עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות דוברות הספרדית

א.  הקהילות דוברות הספרדית

בצפון מרוקו, בתיטואן, בטנג׳יר, בארזילה ובקסר אל-כביר ולאחר מכן בלעראיש, בשאוון ובקהילות קטנות אחרות הוקמו מלכתחילה קהילות, שרובן המכריע היה מורכב מן המגורשים או מצאצאיהם. בני הקהילות המשיכו לדבר בהן ספרדית עד לפיזורן במחצית השנייה של המאה ה-20.

בקהילות אלה נוצרה לשון ספרדית-יהודית מיוחדת על יסוד הספרדית של המאה ה-15 ושל המאה ה-16, ובה שוקעו אלפי מילים מן העברית ומן הערבית. לשון זאת נקראה בפי דובריה ה ״חכיתיה״ והיא שימשה בפיהם עד לתחילת המאה ה-20, עת השתלטה הספרדית המודרנית על השיח הקהילתי.

בקהילות אלה השתמרו עד לימינו הרומאנסות הספרדיות והשירה היהודית בספרדית ובמידה רבה גם מנהגי המטבח והלבוש הספרדיים. גם כשנקלטו במשך השנים יהודים רבים מהקהילות דוברות הערבית, שפת הקהילה נשארה בכללה הספרדית היהודית.

ב.   הקהילות המעורבות

מחוץ לצפון מרוקו, הספרדית ( והפורטוגלית ) שדיברו המגורשים חדלה לשמש כלשון קהילתית לאחר שני דורות או שלושה לכל היותר, הגם שבמשפחות רבות היא המשיכה להתקיים כלשון משפחתית או כלשון התכתובת אף במשך כשלוש מאות שנה לאחר הגירוש.

היטמעות המגורשים בקהילות השונות ותפיסתם את תפקידי המנהיגות הביאו אותם לסגל את לשון המקום, אך לא תמיד את מנהגי המקום. בקהילות הגדולות כגון פאס, מראכש, מכנאס, צפרו, ואזאן, עברה ה״שררה״ לרוב בקרב משפחות רבנים שמוצאן מגירוש ספרד.

בפאס למשל אלה היו המשפחות אבן דאנאן, אבן צור, בן עטאר, סירירו, מונסוניגו ועוד; במכנאס היו אלה משפחות טולידאנו, בירדוגו, משאש או מריגין. לקהילות פנים אלה יש להוסיף את קהילות החוף שבהן התיישבו המגורשים מספרד או מפורטוגל, כגון סאלי ורבאט, אזמור, מאזאגאן, סאפי ואגאדיר. בכל הקהילות האלה המגורשים השתלבו בתוך הקהילות הוותיקות לאחר דור, שני דורות או שלושה לכל היותר, וצאצאיהם הנהיגו את הקהל בכל התחומים.

ב.       הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

נוסף לקהילות הפנים ולקהילות החוף המרכזיות, התקיימו במרוקו בזמן הגירוש ולאחריו קהילות רבות בגודל בינוני ומאות קהילות קטנות שהיו מפוזרות במרומי האטלס הגבוה ובעמקים שלרגליו וכן בעמקים שבפאתי הסחרה – עמק הסוס במערב, עמק הדרעא במרכז ועמק הזיז ( תאפילאלת ) במזרח.

 לכל הקהילות האלה לא הגיעו מגורשים כלל או הגיעו אליהם במספרים קטנים ביותר, כך שהשפעתם לא הורגשה בהן כמעט בתרבות הקהילתית ובחיי היומיום. קהילות אלה עצמן מתחלקות לשתי קבוצות. האחת מורכבת מן הקהילות שבהן לשון הקהילה הייתה ערבית יהודית מאז ימי הביניים; השנייה כוללת קהילות שדיברו בהן ברברית מאז ומתמיד.

הקבוצה הראשונה כללה את הקהילות שהתקיימו עוד בימי הביניים בעמקים השונים שבפאתי מדבר הסחרה. בקהילות אלה התפתחה במאה ה-16 וגם לאחר מכן תרבות יהודית שונה מזאת של המרכזים הגדולים. בין מאפייניה ניתן לציין את התפתחות הקבלה ובכלל זה הקבלה המעשית וכן את ההערצה הרבה לקדושים ולצדיקים וצמיחתן של שושלות קדושים בתוך אותן המשפחות.

גם הלחנים של הליטורגיה ושל הפיוטים, שהושרו בעמק הדרעא ובאזור תאפילאלת במיוחד, נשארו שונים במידה רבה מאלה של יתר הקהילות שבהן באה לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, השפעת המגורשים

ז. הקהילות דוברות הברברית

עד לתחילת המאה ה-20 התקיימו במרוקו קהילות כפריות רבות שהשתמשו בברברית כלשון קהילתית ולא בערבית-יהודית. קהילות אלה שכנו באזורים דוברי ברברית מובהקים, במרומי האטלס הגבוה כגון איית בו וללי, בו גמאז ועוד, ובעמקים שלרגליו, כגון אזור תיפנות שמדרום למראכש המוביל לעמק הסוס, אזור הדאדס או אזור וארזאזאת שממזרח למראכש.

לגבי אזור תיפנות, ר׳ משה מאמאן העיד בכתב בתחילת המאה כי שהה באזור זה בקרב יהודים שלא ידעו לדבר ערבית-יהודית אלא ברברית בלבד. עדויות מאוחרות בעל פה מאשרות את עדותו.

לגבי יתר האזורים דוברי הברברית, יוצאיהם דיברו עד לעלייתם לארץ את לשון שכניהם, אך הם דיברו גם ערבית-יהודית בתוך המשפחה. יש מקום לסברה שדו-לשוניות זאת התפתחה בקרבם בתקופה האחרונה בעיקר, וכי קהילות אלה דיברו גם הן במקורן ברברית בלבד עד לאמצע המאה ה-19 לפחות.

המייחד את התרבות הברברית במרוקו ובצפון-אפריקה בכלל הוא שלא פיתחה את מסורת הכתב ושעיקר היצירה התרבותית שלה נמסר בעל פה. כך גם ניתן להסביר מדוע לא שרדו בקהילות היהודיות דוברות הברברית מסמכים יהודיים כתובים ולא יצירה יהודית בכתב. גם צורות החיים והתרבות החומרית של היהודים היה בהן הרבה מן המשותף עם האוכלוסייה הברברית השכנה, ובכלל זה המוסיקה והריקודים המיוחדים.

 העובדה שקהילות אלה שמרו על זהותן היהודית במשך מאות שנים מעידה על החיים היהודיים המלאים שהתקיימו בהן, למרות שלא קמו בקרבן רבנים וגדולי תורה ששמם הלך לפניהם מחוץ למקומותיהם. במאה ה-20 נפרצו דרכים רבות בידי הצרפתים גם במקומות המרוחקים ביותר מיישובים עירוניים, ועקב כך התאפשרה התנועה בין הקהילות.

 כמו כן גברה ההגירה היהודית הפנימית הן בתוך האזורים השונים והן אל הערים הגדולות. וכתוצאה מכך, רוב הקהילות האלה הפכו לאט לאט לקהילות דו־לשוניות, והברברית המשיכה לשמש בהן בעיקר בקשריהם עם שכניהם הלא-יהודים. בקהילות כפריות אלה השפעת המגורשים וצאצאיהם לא התקיימה כלל.

לסיכום

ארבע התרבויות הקהילתיות האלה התקיימו במקביל במרוקו מאז התבססותם של המגורשים וצאצאיהם, דהיינו בדור השני והשלישי לאחר שיצאו מספרד ומפורטוגל. רק בקזבלנקה, וכן בארץ, לאחר העליות ההמוניות, הן התקיימו בקהילה אחת.

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שמנתה יותר מ-100,000 נפשות בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 (לעומת כ-4,000 כיום), הייתה מורכבת מיהודים שהיגרו לעיר הגדולה מרחבי מרוקו ומכל ארבע קבוצות הקהילות שתוארו כאן.

 יוצאי הקהילות דוברות הספרדית מילאו בה עד לאחרונה תפקידים חשובים ביותר בהנהגה הפוליטית, החברתית והתרבותית, ולא היה אזור או קהילה גדולה או בינונית שלא היו מיוצגים באוכלוסייתה. אשר לרבנים, הם באו בעיקר מן הקהילות המעורבות.

בגלל תהפוכות הגורל היהודי, ארבע התרבויות האלה לא הספיקו להשתלב בקזבלנקה ולהיטמע זו בזו כדי ליצור סינתזה תרבותית חדשה, אלא דרו למעשה זו לצד זו. העלייה לארץ וההגירה לצרפת ולקנדה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפסיקו את תהליכי השילוב וההיטמעות, שהתחילו להסתמן בשנות ה-30 וה-40.

 למעשה רק בארצות ההגירה, ובמיוחד בעיירות פיתוח ובערים הגדולות בארץ הכוללות ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו, התאפשרו היטמעות זאת ושילוב זה בין ארבע התרבויות הקהילתיות בקרב יוצאי מרוקו, אך לרוב כתוצאה מהפיזור הבלתי נמנע של הקהילות על פני הארץ ולא מתוך בחירה.

 גם שילוב בין-תרבותי זה בקרב מצאי מרוקו בתוך העיירה או העיר נוגע בעיקרו של דבר לדור ההורים ולא לדור הבנים או הנכדים. דור הבנים ובעיקר דור הנכדים נטמע כולו בתרבות הישראלית המתהווה, חי את קשיי עיצובה ותורם לסיכויי הצלחתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר