תולדות היהודים באפ' הצפונית
בקרן זווית
על רקע שנמתח במה שקדם ייעשה הניסיון לתאר את קורות היהודים במגרב האפריקאני, זה קיבוץ גדול ובולט בין תפוצות ישראל, שנתייחד בכמה תכונות אופייניות, השונות מאלה של שאר הקיבוצים בכלל במזרח המוסלמי בפרט.
תפוצה זו נחשבה כ" פינה נידחת " בקורות עמנו. בדרך כלל נתנו המלומדים היהודיים דעתם ומרצם לחקר מרכזי החיים המדיננים והתרבותיים השוקקים, ולא העריכו את חשיבותה של ה " פריפריה " היהודית כראוי לה מבחינה אובייקטיבית.
לא פעם הצבעתי על העובדה, שחוקרינו, רובם ככולם תלמידי האסכולה ההיסטורית של המאה התשע עשרה, הולכים שבי אחר העושר יחסי – והמדומה לעיתים – של מקורות ספרותיים המצויים בשביל הכרת גלויות אחדות, כגון בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין.
הילת הזוהר העוטרת את פעילותם ההלכתית של הגאונים ודורות " הראשונים " הכהתה את עיני המלומדים ; מפעלם של בעלי התוספות, למשל, נראה – ובדין – כעין השמך לסוגיות שבגמרא, קשירת קשר חי למשא ומתן שבהן אמוראים, תלמוד לשמו, בחינת יגדיל תורה ויאדיר.
ולעומת זאת הפסיקה ההלכתית, אפילו בתחום המשפט האזרחי, לא משכה לבם של החוקרים בארצות שבהן התפתחו מדעי היהדות המודרניים, ולו מבחינה עיונית בלבד. היצירה הספרותית של ספרד פרטה על נימי הרגש ; והמחקרים הפילוסופיים, שנוצרו קצתם בעקבות דעות שהיו מנסרות בעולם הלא יהודי, עוררו תגובות חיוביות בשל דמיון נושאיהם לבעיות ההווה.
וכך יצא שבדומה לחילוק העז בין תקופות לתקופות הקיים בחיי עמנו ; אחדות בנראות כזרועות אורות ונוגהות ואחרות השקועות בצל ובערפל, חילוק שהועמק יותר על ידי מיעוט ההתעניינות בתקופות העניות במקורות והקשות למחקר – בדומה לכך נתהוותה קבוצה של ארצות שזכו לחקירה מדוקדקת ומעמיקה וקבוצות של ארצות שנדחקו ל " פינות הנידחות ".
בחיי " פינות נידחות " אלה היו פרקי זמן, שבהם נועד להן תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי האי ערב בעת צמיחת האסלאם.
היהדות בספָר הצפוני של בכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית : הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב " עם הארץ " היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.
במחקר היהדות שבארצות ה " פריפריה " האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.
קדמות התפוצה.
ייתכן כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון, בני העם הקדום, שיש בידינו ידיעות להתיישבותו בחופיה של אפריקה, אך לא שרדו תעודות אפיגראפיות ( פענוח כתובות עתיקות ) או אחרות על מתיישבים מישראל ומיהודה באותה תקופה.
אפשר יש לתלות חסרונן בהתבוללותם המהירה בקרב הפניקים, עקב הקירבה הלשונית והתרבותית החומרית שביניהם. אלא גם אם נוציא פרק זמן זה מהחשבון יתייחד לעינינו היישוב היהודי באפריקה הצפונית ברציפות קיומו במשך אלפיים ושלוש מאות שנה בקירוב, כשהוא מפוזר על פני שטחים נרחבים ביותר.
לא נגרע כלל מרציפות זו בשל הפער העמוק שבין התקופה הרומית המאוחדת ובין המאה השנייה של הכיבוש הערבי, שעליו שותקים כמעט כליל המקורות היהודיים והלא יהודיים, כי אפשר להצביע על תופעות דומות גם בארצות אחרות.
יש משקל מסוים להשקפה, המניחה שמוצאם של יהודי המגרב ברובם הגדול הוא מן הברברים. השקפה זו יצאו לה מוניטין בספרי מסעות למיניהם, וניתנה לה מהלכים בכתבי ההיסטוריה החדשים, ולא נמצא מי שניסה להתחקות על שורשיה.
אמם, מי שביקר בפינות הנידחות של האטלאס הגבוה או בעמקי הדרום המארוקאני היורדים אל הצחרה, ב " מללאח " הקטנים שהיו מפוזרים בין הכפרים הברבריים, או בנאות האזור הצבאי הצרפתי של אלג'יריה הגובל בצחרה – עלול היה להאמין לסיפורים אלה, במיוחד לארח קרא בספרים רציניים על " הכאהנה הברברית ", מלכתם היהודית של השבטים, שלחמו בכובשים הערביים במחציתה השנייה של המאה השביעית לספירת הנוצרים.
ולא טרח שום חוקר לבדוק את השתלשלות המעשיה על המלכה המתייהדת והברברים המתייהדים ולהגיע לנוסחו הראשון והקדום של הסיפור שממנו הסתעפו ההוספות והקישוטים, מצב המקורות שונה כאן מאשר בעניין המתייהדים החִמְיַריים בדרום ערב או הכוזרים על גדות הוולגה.
והנה ידוע לנו, כי החמירים המתייהדים רובם ככולם קיבלו את האסלאם בימיו של מוחמד, ובדרום עבר נותרו רק היהודים מזרע אברהם. וכן מפורסם, כי המתייהדים בארץ כַּזר נעלמו ואל נותרו שרידים מהם. האם יש להניח, כי הברברים שבאפריקה הצפונית דווקא הם נשארו נאמנים ליהדות, כשהעדויות על התייהדותם פורחות באוויר ?.
כדי למצות את הבעיה של " ברברים מתייהדים " היה צורך לסקור את אוםי העדות היהודיות וגם את קורות הברברים שבאיזור זה בתקופה העתיקה. יתברר לנו אז, כפי שמדגישים זאת חקרי הברברים, ולאחרונה בוקֶה, פעמים מספר בספרו על האסלאם המגרבי, כי כמעט לא נותרו שום שרידים של השפעות רומיות או נוצריות על הברברים.
והרי הדברים קל וחומר : שבטים אלה, שהתרבות הרומית והתעמולה הנוצרית כאחת לא עשן עליהם רושם מעמיק, שתהלים איסלומם ארך מאות רבות בשנים ועדיים לא ספגו את התרבות הערבית, קיבלו דווקא את היהדות ושמרו עליה בכל הרדיפות הקשות ?
לעומת זאת עשוי מחקר קורות יהודי המגרב בתקופה שבין גזירות המייחדים להתאוששות שבמאה החמש עשרה לתרום רבות לפתרון בעיות מוצאם של היהודים בפנים הארץ.
כתיבת תגובה