מורשת יהדות מרוקו

 חוזה עֻמר (עהד עֻמר) או תנאי עמֻר (׳אלשֻׁרוט אלעֻמריה׳) על^:פי ׳אחכאםי אהל אלד׳מה׳ מאת אבן קיים אלג'וזיה

תרגמה: ח׳ לצרוס־יפה …

תושבי סוריה כתבו אל עבד אלרחמאן אבן גנם:

״כאשר באת אל ארצנו ביקשנו ממך בטחון(׳אמאן׳) לנפשנו ולבני עדתנו(הנוצרים) והתנינו על עצמנו שלא נבנה בעירנו ולא בסביבותיה כנסייה חדשה או מנזר או מקום תפילה או תא חדש לנזיר ושלא נחדש את הכנסיות שחרבו או שמצויות בדרכם של המוסלמים, ושלא נמנע מן המוסלמים (להיכנס) לכנסיותינו ביום ובלילה ושנפתח את שעריהן לעוברים (בדרך) ולהלך; שלא ניתן בהן או בבתינו מקלט למרגל ולא נדבר דבר שקר אודות המוסלמים ולא נכה בנאקוס אלא בקול חלש בתוך הכנסייה ולא נציב עליה צלב ולא נרים קולנו בתפילה ולא בקריאה בנוכחות מוסלמים ולא נוציא צלב או ספר אל שוק המוסלמים ולא נצא (בתהלוכה) מחג) באעות׳ – והבאעות׳ הוא חג שבו מתאספים הנוצרים כמו שיוצאים המוסלמים ביום (חג) אלאדחא׳ ואלפטר – ובחג שעאנין ולא נרים קולנו על מתינו ולא נדליק אבוקות עמהם בשוקי המוסלמים ולא (נגדל) בשכנותם חזירים ולא נמכור (שם) יין; ולא נגלה כפירה בפרהסיה ולא נמשוך (אותם) ולא נקרא איש מהם אליה ולא ניקח מאומה מן העבדים שיועדו למוסלמים ולא נמנע מאיש מקרובינו שירצה לקבל את האיסלאם (מלעשות זאת) ונדבק בלבושנו בכל מקום שבו נהיה ולא נדמה למוסלמים בלבישת כובע גבוה (׳קלנסווה׳) או מצנפת או נעליים (סנדלים) ובחציית שביל בשער מברכיבה) על בהמותיהם (כמותם) ולא נדבר בשפתם ולא נתכנה בכינויי (כבוד) שלהם ושנגזוז את קדמת ראשינו ולא נחצה את בלורית שער ראשינו ונכרוך את חגורת ה׳זנאר׳ על מותנינו ולא נחרות על חותמינו בשפה הערבית ולא נרכב על אוכפים ולא ניקח שום נשק ולא נישא אותו ולא נחגור חרבות; ונכבד את המוסלמים באספותיהם ונורה להם את הדרך ונפנה את המקומות להם אם ירצו לשבת ולא נלמד את ילדינו את הקוראן ולא ישתתף איש מאתנו עם מוסלמי במסחר אלא אם הרווח מן המסחר יהיה של המוסלמי ונארח כל מוסלמי עובר אורח שלושה ימים ונאכילנו מן הטוב ביותר שנמצא.

אנו ערבים לך, נפשותינו וצאצאינו, בני זוגנו והמסכנים שבנו, ואם נשנה דבר או נפר מה שהתנינו על עצמנו וקיבלנו בטחון על כך – כי אז אין חסות לנו ומותר לך (לעשות) בנו מה שמותר לך (לעשות) לאנשי העקשות והמרי״.

וכתב זאת עבד אלרחמאן אל עומר בן אלח׳טאב, ירצהו אללה, וענה לו עומר: ״תן להם ממה ששאלו והוסף להם שני דברים שאני מתנה אתם נוסף על מה שהתנו על עצמם: שלא יקנו את שבויינו ומי שמכה מוסלמי, בריתו פקעה״. וכך עשה עבד אלרחמאן ומי שנשאר מן הנוצרים(׳אלרום׳ – ביזנטים) בערי סוריה קיבלו את התנאדם) האלה

אבן קיים אלג'וזיה – חכם חנבלי ידוע (מת בשנת 1350), מתלמידיו של אבן תימיה. הוא הרבה להתפלמס עם יהודים ונוצרים וכתב ספר מיוחד על דיני החסות (ההדיר צבחי אלצאלח; הופיע במהדורות אחדות). התרגום שלהלן לקוח מן הדפוס של שנת 1983, חלק ב, עמי 661-658 ובהמשך יש דיון מפורט בכל סעיף. על כן בחרתי בנוסח מאוחר זה של"תנאי עמר״, אף על פי שקיימות נוסחאות אחרות קדומות בהרבה. נוסח כמעט זהה לזה שלפנינו נמצא כבר אצל אבן עסאכר (מת בשנת 1176) – יחד עם שני נוסחים שונים במקצת – בספרו'תאריח׳ מדינת דמשק', א, מהדורת צלאח אלדין אלמנג׳ד, דמשק 1954, חלק י, עמי 565-564. על תרגומי נוסחים אחרים של ברית עומר ראה לעיל במבוא, הערה 15. אף־על־פי שהמדובר בנוצרי סוריה שחתמו על תנאי הברית – הדינים חלים על כל בני החסות ובכללם היהודים.

אבן קיים מזכיר שלושה מוסרי מסורות בשמם בראשית הטקסט ואחר כך מוסיף באופן כללי: ״מסרו לנו רבים מחכמי הדת״.

עבד אלרחמאן אבן גנם מת בשנת 697. מוסר מסורות סורי מן הדור השני, שעוד מסר מסורות גם מפי הנביא עצמו. ברוב הגירסאות הוא רק מספר על המכתב ששלחו נוצריי סוריה אל עומר ואינו הנמען בעצמו.

בנאקוס – לוח מתכת או עץ שעליו היכו הנוצרים במקש כדי לקרוא לתפילה.

באעות׳ – חג הפסחא.

אלאדחא׳ ואלפטר שני החגים המוסלמיים הרשמיים: חג סיום העלייה לרגל למכה וחג סיום צום הרמדאן. ראה: ח׳ לצרוס־יפה, יעל החגים באיסלאם', חקרי מזרח לזכר ד״צ בנעט, ירושלים תשל״ט, עמי 18-17.

שעאנין – יום ראשון של כפות התמרים שלפני הפסחא.

הגבלות תנאי עומאר.

הביטוי המשפטי לדרישת הקוראן להשפיל את בני עם הספר הוא מסמך בשם " תנאי עומר ", שתפקידו גם להגן על הדת השולטת מפני הדתות המונוטיאסטיות הוותיקות, ולהבדיל מאמיניהן מהמוסלמים. תנאים אלה מובאים בנוסחאות דומות על ידי הכרוניסטים הערבים אבן ח'לדון – חי במצרים ובתוניס 1322 – 1406 וקלקשנדי חי במצרים במאה ה-15.

עיקרן של ההגבלות, איסור על צעדים המפגינים את הדתות בנות החסות, כמו איסור נשיאת צלבים ברחוב, לא לשדל מוסלמים להתייהד או להתנצר, אסור על בית בתי כנסת או כנסיות חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית. יש לכבד את המוסלמים ולקום בפניהם. אין להגביה הבתים מעל אלה של המוסלמים. יש להיבדל מהמוסלמים בלבוש הגבר והאישה. לא יחגרו חרב. לא ירכבו על סוס ופרד, ועל חמור ועל מרדעת ולרוחבן. לא יועסקו כפקידי ממשלה, לא ימכרו משקה משכר ולא ילמדו את בניהם קוראן.

זמנם של התנאים : לפי קלקשנדי, הייתה זו אמנה שנתן הח'ליף עמר בן אלח'טיב מלך בשנים 634 – 644 לנוצרים וליהודים בממלכתו, אולם יש יותר סבירות להניח שהכוונה לעמר בן אלעזיז מלך בשנים 717 – 720 שהיה ידוע בקנאותו הדתית והוא הח'ליף הראשון שהוציא פקודות מיוחדות להגבלת בני החסות, לפיהן :

• אין לקבל עדותם נגד מוסלמים.
• אין לקבלם למשרות ממשלתיות.
• אסור להם להעסיק מוסלמים
• עליהם לחבוש מצנפות מיוחדות וללבוש גלימות צמר
• איסור בניית בתי כנסת וכנסיות חדשים.

היו אלה פקודות אדמיניסטרטיביות, ואין ביטחון שהן קשורות בתנאים מוקדמים. יש חוקרים המאחרים את תנאי עומר לזמנו של הרון ארשיד 786 – 809. מכל מקום, היו אלה חוקי הפליה שנחקקו בדורות שונים, ולאחר מעשה רצו לתת להם גושפנקה של קדמות וקדושה והסמיכום לעמר בן אלח'אטיב שהיה אחד מהח'ליפים " ישרי דרך ".

הפרטים כפי שגובשו על ידי הכרוניסטים הנ"ל, הם צירוף של הגבלות שהוצאו על ידי הכ'ליפים מבית אומייה, בית עבאס, הפאטמים, הממלוכים, ונוסחו ליחידה אחת. למשל הח'ליף העבאסי אלמתכול 847 – 861 חידש בשנת 849 או 850 כי יש להנמיך קברות הבלתי מוסלמים, מאלה של המאמינים. הפטאמי חאכם באמר אללאה 996 – 1021 קבע, כי נשים בלתי מוסלמיות תנעלנה נעל שחורה ועל הרגל השנייה נעל לבנה. הסולטאן הממלוכי, אד צאלח גזר בשנת 1354 את הגזרות הבאות.

• אסור להם לשרת כפקידי שלטון אפילו אם התאסלמו.
• על המתאסלמים לנתק כל קשר עם קרוביהם שעדיין מחזיקים בדת אבותיהם.
• על המתאסלמים להופיע חמש פעמים ביום למסגד.
• אסור ליהודים ולנוצרים לעבוד כרופאים

תנאי עומר שימשו כאסמכתא, כשיהודים הגיעו למעמד גבוה בארצות האסלאם, ותאולוגים ראו בכך פגיעה בעיקרון הקוראני של השפלתם. פעל כאן גם גורם נוסף, והוא התחרות, צרות עין וקנאה מצד פקידים מוסלמים שלא השלימו עם עלייתם של יהודים ונוצרים בסולם ההיררכי. הח'ליפים שראו עיקר דרגתם בביסוס ממלכתם, נזקקו לניסיונם ולידע של בעלי מקצוע מבני החסות, בעיקר מומחים לפיננסים ורופאים.

הח'ליף הקנאי עומר השני בן עבד אלעזיז העסיק רופא יהודי בחצרו. זולתו פיטר את הפקידים הנוצרים והיהודים. אופייני מכתב של ח'ליף לנציבים בממלכתו.

אלוקים חילק כבוד ומעלה לעמו על ידי האסלאם ונתן מתנגדיו לחרפה ולבוז. אין אפוא מן הראוי שניתן להם שליטה על המוסלמים ועל ממונם, כדי שלא ירימו ידם ולא יאריכו לשונם עליהם. רצוננו להשפיל אותם ולביישם..

מתוך פקודה זו אתה למד על מעמדם הרם של היהודים, שגרם לשאיפות השפלה. הח'ליפים היו נתונים איפוא בין הפטיש והסדן. בין הרצון ליהנות משירותם היעיל של בני החסות ובין נאמנותם להלכה המוסלמית. על אי מילוי חובה דתית בתחום זה הואשמו מדי פעם השליטים המוסלמים על ידי התיאולוגים. התרוצצות זו מסבירה את חוסר העקביות ביחסם של השליטים כלפי הנתונים לחסותם.