הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבצע יכין-שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984
1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
משרד הבטחון – הוצאה לאור
תשמ"ד – 1984
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.
אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.
מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.
לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.
ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :
" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.
מַרְטִירוֹלוֹגְיָה
ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.
כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.
" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.
עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.
או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "
עד כאן דברי משה שרת ז"ל.
ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.
שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.
במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.