יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

לא ברור עד כמה נמצאו קוראים לספרו של מינייה ולחיבורים אחרים מסוגו, שכן בדרך כלל לא הצטיינו המתיישבים בקריאה. לעומת זאת, היו זוללים גדולים של עיתונים, ובאלג'יריה של סוף המאה הי"ט הם היו האמצעי היעיל ביותר להפצתם של רעיונות אנטישמיים.

ביטאונו של דרומון, " לה ליבר פרול –La Libre Parole, נחטף מרציפי נמל אלג'יר עוד לפני שהגיע לקיוסקים ; אך בכל ערי אלג'יריה צצו יומנים ושבועונים שהשיסוי ביהודים היה לחם חוקם.

מבין עיתונים אלה נזכיר את שמותיהם של שני הביטאונים " לאנטיזוייף " – L'antijuif ו " לה ראדיקאל " Le Radical באלג'יר " לה רפובליקיין – Le Republicain בקונסטונטין ; לה פטי אפריקיין – Le Petit Africain , " לאווניר דואוראן " L'avenir d'Oran באוראן – שהופצו יחד בעשרות אלפי עותקים יומיים.

צירוף גורמים אלה השפיע במישרין על החיים הפוליטיים של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הי"ט, והשתלב עד מהרה באווירה המשולהבת שנוצרה בעקבות ההדים הראשונים של פרשת דרייפוס.

בכל רחבי אלג'יריה קמו אגודות או ליגות אנטי יהודיות ligues antijuives , שחבריהן נימנו עם כל הזרמים הפוליטיים, לרבות הסוציאליסטים והבונים החופשיים. חוגים אלה שנימנו בצרפת של אותם ימים עם המנגדים לאנטישמיות, לא התביישו לשתף כאן פעולה עם היסודות הימניים הקיצוניים והקלריקליים ביותר. קלריקלי – של הכהונה, של הפקידות הדתית, רבני, לבלרי; תומך בהשתלטות הדת, מחזק את מוסדות הדת – מילון אבן שושן.

הדבר מעיד לא רק על העוצמה של האנטישמיות באלג'יריה שהעבירה אנשים על דעתם, אלא גם על אופיים של הפוליטיקאים שם שלא הצטיינו תמיד בעקביות רעיונית ראויה לשמה.

בתוך כך הצליחו האנטישמים לכבוש באמצע שנות התשעים את רוב הרשויות המקומיות. את ניצחונם הגדול הראשון הם רשמו בקונסטנטין, לאחר שרשימתו של אמיל מורינו, " המפלגה הצרפתית " איחדה את כל הגופים האנטי יהודיים שפעלו במחוז וניצחה בבחירות הכלליות והמקומיות בשת 1896.

מורינו, שהי בונה חופשי ועורך העיתון " לה רפובליקיין ", נבחר לנציג המחוז לפרלמנא. כמה מראשי תנועתו נבחרו אף הם לכהונות לא פחות חשובות, כמו ראשות עיריית קונסטנטים. מיד לאחר היבחרם הם נקטו מספר צעדים אנטי יהודיים, כמו פיטוריהם של עובדי עירייה יהודים, הוצאת הנזקקים היהודים מרשימות מקבלי הסעד, סילוק החולים ממחלקות האשפוז העירוניות וכיוצא באלה.

הניצחון בקוסטנטין היה אות עידוד לאנטישמים ברחבי אלג'יריה, ואכן בזו אחר זו נפלו לידיהם רוב העיריות החשובות, ביניהן אוראן, 1897, ואלג'יר 1897, נוסף על ארבעה מתוך שישה מושבים בפרלמנט.

מי שנבחר לייצג את מחוז אלג'יר באסיפה הלאומית היה לא אחר מאשר אדואר דרומון, שזכה לניצחון סוחף עוד בסיבוב הראשון של הבחירות ; הוא קיבל יותר מ-11.000 קולות, בהותירו אחריו את שאר מתחריו בהפרש של 9.000 קולות. 

בד בבד הציף את אלג'יריה גל גואה של מהומות נגד היהודים. הפרעות החלו המארס 1897 בעיר מוסתגנאס שבמחוז אוראן, בעקבות קטטה שבה מעורב היה שוטר יהודי. עשרות בתים וחנויות של יהודים נשדדו, נפרץ בית הכנסת וחוללו כל ספרי התורה שבו.

ממוסתגנאס התפשטו הפרעות לערי המחוז האחרות, לרבות אוראן – 20-22 במאי, שבהן לקחו חלק פעיל התושבים הספרדים והמוסלמים של העיר. רק לאחר שהיה חשש שהמוסלמים ירחיבו את התנכלויותיהם לרבעים האירופים עצמם, הפסיקם המושל.

באלג'יר החלו המהומות נגד היהודים בינואר 1898, לאחר פיזורה של הפגנת סטודנטים נגד אלפרד דרייפוס ואמיל זולה, בראשותו של עיתונאי ממוצא איטלקי, מקס רג'יס, שבחודשים הבאים היה למנהיגם הכריזמטי של האנטישמים המקומיים ואף נבחר לראשות עיריית אלג'יר.

התסיסה נגד היהודים הגיעה למימדים מדהימים ; בשעה שסוחרים ממולחים הפיצו בין לקוחותיהם אניזט – עראק מקומי – " אנטי יהודי ", סיגריות " אנטי יהודיות " או כובעים " אנטי יהודיים, פתחה העיתונות המקומית במסע הטרדה והפחדה נגד כל מי שהיו לו קשרים עם יהודים.

מדי יום פורסמו אזהרות שנקבו בשמותיהם וכתובותיהם של מעסיקים אירו7פים שהמשיכו להעסיק פועלים יהודים, של מועדונים ובתי קפה שקיבלו לקוחות יהודים ואף עוזרות בית לא יהודיות שהמשיכו לשרת בבתים של יהודים.

בצד פעולות אלה ואחרות – כגון תהלוכות לפידים ותערוכות – גיבשו רג'יס ואנשיו את המצע הרעיוני של תנועתם : הם תיארו את המאבק נגד היהודים בתור מאבק " לאומי חברתי " במהותו, והוא נועד להכשיר את הקרקע לקראת המהפכה שתטהר את אלג'יריה ואת צרפת ממשגי העבר להביא לייסודו של סדר חברתי צודק יותר כלפי הפרולטריון והמעמד הבינוני. 

עם כינון סדר חדש זה יצא צו גירוש נגד כל היהודים, אך לא לפני שבית הדין ציבורי יחקור את דרכי התעשרותם של אנשי ההון היהודים. אלה מהם שיימנצאו אשמים בניצול העם יועמדו לפני כיתת יורים. הנותרים יובאו בכוח לארץ ישראל," שם יוכלו לחדש את רצונם בכך את ממלכת ציון "

אולם לרג'יס ולאנשיו היו ספיקות בדבר יכולת החידוש של צרפת ה "מנוונת ". לכן חייבת המהפכה האנטי יהודית, כך סברו, לצאת מאלג'יריה משום שבעורקי תושביה " זורם דם חם יותר " מזה של " הצרפתים של צרפת ".

ברקע אמירה אידיאולוגית זו, שהצביעה על ההבדלים בין צרפת לאלג'יריה הסתתרה למעשה השאיפה להינתק מצרפת ולהקים במושבה מדינה עצמאית דוגמת קובה, שבשנים אלה קיבלה את עצמאותה מספרד.

רעיון הניתוק מארץ האֵם לא היה חדש, שכם מאז ראשית שנות השבעים של המאה הי"ט דגלו בו כמה פוליטיקאים מקומיים ; אך דומה שאיום זה מעולם לא בא לידי ביטוי כה מפורש כמו בעטיה של התנועה האנטישמית.

הוא קיבל משנה תוקף בשל השינויים הדמוגראפיים שחלו באלג'יריה למן שנת 1889, בעקבות הענקת האזרחות הצרפתית לאלפי מהגרים שמוצאם היה ספרדי ואיטלקי, וזיקתם לצרפת הייתה מן הסתם רופפת ביותר.

ואכן, החשש מפני הידרדרות של המהומות נגד היהודים לצנועת מרי נגד המשך השליטה של המטרופולין, היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו את שלטונות צרפת לידי הכרה בדבר הצורך הדחוף לדכא את התנועה האנטישמית באלג'יריה, מה גם שבצרפת עצמה החלה פרשת דרייפוס למצוא את פתרונה עם מתן החנינה לקולונל דרייפוס – 1899.