מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מצד שני מביא הכרוניקאי סיפור אחר – הפעם לא בדוי מן הלב, אלא עובדה היסטורית – במטרה להוכיח " איך שהאנשים הללו, היהודים, שציינתים זה עתה לגנאי מחמת פחדנותם האומללה, לא איבדו כליל את כושר גבורתם הקדומה.

אלא מחמת הרדיפות שסבלו בידי האנשים הברבארים האלה, המוסלמים, שכן יש בפיו דברים על " עלילה אחרת שממנה נהנינו אנו, הפורטוגאלים, והיא ראויה להיזכר לעולמים ", בעניין הסיוע שהגישו מאתיים יהודים, שבראשם עמדו יצחק בן זמרא ואחד בשם ישמעאל, למושל הפורטוגאלי של העיר האפריקנית סאָפי- נוּנוּ פראנדס דה אַטאידה.

על ידי פעולה אדירה ומתוחכמת זו הצילו את השר הפורטוגאלי מחמתם של מאה אלף מוסלמים, שהעלו מצוֹר על העיר הנסיון להכניעה, ומכאן אנו רואים – מעיר הכרוניקאי ברוח נדיבה – מה רב השינוי המתחולל באנשים הללו כשהם פועלים בחברת נוצרים.

המסקנה המשתמעת מכך : פחדנותם של היהודים הינה תכונה אופיינית ומוגבלת להם בלבד, גבורתם, לעומת זאת יכולה גם היא לתת אותותיה, אולם רק על ידי מגע עם הנוצרים ובחברתם, או תוך כדי עשיית דברם.

בניסיונו לעמוד על שורש נשמתו של העם היהודי, בדק מנדוסה ומצא תרתי דסתרי אהדדי, וחיפש דרכים ליישב את הסתירה. כאן אולי המקום להעיר, כי התלבטותו זו של הכרוניקאי האדוק בן המאה השש עשרה אם לפרש את תוכנם של שני הסיפורים האלה לרעת היהודים או לטובתם, נדחקה לפינה והוחלפה בוודאות גמורה על ידי היסטוריון פורטוגאלי ידוע, דווקא בן המאה שלנו.

מחבר מודרני זה מצטט גם הוא באחד בספריו את שתי הלילות. אולם את הראשונה  הוא מביא כדוגמא וכמשל " לפחדנותם הידועה של היהודים " בעוד שהאחרת, בעניין הסיוע שהוגש למושל הפורטוגאלי בסאפי שבאפריקה, מתפרשת על ידו כחוסר נאמנות של היהודים " למדינה אשר קלטה אותם ".

חשיבות יתרה נודעת בספרו של מנדוסה לפרק המתאר את פרשת פרידת השבויים, בחזרתם לארצם, ואת הגמול, כביכול, ששילמו למיטיביהם היהודים, על ידי איש מסית ומפתה, הכומר פראי ויסנטה דה פונסקה, שטרח כדי לזכות אותם בפדות נפשם.

הכרוניקאי, כמובן, תומך בפעולה המיסיונרית, ולהדגשת רעיונו בדבר כדאיות ההמרה, הוא נוקט בשתי שיטות. ראשית הוא משתדל להבליט את יתרון הנוצרים על המוסלמים, ואינו חוסך כל מאמץ להוכיח, שבין גירוש ספרד לבין הגלות בארץ המוסלמים עדיף הראשון בשל היותו מתון יותר, שתושבע חצי האי הם מתורבתים במידה מרובה.

שנית, הוא מגלה, את יחס החיבה של השבויים הנוצרים כלפי מיטיביהם, בהדגישו באותו זמן את הדדיותו של יחס זה.

האנשים יוצאי גירוש ספרד – כותב מנדוסה – התרשמו לטובה מן העדינות והכּנות שנהגו עמהם האצילים השבויים, שבראש דאגתם העמידו את עשיית רצונם כאילו היו הם, היהודים, בניהם האהובים. לכן הורידו כנחל דמעה על גירושם מספרד, מה גם שמרה הייתה גלותם ביו המוסלמים עקב שנאתם הגדולה של אלו כלפיהם, ועקב התלאות שהעמיסו עליהם, שאילו סופרו היו צורמות באזני שומעיהן. ומה גם בשל היות היהודים אנשי דעת ותבונה, שכבר היו פעם יקרים מאוד לאלוהים.

גמול תשועת הנפש לזכוֹת בה את היהודים תמורת חסדיהם, פרט להיותו פרדוכסאלי, בדחני ולגלגני – הוא מאפיין את רוח התקופה, ובעיקר את המנטאליות, של בני פורטוגל מן המאה השש עשרה. בכן הם הודיעו בגלוי על כוונתם להכניס לאפריקה לא רק את החרב, כי אם גם את הצלב. אופייני באותה מידה הוא גם תיאור דרשותיו של פראי ויסנטה והתגובות החיוביות עליהן, כדבריו, הכרוניקאי, מצד היהודים :

בימים ההם. כבר היו ידועים לכל אנשי הדת מבין השבויים, שבמצוות המלך שוכנו בבתי היהודים. עליהם נמנה האב פראי ויסנטה דה פונסיקה, איש מסדר המטיפים, שעקר פעולתו הייתה לבלבל את היהודים. לשם כך נהג להיעזר בכתבי הקודש ובהבאת כל דברי הנביאים הקדושים, בני הברית הישנה, כלשונם בעברית.

בכינוסיו היו משתתפים דרך קבע עשרים עד שלושים רבנים, וביניהם אחד שכינוהו הרב הראשי, בשל היותו היותר מלומד בקרבם. ההטפות היו מתקיימות אצל דון פרנציסקו פורטוגל, בנו של הרוזן דה ווימייוֹזוֹ שנתאכסן בבתי היהודים, והייתה בולטת לעיין ההיענות הרצופה מצד המאזינים, אשר לא באו לידי מבוכה לשמע על מה שפראי ויסנטה היה מוציא מפיו.אלא היו ערים לחובתם כמאזינים למופת.

לאחר גמר הדרשה, היה הרב הראשי חוזר על כמה מן הנושאים באופן מסויג יותר וצנוע, עד כדי כך שאלה, שלא יכלו לסבול את הכנעתו היתירה של לדרשן, כינוהו נוצרי. כדי למנוע מהומות לא התפתה הדרשן הנוצרי בשום מקרה להשיב למשתתפים האחרים שפנו אליו, אלא לשאלותיו של הרב הראשי בלבד.

דרשותיו אלה של פראי וינסטה  היו רבות בזמן שהייתנו הקצרה בפאס וגרמו לכך שהרבה יהודים ימירו את דתם ויהפכו לנוצרים. כמה מן המומרים האלה מוכּרים לי עד היום בעיר ליסבון.

לנוכח יציאתם הקרובה של הפורטוגאלים הגיעה, לבסוף, שערת הפרידה וסילוק חובותיהם שהצטברו עקב קשרי הכלכלה עם היהודים, פרי החיים המשותפים. הכרוניקאי מעיד, כי ההכנות לעזיבת המקום, שנעשו בידי השבויים, עוררו התרגשות רבה בין היהודים :

בלטו לעין הרגשנות והגעגועים, שהיו מנת חלקם של היהודים, נוכח יציאתם של הפורטוגאלים. מחד גיסא, בגלל הפסק טובת ההנאה שקיבלו עקב הכנסות האכסון, ומאידך גיסא, במידה גדולה יותר, בגלל יחסי החיבה שנוצרו ביניהם.

ואין לתמוה על כך, מאחר שערב אכזריות המוסלמים וקשיחותם, הובלטה לעיני היהודים אדיבותם וטוב לבם של הנוצרים. ובסיכומו של דבר, משום שהיהודים הם מסבירי פנים. גם מרבית הנשים היהודיות בכו, הואיל והודות למורשת אבותיהן וסביהן, זכרו היטב את גדולת ספרד ואת החופש שזכו לו בה.

לאחר שהאצילים הפורטוגאלים פדויי השבי חיסלו את עסקיהם עם היהודים – מוסיף מנדוסה – רובם, ובנוסף להם שבויים אחרים לשעבר, עשו עימהם הסכמים בנוגע לחובותיהם האישיים וחתמו על שטרי חוב מתאימים.

לעניין זה " באו כמה מהם ( היהודים ) למלכות ( פורטוגל ) כמיופי כוחם של האחרים, וכאן מימשו את זכויותיהם המשפטיות. בין הבאים היה אחד המכונה ג'יברה ועוד אחד בשם וילהלוֹן, אשר בראותם את היחס הטוב קבלת הפנים היפה שזכו להן בפורטוגאל, סירבו לחזור לבּרבּריה. אולם כיוון שלא רצו לוותר על יהדותם, נסע ג'יברה לאטנג'יר, בעוד שוילהלון שׂם פעמיו לאיטליה.