עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

הוספתי ושאלתי היכן שוכנת איית ארבע, ( שהזכירה לי קירית ארבע ) מקום מושבם ?.

אחד מהם הושיט את ידו הארוכה והגרומה כלפי האופק, הצביע על נקודה מסוימת באוויר ואמר : אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, עולה להר ושוב יורד ושוב עולה, במשך שלוש שעות ברכיבה על פרד, או ארבע שעות הליכה ברגל ואז תגיע לאיית ארבע.

המשכתי בשאלות אחרות והתברר לי מתשובותיהם של מידעי החדשים כי בכפר יושבות שש-עשרה משפחות יהודיות, וכי מעשיהן " חארתין – קאסאבין – חורשים וקוצרים. נשמתי לרווחה ולשמחתי לא היה גבול, ידעתי שהשמועה על יהודים עובדי אדמה יש לה על מה להתבסס.

שיערתי בנפשי וגם נתאמת הדבר בהיותי במקום שיהודים אלה על אף היותם עובדי אדמה וחיים מיגיע כפיהם, אינם אלא אריסים, וכי האדמה אינה רכושם אלא חוכרים אותה מן האפנדים הערבים תמורת עשרים וחמישה אחוזים מן היבול.

אלה הם תנאי השותפות של אלה אשר יש להם בהמות עבודה וכלי עבודה משלהם. אך אחרים שאין להם לא כלי עבודה ולא בהמות, ומקבלים הזרעים, בהמות וכלי עבודה מבעל הקרקע, החלוקה של היבול היא אחרת. האריס היהודי מקבל עשרים וחמישה אחוזים מהיבול ואילו הערבי מקבל את היתרה.

לבסוף שאלתי אם אני יכול להילוות אליהם עד לכפרם, ענו לי כמצטדקים שאין אפשרות לכך יען כי היישובים בהרי האטלס נמצאים באזור שהוא סגור לזרים, והכניסה לאזור זה היא אך ורק לפי רישיון מה " קאיד " ( המזכיר הצבאי ) היושב על פי רוב בעיר הקרובה לאזור.

הבטחתי ליהודים אלה כי אבקר בקרוב בכפרם ( יותר לא הוספתי כי על עדם עמדו אנשים שאינם בני ברית וחששתי מעינא בישא ). מתוך התרגשות משותפת נפרדתי מהם באמירם " שלום " ובלחיצת יד חמה.

חזרתי למסעדה והכרזתי בפני חברי בשמחה ובצהלה : מצאתי את אשר ביקשתי !. יש יהודים עובדי אדמה במרוקו. חברי התלוצצו על חשבוני באומרם שאני רואה תמיד מהרהורי לבי, אך זה לא הפחית במאומה מעצם התלהבותי ושמחתי.

לאחר שחזרנו מסיור אשר נמשך, עשרים ושלושה ימים, הגעתי למראכש בערב הושענה רבה כשבדעתי להגיע לכפר " איית ארבע " בחג שמחת תורה. מה גדלה תדהמתי בבואי אל מנהל מחלקת העלייה במראכש לקבל אינפורמציה על כפר זה, כאשר התברר לי שאין לו כל מושג או ידיעה על מציאות כפר כזה שיש בו יהודים.

לאחר ששאלנו עוד יהודים במראכש ואלא יכולנו למצוא אצלם כל ידיעה או רמז מועיל, הציע לי מנהל מחלקת העלייה שישי למצוא אדם אחד בשם אלקיים המקיים קנטינות רבות בכל רחבי דרום מרוקו ממראכש ועד ל " טאגוניט " על סף מדבר הסהרה.

ניסינו כמה פעמים להשיגו טלפונית ורק בערב הצלחנו להתקשר אתו. סיפרנו לו את כל העניין והסברנו לו את המטרה ( העלייה ). ביקשנו ממנו מלכוון אותנו ולהדריך אותנו איך וכיצד נוכל להגיע לכפר " איית ארבע ".

הוא תמה מאוד למשמע בקשתנו, והודיע באופן פסקני כי על אף שדרום מרוקו ידועה לו כעשר אצבעותיו לא שמע מימיו על כפא כזה ובוודאי שאינו בנמצא. לאחר חילופי דברים התברר בסופו של דבר שכפר זה ישנו במרוקו אלא שהגישה אליו יכולה להיות על גב בהמה או בהליכה ברגל, ושאין כל אפשרות לנסוע ברכב כלשהו.

הסברתי לו שלמען מטרת שליחותי אני מוכן לכל ובלבד שיעזור לי להגיע לכפר זה. לאחר הדרכה קצרה התברר שאני צריך קודם כל להגיע לעיירה " טאדרט " ומשם להמשיך עד לכפר רגלי או ברכיבה על בהמה .

שאלתי אותו במה אפוא מתבטאת עזרתו ? " אתן לך מכתב המלצה לערבי אחד בטאדרט שהוא מכר שלי, והוא ידאג להביאך למחוז חפצך " בינתיים נזכר שהיום הושענה רבה ויש לדחות את הנסיעה ליום אחר, והסיבות הן :

א.      האוטובוס ל "טאדרט " יוצא רק פעם ביום בשעה חמש לפנות בוקר ( כלומר שהוא יצא כבר.

ב.       הרי הערב שמחת תורה ויש להימנע מלהגיע לכפר ביום חג. היהודית הכפריים הם דתיים אדוקים וכניסתי לכפר ביום חג תעשה עליהם רושם לא טוב ותפגע ברגשותיהם, ומה גם שאני בא מארץ ישראל.

עניתי לו כי בשאלת החג אני מעוניין דווקא להגיע ביום החג כי רצוני לערוך את ההקפות יחד עם אנשי הכפר. אשר לתחבורה אינני מפונק ואהיה מוכן לנצל כל אמצעי אפשרי ובלבד להגיע לכפר ללא כל דיחוי נוסף.

ניסינו לברר אפשרות נסיעה בטקסי. התברר לנו כי ההוצאה היא גדולה 5000 פרנקים. מובן שלא הסכמתי. מר אלקיים שלח אלי מבט תמהוני ושאל : " הרי זה על חשבון הציונים " ( הכוונה לסוכנות היהודית ולמשרד העלייה. הסברתי לו שחשבון הציונים הוא גם חשבוני, וכסף הציונים הוא כספו של כל העם היהודי.

שאל אותי אם אסכים לנסוע בטרמפ או באוטו משא, הסכמתי. לאחר זמן קצר נמצאתי יושב באוטו משא גדול כשבידי מכתב המלצה ממר אלקיים אל הערבי בעיירת " טאדרט ".

כל ההרפתקה הזאת תמוהה הייתה בעיניו, ולא יכול היה להיפרד ממני מבלי לשאול אותי " מה השגעון הזה לצאת לדרך רחוקה בלתי נודעת ודווקא בערב חג מבלי שים לב לכל הסיכונים הכרוכים בה ?".

עניתי לו בלחיצת ידיים ובדברי ברכה – רשמת י לפני כי רכשתי ידיד שיכול להיות לי לעזר בשליחותי בקרב הכפרים הנידחים שהוא אחד מן היחידים שמכיר מוצאם ומבואם.

בשעה חמש לפנות ערב הגענו ל " טאדרט ".

ראשית חוכמה היה עלי למצוא את הערבי שאליו מופנה מכתב ההמלצה של מר אלקיים. את הערבי מצאתי ללא כל קושי מיוחד. בהיות השעה מאוחרת לא הסכים הערבי לשלוח אותי מייד, מפחד בלילות, והבטיח שלמחרת יעמיד לרשותי ערבי אשר יביאני למחוז חפצי.

כנראה שערבי זה הוא בעל בעמיו כי תיכף ומיד מצא ערבי בעל פרדות אשר הסכים להביאני לכפר, וקבענו את מועד היציאה למחרת בשבע בבוקר. השכמתי קום וחיכיתי, אך הערבי לא הופיע בזמן שנקבע. לא רציי לעמוד בפני אפתעות במקום מרוחק זה, ושכרתי לי ערבי אחר בשכר של 30 פראנק שר ישמש לי כמורה דרך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר