קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רציפות ההיסטוריה איתנה זו, ההיגיון הפרדוקסי של המכלולים העצומים הנשקפים כאן לעינינו, יש בהם כדי להמם היסטוריון מאומן ביותר.

היהודי אכן נשא את עולן של כל הקיסריות, ששלטו בצפון אפריקה בזו אחר זו, ואולי נשאו ביתר סבלנות מאחיו, המומחים במלאכה זו, בשאר תפוצות העולם. הוא הופיע בצפון אפריקה כאשר הודות לפניקיס יצא מרחב זה מאפלה טרום היסטוריה אל אורה של היסטוריה.

זכות נתגלגלה לידו, שהיטיב להכיר את הכובשים יוצאי צור וצידון, מעורב היה עם שכניו, דובר בלשונם ומורגל בנימוסיהם. עד שנת 146 לפני הספירה היה שותף לפניקים, שהתבססו על קַרְתְּ חַדַשְתְּ, ועיצב את ההשפעות בצפון אפריקה, שעד אז הייתה הודו אירופית בגזע ובלשון. אגב כך קנה את לבם של רבים מן התושבים לדת ישראל.

בשנת 146 לפני הספירה נוצחה קרת חדשת ושלטונה התחלף בשלטון הרומאים. לא ארכו הימים וטיטוס החריב את ירושלים, ורבים משרידי הטבח הרומי תרו להם מקלט בצפון אפריקה. הגולים מארץ ישראל חיזקו את הקהילות שנוסדו בימי קרת חדשת, עד שניתך עליהם גל הנצרות, שכן לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטאנטינוס נעשתה הארץ אחד החבלים הראשונים בקיסרות הרומית, שקיבלו את דת ישוע.

אחרי הרומאים באו הונדאלים, אחריהם הביזנטים ואחריהם הערבים. היהודים עמדו בפני כל אלה ועתידים היו להישאר במקום, עד שוב מולדת ישראל לתחייה ועד התחדש תפארת ציון.

למעלה מאלף שנים דרו היהודים בכפיפה אחת עם הכובש הערבי. עוד נראה איך התחלפו בתוך כך " תור הזהב ", כביטוי המקובל, בדורות של חשיכה. הירידה באה לאחר המאה השש עשרה כאשר גורשו היהודים והערבים מספרד.

עם גילוי אמריקה החמירו תוצאות המפלה, לפי שמרכז הציביליזציה נעתק מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלנטי. אף שנמלי מרוקו בחוף האטלנטי זכו אז לפריחה, התרוששו לגמרי הארצות שלחופי הים התיכון, שהוצרכו לעמוד גם בפני התנופה התעשייתית של ארצות כבריטניה הגדולה, שהחלו לחזור לשווקים של אפריקה ואסיה.

המכה המכרעת ניחתה עם גילוי הדרך הימית להודו : צפון אפריקה ששכנה על נתיב המסחר מאירופה להודו, בודדה משאר חלקי העולם והרבה כמעט. היהודים שותפים היו, כמובן, למצוקה שפקדה לא רק את עמי צפון אפריקה והמזרח הקרוב אלא גם את כל היהדות הספרדית והמזרחית, שעד אז תפסה ראשי בחיים היהודיים.

היהודים שחזו בניסיונותיהם של הספרדים והתורכים לקנות להם דריסת רגל בצפון אפריקה, קידמו את פני הצרפתים כמושיעים, כאשר השתלטו על אלג'יריה בשנת 1830, על תוניסיה בשנת 1881 ועל מרוקו בשנת 1912.

הנוכחות הצרפתית סימלה בשבילם את סוף הקיפאון הכלכלי, את ראשיתה של תקופה חדשה בה תיחלץ צפון אפריקה מבדידותה ושוב תצטרף לזרמים הגדולים ותחזור למלא את תפקידה משכבר הימים, כצומת של יבשות ותרבויות.

לגביהם נתלווה למאורע זה משהו חשוב וכבד משקל הרבה יותר : צרפת תוציאם ממצב הנחיתות שלהם תחת שלטון האסלאם ותבשרם את הבשורה החדשה של חופש, שוויון ואחווה, ואכן, מכל יהודי ארצות המוסלמיות זכו יהודי צפון אפריקה ראשונים לשיווי זכויות.

בשנת 1870 קיבלו יהודי אלג'יריה שוויון זכויות גמור, וכמוהם כן גם רובם המכריע של יהודי תוניסיה והעירוניים שביהודי מרוקו. בכל מקום ולגבי כולם התחולל התהליך במהירות, שעדיין הסוציולוג תמה עליה. בתוך ימי דור אחד, שנים או שלושה, עברו אותם מיהודי המגרב, שזכו באמנציפציה שלהם ממחרת המהפכה הצרפתית לצד הנוצרים, חזו מבשרם במהפכה התעשייתית הגדולה, שעתידה הייתה לשנות את פני העולם.

ואילו ליהודי צפון אפריקה הופיע המערב באכזריות של התגלות, עד שלא נותר להם אלא לנסות ולהסתגל לסדר הדברים החדש. ובמהירות, שהרי הייתה זו המאה של המהירות.

הכיבוש הצרפתי הביא עמו למגרב עקרון של קדמה אך גם טרגדיה ששלושת גיבוריה היו המוסלמי, הצרפתי והיהודי. שילוש זה עתיד היה לקבוע את הדינמיות הפנימית ואת ההתפתחות החברתית, הכלכלית והמדינית, שנבעה מקיומם המשותף.

המוסלמים, הנוצרים והיהודים היו שלושה קיבוצים נבדלים לגמרי בדפוסיהם הרוחניים, הדתיים, הכלכליים והמדיניים; גדורים ומוגדרים במחשבתם, בדפוסיהם החברתיים, בהוויה האתנית שלהם; מעוגנים במרכזים רוחניים שונים ורחוקים זה מזה כפאריס, מכה, ירושלים ורומא.

קיבוצים אלה כמו שרויים היו זה על גבי זה, ומעולם לא ניסו ליצור את התנאים למיזוגם. לפיכך, כאשר באה שעת המבחן ניצבו הערבים כנגד הצרפתים המערכה חסרת רחמים, וכאשר הסתיימה המערכה בניצחון הערבים השתנה האיזון המשולש עד כדי כך, שהמנוצחים נאלצו לצאת. בתוכם היו היהודים.

צרפת וודאי לא רצתה ביציאה זו. הערבים לא רצו בה. אף היהודים עצמם ברובם לא רצו בה. היא באה כמין כורח, שלולא קמה מדינת ישראל וודאי היה נעשה טרגי; היהודים לפחות מצאו עתה משמעות וכיוון ליציאתם,שמכוח המסיבות נעשתה בלתי נמנעת.

צרפת סבורה הייתה כי על כל פנים יישאר הקיבוץ היהודי במקומו בחינת גורם דמוקרטי, הדרוש לשיווי משקל המכלולים הסוציו מדיניים הגדולים, שאותם חזתה לעתיד לבוא. לכן שקד השלטון באלג'יריה עד הרגע האחרון לשדל את האוכלוסייה בכל האמצעים, שלא יצאו בהמוניהם.

אולם כתום הרגע האחרון נהרו בכל זאת אוכלוסים אחוזי בהלה אל הנמלים ושדות התעופה, ובראשם צעדו היהודים.