הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המוסדות היהודים במרוקו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.

1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.

2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.

בתי הדין הרבניים

הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.

מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.

ועדי הקהילות ומועצת הקהילות

עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.

כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.

בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.

בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.

המוסדות הישראליים במרוקו.

המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :

" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".

הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.

בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.

המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.

הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.

אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.

החינוך היהודי

בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.

ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.

ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.