי, עולם הצומח, הגיאומטריה ולעצמים מעצמים שונים. המכנה המשותף לכולם הוא מגמתו הדו־תכליתית של התכשיט: הן ליפות והן לשמור מפני העין הרעה ומכל פגע רע מעולם הנסתר. בזה מגלה התכשיט קירבה גינטית לקמיע ומהווה, לדעת רבים, שלב התפתחות ממנו וצורה ישומית אחת במערכת ענפה של פרופילאקטיקה מאגית הכוללת גם את הקישוט באדריכלות, בקראמיקה, בעבודות עץ, טקסטיל, עור ומקלעת, ואולי גם כתובות־הקעקע על גוף האדם, הנפוצות מאוד במגרב. אין צורך לומר שכוונת כותב שורות אלו לא היתה לעסוק באופן מעמיק כלשהו ולו בהיבט אחד מן ההיבטים שהועלו, אלא להסב את תשומת־הלב לנושא בעל עניין, שהוא אולי רחוק במקצת מדעת העוסקים בחקר הצורפות היהודית בארצות האסלאם.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-1982- סוף המאמר