חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות. פּוּמִיָּהח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )
תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.
" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.
באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :
" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "
הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות.פּוּמִיָּהח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )
תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.
" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.
באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :
" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "
הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
הוא עסק בכל ענייני הקהילה. מבלי שנשא כל תואר רשמי. הוא היה רבם ומאורם הבלתי " מוכתר " לבני עירו, וכאב רחום דאג את דאגותיהם הרבות ופטר הרבה מיגונם, הוא עסק בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
אצל הרב צוף דב"ש, מצאו הגדולים והקטנים, אזן קשובה כאפרכסת ולב שופע אהבה לכל אדם הנברא בצלם. הוא הצליח בכל המישורים אשר עסק בהם ושהשתדל למענם, כי כל מעשיו נעשו בכוונה הרצויה, בטהרת המחשבה ובניקיון המעשה, שכל כולו לשם שמים.
גילו הצעיר, לא הפריע ולא עמד לו למכשול, גם אצל גדולים וטובים, ואדרבה, ראשי הקהילה ורבני העיר, סייעו בידו ונתנו לו גיבוי מלא לכל פעולותיו הברוכות. נפשם נקשרה בנפשו, אהבוהו ועודדוהו, ביודעם ובהכירם כי מלאך האלקים מתהלך בתוכם.
וידיו רב לו במכמני התורה, ויראתו קודמת לחכמתו וכי בקי הוא בהלכות ארחות החיים ובהשקפת עולם כזקן ובקי, וכי באישיותו והליכותיו, משמש הוא סמל חי של טוהר ויושר מידות
ארץ זבת חלב ודב"ש.
אהבתו של הרב צו"ף דב"ש, לארץ ישראל, וירושלים עיר הקטדש, היה לשם דבר. נפשו דבקה לאדמת הקודש, והכיסופין אליה מילאו את כל חושיו והגיגיו. עיניו היו צופיות בערגה לנוה ציון ולירושלם, ובלב הומה היה נושא תפילה מעומק הלב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
" דורשי השב שבותי / לעיר קדם חמדתי / תודה ורוחי ונשמתי / כי באלה חפצתי "
מלך ביופיו יחזו עיני/ אלהי עוזי ותהלתי / אזי אזמר בשיר רנני / כי באלה חפצתי.
נהל בן אמצת / לנו הקדשך / ולציון אויתה / מכון שבתך.
תוחתי ומבטחי / לביתך אסוף נדחי / תגיל נפשי ורוחי בך לעולם / דוד הקטן קולו / יערב מהללו / ירצה ואנא אל לא / ימוט לעולם.
כאשר הרב צוף דב,ש, אך מלאו לו כ"ח שנים, החליט בדעתו וגמר אומר בלבו, להגשים את מאויו ולשים פעמיו לעיר הקודש ירושלים משאת נפשו. תלמידיו אשר שמעו על כוונת רבם, השתדלו בכל כורחם ומרצם להניאו ממסעו הנכסף, וקבוצות קבוצות של תלמידים, רבנים וטובי העיר נהרו ונחפזו אל בית הרב.
וכולם העתירו עליו בדברים כי יישאר אתם וימשיך להדריכם בנתיבות התורה ביתר שאת וביתר עז, אך הרב צוף דב,ש לא יכול לעמוד מפני הכיסופין העצומים שמלאו את כל יישותו, לבו ונשמתו.
ההפצרות וההשתדלויות, הדמעות והתחנונים מצד תלמידיו והמון רעיו לא הועילו, מול השאיפה הנכספת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בעיר הקודש והמקדש, לחונן עפרה ולרצות אבניה.
היה זה בשנת תרי"ד – 1854 כאשר הרב צוף דב"ש עזב את עיר מולדתו יחד עם בני משפחתו, והחל את מסעו לארץ הקודש. חודשים רבים ארך לו המסע. בדרכו הוא שהה באלג'יר ובמצרים, ורק לאחר טלטולי דרך רבים, דרכו רגליו על אדמת עיר הקודש אשר אוה למושב לו.
בחרדת קודש ובהכנעה, התפלש הרב צוף דב'ש בעפרה של ארץ ישראל, ובדמעות של יגון וגיל, רצה את אבניה הקדושות.
כתיבת תגובה