נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

נשים יוזמות בתחום המשפחה. סוף הפרק

בשנות החמישים של המאה ה-19 התגרשה אישה ונישאה לאחר. היא רצתה לעלות ארצה ולקחה עמה את בניה מבעלה הראשון, אך כפי שפסקו חכמי צפרו בשנת תרי"ז – 1857, בעקבות פסק דין שקיבלו מחכמי מכנאס, " קרוביהם יכולים לעכב על ידם מלהוליכם לארץ.

רבי אברהם עמאר, לעומת זאת, פסק, שאין הקרובים יכולים לעכב אישה, הרוצה להעלות עמה לארץ ישראל את בניה מבעלה הראשון.

אלמנה ואמה עמדו לעלות לארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19, והאישה רצתה לקחת אתה שאת שני בניה, אך האב התנגד. על פי פסק דין משנת תרכ"ח – 1868 " ראשית האישה ליקח שני בניה עמה למקום הקדוש וצריך אפוטרופוס לתת בידם דמי מזונות שנה אחת לפחות…והוצאות הדרך, על פסק הדין חתמו חכמי צפרו רבי מתתיהו בן זכרי, רפאל משה אלבאז ויקותיאל אלבאז.

לאחר פטירתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור עלתה אלמנתו לירושלים דרך טנג'יר. כיוון שהתכריכים שהביאה עמה לא תאמו את אלה שנהוגים בירושלים חזרה למוגדור כדי להביא תכריכים על פי הנהוג בעיר הקודש.

שובה נדחה מסיבות אחדות : היא מצאה את כלתה כורעת ללדת, כלתה השנייה בהריון, והיא שמעה על שתי נערות שלא מצאו את זיווגן, ודאגה להן. לאחר שהצליחה שמשימתה הפליגה שוב לארץ ישראל והמשיכה שמעשיה הטובים עש שנפטרה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

בשנת 1884הגיעו לאירופה דייעות ממרוקו בדבר התעללות של מושל דמנאת ביהודים ובנשים יהודיות.דמנאת שוכנת כ-100 קילומטריםמזרחה למראכש, בינה ובין בני מלאל. בפברואר 1885 כתבה אסתר אמסלם לבעלה, שברח מדמנאת לטנג'יר, כדי לקבל פיצויים מהממשל על הנזק שנגרם לו :

" אילו יכולת לראות את מצוקתנו היית מזיל דמעות של דם. את דמנאת כמו שעזבו אבותינו את מצרים. אך היצלנו את נפשנו בלבד הלוך ובכה ונשארנו ללא כל ציוד. המושל סילק את השומרים שלנו ובלילה האחרון בזז את בתינו אספסוף מהרחוב וחילל את הנשים ואת הילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע.

גם יהודים שמצאו מקלט במקום קדוש, תחת חסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו תוך התעלמות מהכללים המקובלים. רבי יוסף אלמליח שוחרר בגיל 98 מכבליו, אך מחשש שייתפש שוב ברח למקום הקדוש של השריף.

למרות זאת נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך לארץ, הולקה 980 מלקות וכמעט נפטר. כעבור זמן התאושש, אך הוא לא יחיה הרבה זמן.

הסוחר יצחק כהן, שהיה עמו במקום הקדוש, הוכה עד מוות. כל אלה בוצעו בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח יחד עם ארבע נשים למקום שאני נמצאת בו עתה. הנשים שלא ברחו חשופות להתעללות. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ועל ידי אנשים בשירותו של המושל. הן לא יכלו להימלט, ואלה שניסו, נתפשו מייד והובאו לבית הסוהר.

כתבת לי לנסות למכור מהרכוש שלנו באמצעות השותפים המאורים שלנו, ולשלוח את הכסף אליך. עליך לדעת, שכל מאורי שיימצא מסייע לנו יחשב בוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע, שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות שיש לנו בחנות כדי להתפרנס. אינך יודע, שכל רכושנו הוחרם על ידי המושל, ועליך להיות אסיר תודה על כך, שברחתי מבלי שכבודי חולל, כפי שחוללו נשים אחרות. אילו כתבתי לך כל מה שיכולתי לומר לך לא הייתי מסיימת.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים, שיהודים גרים בהם, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי, יעקב, הלך לקזבלנקה לקנות שחורה והביאה לדמנאת. וכשהגיע, נלקח ממנו הכל והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת אודותיו.

אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם

10 – נשים בפעולות חינוכית

בית הספר הראשון לבנים ולבנות נפתח בתיטואן בשנת 1862 על ידי חברת כל ישראל חברים, בסיועם של אגודת אחים בלונדון ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. חינוך מודרני של הבנות היה צעד מהפכני בעולם המסורתי, ועורר חששות אצל ההורים והחכמים.

אך העובדה, שנוסף על השכלה כללית למדו הבנות מלאכות כגון תפירה, סריגה ואריגה, העשויות לסייע בפרנסת המשפחה, אפשרה לחכמים לתת לגיטימציה לחינוך המודרני. חלק ניכר מהבנות לא שילם דכר לימוד.

זאת ועוד, בדרך כלל קיבלו הבנות גם ביגוד ומצרכים אחרים. משה מונטיפיורי, שביקר בטנג'יר בשנת 1863, תרם סכום נכבד לחינוך בנות לזכר רעייתו יהודית, בתנאי שהחינוך יהיה נתון לפיקוחה של מועצת נשים יהודיות.

על פי ידיעה משנת 1884 הביע הרב הראשי של יהודי תיטואן שביעות רצון מחינוך הבנות. בטנג'יר עלה מספר התלמידות מ-120 בשנת 1872 ל-322 בשנת 1907. בתי ספר לבנות נפתחו גם בשאר ערי מרוקו, כולל בערים השמרניות שבפנים הארץ.

בפאס הפתח בית ספר לבנים בשנת 1883 ולבנות – בשנת 1899. הרב הראשי רפאל בן צור התייחס בחיוב לחינוכן במוסד זה. למרות זאת היה מספר בתי הספר לבנות ומספר התלמידות נמוך מאלה של הבנים.

בשנת 1901 למדו 1157 בנות לעומת 1981 בנים. בשנת 1912 היו בתי ספר לבנות ב+-12 ערים לעומת 150 בתי ספר לבנים ומספר התלמידים היה 3214 לעומת 1822 תלמידות. את ההצלחה בחינוך הבנות יש לזקוף לזכותן של מנהלות ומורות מסורות, שראו בתפקידן שליחות. אחת מהן, שהצטיינה בפעילות מסועפת, הייתה סטלה קורקוס.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר