השירה היהודית העממית – לערובי

כמו כן מכבדים במלאכת המריחה גם את האורחים כל אחד ואחד על פי מעלתו וכבודו, אך ללא יוצא מן הכלל. בעניין זה חשוב מאוד לנהוג משנה התחשבות, זהירות ונימוס פן יימצא משיהו מהנוכחים נפגע, ויקשה מאוד לרצותו כתוצאה מהתעלמות בשגגה עם בואו לערב זה.

מובן שהכלה נמצאת עדיין " בטווח בטחון " מהחתן, ועדיין שומרים על מרחק, כיאה למיוחסים החסים על כבוד הוריהם וכדי למנוע רינונים ולזות שפתיים. גם החתן מוקף בידידיו ובשושביניו, קבוצה קבוצה וקולו שירתה ושמחתה, והכל סביב לשולחנות גדושי מעדנים. תוך הקרבה הזאת מוציאים בני הזוג הזדמנות להגניב מבטים דרך חומת האדם החוגגת איתם.

בסיום הסעודה קמים הקרואים ומסתדרים במעגל, השרים והשרות אוחזים " טטארא " בידיהם, מוחאים כפיים בקצב סוער והולך, ומקישים בקצב על השולחנות תוך כדי השמעת שירה, המתאימה לחתן והן לכלה.

באווירה זו צוללים עמוק אל תוך הלילה, שרים, רוקדים, שותים ואוכלים, משבחים ומהללים אותם כדברי החכם " כשם שאדם מצווה לשמח את החתן, כל הוא מצווה לשמח את הכלה, ונקרא זה גמילות חסדים, ומצווה לשמחה ולהללה כדי שתמצא חן בעיני החתן, שתהא חביבה עליו " ( רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור רו ).

השירים המושמעים בשבעת ימי המשתה, ושמקצתם מובאים בחלק זה של הספר, הם חיבורי שירה קצרים בדרך המשלים והפתגמים, ואשר בין שורותיהם מובעות משאלות ושאיפות הדדיות.

החתן מתאר בערגה את כלתו, והכלה משיבה היא בכיסופי אהבה לבחירה שנעשתה למענה, וכעת מצאה חן בעיניה. האורחים והאורחות משלימים את החסר בשירה דומה, המבטאת את שלמות בני הזוג. לעתים רחוקות יושמעו ישירים ומפורשים, והכל כלול במסגרת שירה המובעת בסמלים, בכוונות וברמזים.

השבת השלישית נקראת " שבת ססלכא " ( שבת הגילוי , החשיפה ) הכוונה, בשבת זו חושפים ומגלים לפני הקרואים, את רכיבי הנדוניה שהביאה הכלה, קוראים את הכתובה שחוברה בכתב יד, על ידי תלמיד חכם ובקיא בנושא, ומדגישים בדברי נועם, ליתר בטחון ולשם מניעת אי הבנות, את גובה הקנס במקרה של פירוד או גירושין.

במעמד זה מודיעים על מועד חגיגת הנישואין שנקבעים תמיד ליום ראשון ( המדובר על מנהג המתואר לסדרי נישואין באזור זה )

אותו בוקר נלקחת הכלה על ידי הוריה וקרוביה ואר המוזמנות המכובדות, אל הנחל או אל המקווה, המיילדת רוחצת היטב את הכלה, ומסייעת לה בנקיונה.

 בעוד הנשים האחרות מפזמות וצוהלות ומשמיעות זמרה ונעימות, לשם הפגנת שמחה רצופה, ולשם הפגת המתחים וההתרגשויות הטבעיות הרבים המאפיינים את בוא הטכס המתקרב ובא. במעמד זה מסבירה המיילדת והאם לכלה הצעירה את אשר עליה לדעת ולעשות, וכיצד עליה לנהוג בליל הכלולות.

 וכבר הדגשנו כי הכלה מעירה עד מאוד בשנותיה ( לפעמים בת שש או בת שבע, ונבוכה היא למשמע שפע ההוראות והציווים הנלחשים לאוזניה. נקל אפוא להבין לרוחה ולמתרחש בפנימיותה למשמע הנאמר לה.

גם החתן נלקח את המקווה או אל הנחל, וידידיו ושושביניו טובלים אותו, לאחר התספורת או התגלחת, הכל לפי מנהג המקום. בהזדמנות זו מוסיפים ומרעיפים עליו עוד עצות, ומטיפים לו מוסר. יש אומרים כי המבינים שבהם אף מעוררים את תשומת לבו לדברים שבינו לבינה, ולפרטי פרטים, בייחוד אם צעיר הוא לימים.

ואולם על פי רוב החתן מבוגר דיו ובקי במצפה לו. אבל קרו מקרים רבים, שעוררו מצבים מגוחכים ומביכים עד כדי צחוק מזה וצער ומבוכה מזה, שמקורם בתערובת זו של בקיאות ותמימות, של בגרות אולי מדומה ושל בוסר.

הכלה מוכנה ולבושה בגדים עזי צבע, וגוזרים באופן כזה שלט יבלוט כל חמוק שהצניעות יפה לו. מסווה של משי ירוק או אדום רקום, מעשה רוקמה עוטר את ראשה, גולש על פניה ומסתיר כליל את שער ראשה לבל ייגלה חלילה, שכן דבר זה נחשב ערוות אשה, ויש להיזהר מאוד בתעלוליו של השטן, הוא יצר הרע.

על צווארה, אצבעותיה וקרסוליה מתנוססים תכשיטים שונים, מקושטים אבנים טובות ושאר מעשה מלאכת הצורף, והכל מבריק כעטרה מלכותית. גם החן אינו חסר בהדרת לבושו, ואף הוא עטוי בגדי יקרות, כיאה לו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, לבושו נקי מכל רבב, צח כשלג, אלא שאין הוא עונד תכשיטים.

מהמקווה או משפת הנחל, נלקחת הכלה אל ביתה של אחת מקרוביה או של ידידותיה, שם היא יושבת כשהיא אפופה בנערות צוהלות. עם בוא הערב, קריאות היו, יו, יו, יו, המסולסלות והממושכות, שוב מהדהדות בחלל האוויר, נישאות למרחק ומביאות את הבשורה.

עתה בא אביה עם קהל מוזמנים ומוזמנות. הנשים נכנסות ראשונות ואומרות בית של שיר זה. " זיינאכום בלהנא, זיינאכום בלהנא, ייא ללאלה פרוצי אוגולזינא מרחבא " ( באמו אליכם בשלווה, באנו אליכם בשלווה, גבירתי הציעי שטיחים, ואמרי לנן ברוך הבא ).

האב מרכיב את הכלה על פרדה אשר הורעבה מבעוד מועד, כדי לרפות כוחה שלא תוכל לשעוט או לבעוט, אלה תהיה תשושה מעט ותצעד באיטיות ובבטחה. בעת שהאב מרכיב את הכלה, שרות הנשים שיר קצקצר, ואומרות : " רככבהא בוהא פור לבגלא, עאוונו סידי מולנא " ( הרכיב אותה אביה על הפרדה, עזור נא לי ריבון העולמים ).

הקהל צועד ושר מזמורים מתאימים, וכאשר הגיעו לבית החתן, נערך ברוב עם וביראת כבוד טכס הנישואין ושבע הברכות. במעמד זה ניתנת לכלה הזדמנות להשמיע באזני בעלה, קבל עם ועדה, תנאי או תנאים שונים כלבבה, למשל, שלא יעשן, או יתחייב שלא לשתות לשכרה.

החתן מקבל את התנאים שאמנם אינם עתידים להתקיים, שולף טבעת זהב, ועונד אותה על אצבע הכלה, וזהו למעשה מגעו הראשון איתה. שרים ומפייטים, שותים ואוכלים ושמחים, ולאחר מכן, איש ואשה פונים לביתם.

למחרת בבוקר מוצאת הכלה לקול קרוביה ואוהביה, וחמותה מעלה אותה אל הגג אל קרבת המרזב. החמות יוצקת מים מהולים בשמן ובמלח, ובחלק מהם היא רוחצת ומשפשפת את שתי כפות רגלי הכלה.  החמות גונחת ארצה, תחילה מנשקת ואחר כן נושכת בשיניה את כף רגלי הכלה ואומרת לה : " תדכלנא ייא בנתי בגדם כדר אובססעד אוטוויל לימר " ( תיכנסי בתי לביתנו בצעד ירוק, באושר ובאורך ימים ).

זהו מנהג מתוך רבים ויודעות דבר הסבירו כי נוהג זה בא להבטיח משמעת וצייתנות הכלה לבעלה וכמובן לחמותה, וכדי שהמעשה לא יתפרש לרעה מקדימה החמות הנשיקה לנשיכה.

סוף ההקדמה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר