מורשת יהדות מרוקו

פרק ג

התריתל בפא׳ס

כמה מקורות ראשוניים מסייעים בשחזור של נסיבות הטרגדיה בפאס, שהממד היהודי שלה, אם בכלל נזכר, הועלה רק כתופעה משנית אצל ההיסטוריונים. העדויות מאשרות ומשלימות זו את זו – פרטים וניתוחים אצל אחדות ממלאים את החסרים אצל אחרות. שלוש מן התעודות נכתבו בידי לא־יהודים, ותוך כדי תיאור של מכלול האירועים הן מספקות מידע על סבל היהודים. כמובן, הטרגדיה היהודית זוכה לתיאור נרחב יותר אצל הכותבים היהודים, ורובם בחרו לתאר את הפרעות בפירוט, יום אחר יום.

מן העדויות של הלא־יהודים מצוטטת כאן עדותו של הד״ר פרדריק וייסגרבר (1868-1946 ,Frédéric Weisgerber) (ראה תעודה A1), רופא צבאי וחוקר מאלזס שגויס לשירות המח׳זן ב־1897 כדי לטפל בווזיר הראשי. הוא החל אז לעסוק בטופוגרפיה וחתם על כמה מאמרים מדעיים שבהם פיתח את המיפוי של מרוקו. ב־1899 הוא הגיע לפאס, ואת יומן מסעו פרסם ברבעון ׳אוטור די מונד׳(Autour du Monde} בשנת 1900, בליווי תמונות. הוא למד ערבית, ובהיותו מומחה למרוקו היה לכתב של העיתון הפריזאי ׳לה טם׳(Le Temps) (ראה תעודות C6-C1), וב־1913 מונה ליועץ של הפרוטקטורט. בעת הפרעות (19-17 באפריל 1912) הוא לן אצל חברו, הקונסול אנרי גאייר. מאמריו בטורי העיתון מעידים שהוא חשש מפני טרגדיה שעתידה להתרחש:

בפאס גופה ובשבטים השכנים, יחס האוכלוסייה כלפינו גרוע ממה שהיה מיד לאחר הגעת גדודינו [במאי 1911]. פיגועים בודדים נעשו, על ידי קיצוניים, אבל יש לשנאה סימן משמעותי יותר: הילדים ברחובות שוב החלו לקלל את העוברים והשבים האירופים. ומפי הילדים אפשר ללמוד את האמת על הרגשות של הוריהם.

וייסגרבר, שניצל בקושי מן הטבח, פרסם תיאור ראשוני של האירועים בעיתון ׳לה טמס׳ וצילם את התמונות המרשימות ביותר של הפליטים היהודים. זיכרונותיו מתקופה

קשה זו הפכו מאוחר יותר ליצירה אוטוביוגרפית, וב־1946, אחרי מותו, היא פורסמה ברבאט.

השלמות לטקסט של וייסגרבר מצויות בכתבותיו של הובר זיק (Hubert Jacques) (תעודות C7-C6). הוא היה יליד אלג׳יריה, שימש כתב מלחמה של העיתון הפריזאי ׳לה מטין׳(Le Matin) באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו, ודיווח על האירועים בשטח. גם הוא פרסם את זיכרונותיו בספר, וממנו אצטט להלן כמה קטעים

 עיתונאי שלישי, רובר־ריינו- Rober-Raynaud  כתב גם הוא את זיכרונותיו מהתקופה. הוא היה מומחה גדול בצפון אפריקה, כתב ב׳לאפריק פרנסז ׳l'Afrique française וב־1905 והוציא לאור בטנג׳יר את ׳המברק המרוקני׳( Depeche marocaine עיתון יומי בצרפתית, ועמד בקשר ממושך עם לשכת הציר של צרפת

מן הצד היהודי יש כמה עדויות שערכן לא יסולא בפז, וכמה מהן, שכתב עמרם אלמליח, מפורסמות כאן לראשונה(A4). אלמל״ח נולד ב־1878 בטנג׳יר. בשנים 1909-1906 היה סגן מנהל בית הספר של כי״ח במזגאן, לאחר מכן עבר לנהל את בית הספר של כי״ח בפאס, ונשאר שם עד 1916. הוא מילא את התפקיד הזה כשהסתערו על המלאח ותיאר את התריתל שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. התכתבותו עם הוועד המרכזי של כי״ח היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק שלוש שנים קודם לכן, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה. הודות לתחושה זו ובזכות אומץ לב ומסירות נפש הוא הצליח להתגבר על האסון ולהציל את בני קהילתו – הן בעת הפרעות, הן במשך חודשי השיקום שלאחריהן. מכתביו, שנכתבו בשיא המאורעות הסוערים, והדוח השלם שלו על השתלשלות האירועים נמצאים, רובם ככולם, בתיק מיוחד בארכיון כי״ח.

לבסוף פסקל ססה – Pascal Saisset – העלתה על הכתב בספרה " שעות יהודיות במרוקו – Heures juives au Maroc –  -פריז 1930 – את סיפורו של ילד, בנו של מימון דנן, שחווה את הביזה של המללאח.

לרשות ההיסטוריון עומדות גם שתי עדויות בעברית. האחת היא היומן האישי של ר׳ יוסף בן נאים, שטרם פורסם, ובו ציין המחבר את האירועים שהתרחשו בתקופתו. בחלק השני של ספר זה אציג את הפרק שכתב על הפרעות בפאס – הוא כתוב בסגנון מאופק ללא קישוט.