פאס העיר-אליעזר בשן

בקשתו של מונטיפיורי מהסולטאן הייתה שיהודי ארצו יהיו מוגנים בכל חלקי מדינתו, שלא יציקו להם, ושייהנו מהזכויות של יתר נתיניו ומעמדם יושווה לזה של הנוצרים החיים בנמלי מרוקו.

תגובת הסולטאן נמסרה ב-5 בפברואר בייתה ט'אהיר ( הצהרה מלכותית שהיהודים יזכו לשויון כמו יתר הנתינים, ולא ייאלצו לבצע עבודות בניגוד לרצונם. על המושלים לנהוג ביהודים לפי מידת הצדק, ומי שיעשה להם עוול ייענש.

ההצהרה חודשה בשנת 1872. יורשו חסן חזר עליה בשנת 1874. זו צוטטה על ידי אגודות ודיפלומטים אירופאים כאשר התנכלו ליהודים, כי ראו שההצהרה אינה מתבצעת. לפי הערכות שונות, ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הן נותנים אמון ב " חסדו " של הממשל.

הפגיות ביהודים גברו, והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בעלילות בגירושים וברציחות. משנת 1864 עש 1880 נרצחו לפי מידע שהגיע לאירופה 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. נוצרים ויהודים נאורים הישלו את עצמם שיפסקו ההשפלות וההגבלות, ויהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים לפי הדגם האירופי, דבר המנוגד לשריעה ( ההלכה ) האסלאמית.

ולא היו מודעים לכך שהסולטאן ונציגיו לא יתכחשו לנאמר בקוראן ול " תנאי עומר " שהתקדשו במסורת המוסלמית. רק בערי החוף, בייחוד בטנג'יר, שבה ישבו הדיפלומטים הזרים, שופר מצב היהודים, הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם בלכתם ברובע המוסלמי.

ההסכמים עם המעצמות.

הסולטאן מוחמד הרביעי שאף למודרניזציה, שנתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים, בייחוד בעת משבר קשה בשנת 1862. הוא פעל לפיתוח הכלכלי והמסחר. אותה שנה העניקה בריטניה למרוקו הלוואה גדולה כדי להקל את חובה לספרד, דבר שביסס את מעמדה בארץ זו וחיזק את התלות של הסולטאנים בבריטניה.

המדיניות הבריטית הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים ולחזקם על ידי שיפור המנגנון ופיתוח המסחר, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים של בריטניה. קצינים בריטיים הדריכו את צבא הסולטאן, יועצים ומהנדסים פעלו לשיפור התשתית הכלכלית.

עד שנת 1865 נערכו הסכמים בין מרוקו לרוב מדינות אירופה. אלה בייחוד צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ובשלב מאוחר יותר גרמניה וארצות הברית התחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. בהסכם ב-1863 זכתה צרפת לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

משלחת של קציני צבא צרפתיים שהתה במרוקו. לאחר שכבשה צרפת את תוניסיה בשנת 1881, התאמצה לספח את מרוקו. גרמניה שהביסה את צרפת בשנת 1871 לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנג'יר וקונסוליות בערי הנמל החשובות במרוקו.

טאָטנבָאך שגריר גרמניה במרוקו ביקר אצל הסולטאן וביקש ממנו נמל לגרמנים, קרוב לעיר מלילה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי, הגבירה את תלותם במדינות אלה.

המסחר איתן מילא את קופת הסולטאנים, והם נזקקו למוצרי התעשייה ובייחוד כלי נשק ותחמושת שהובאו מאירופה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו 13 נציגויות זרות בטנג'יר. הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה לביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים ליישם את העצות בדבר שיפורם במנגנון, ביטול עונשים אכזריים, תנאי מאסר קשים, ביטול הסחר בעבדים, והענקת הגנה על רכושם וחייהם של היהודים לפי המתכונת של מערב אירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן להטבת תנאיהם ולהענקת חסות, היו חלק מהמערכה והתחרות של מעמד הבכורה במדינה חלשה זו.

 חולשת הסולטאנים הניעתם בברך כלל לבקשת הדיפלומטים באשר להענשת המתפרעים ביהודים, אבל חוסר שליטתם על מקומות רחוקים מארמונותיהם ועל מעשיהם השרירותיים של מושלים עריצים, שמו לאל את כוונותיהם הטובות.

תעודות החסות.

בהתאם להסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת 1856, לספר בשנת 1861, לצרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המכהנים בתור תורגמנים, סוכנים ובתפקידים אחרים.

אלה פוטרות אותם מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. היהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולאריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים וכן סוכני הסוחרים הזרים קיבלו תעודות חסות.

בפועל נהנו מהחסות גם יהודים ומקומיים אחרים שלא היו זכאים לתעודות אלה, מהם שעמדו בקשרי מסחר עם אירופים ואחרים, וידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה. נוסף לאינטרס של מחזיקי התעודות, נהגו הקונסולים ממכירת התעודות.

הנושא היה שנוי במחלוקת, והדבר לא היה לרוחם של הסולטאנים מוחמד הרביעי, חסן עבד אלעזיז. האחרון תבע לסלק את נציגי בריטניה וצרפת בפאס בגלל סיבה זו. היו נטיות גם מצד גורמים אחרים להפסיק את מכירת תעודות החסות לאלה שאינם זכאים להן.

ג'והן דרומונד האי, קונסול כללי של בריטניה החל משנת 1845 ושגריר בין השנים 1860 -1886, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר, שייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוק, טען שרק מיעוט קטן ואמיד נהנה מהחסות, והרוב הוא קרבן שלה.

שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. יהודים בעלי תעודות גילו אומץ לב מול איום ואלימות של מוסלמים, מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים שתקפום, בהסתמכם על הגנת הקונסול.

המוסלמים לא היו רגילים לתופעה כזו, שכן החזקת נשק ואפילו הרמת יד להגנה עצמית הייתה אסורה על היהודים, שגילו בדרך כלל פסיביות הוכח עלבונות ופגיעות גופניות. התנהגותם גרמה לעתים לתגובות תקיפות, והקורבנות היו יהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תעודות אלה.

תופעה זו גם הגבירה את הפער החברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים נפלו על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי תעודות החסות היו פטורים מהתשלומים. אנשי כל ישראל חברים, " אגודת אחים " וכן עשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת התעודות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר