דבדו עיר הכהנים

ביקור דה פוקו בדבדו:

בהכנת מסעו הארוך במרוקו בחר לו דה פוקו בלבוש יהודי מסורתי במקום מלבוש מוסלמי. לדה פוקו התלווה לאורך מסעו היהודי מרדכי אביסרור, ובבל מקום יהודים הם שנותנים לו מקלס ומחסה ומוסרים לו מידע יקר. כך היה בדבדו שם ביקר בחודש מאי 1884.

משך ארבעת ימי שהותו בדבדו ירד גשם זלעפות", בביקורו החשאי נחבא דה פוקו בבית סבא רבי משה מרציאנו, מראשי הקהל בימים ההם. ביום הוא נחבא מסכנת ערבים שיחשדוהו למרגל מאירופה ובלילה הוא יצא לעבודה מעשית באיסוף מידע ורישומים. הביקור כמעט המיט אסון על קהילת דבדו:

 הקול נשמע שנוצרי התחבא אצל יהודים. אישה ראתה איך דה פוקו רחץ וטיהר את ידיו ואת פניו כאשר קם בבוקר, הבינה שהאורח אינו יהודי, אותו יום סיפרה לשכנתה מה שראתה, גערו בה לבל תדבר אחרת יתפרסם העניין ויגיע לידיעת המוסלמים.

סערה התחוללה בשכונות המוסלמים ואסון נמנע בהשתדלות ראשי הקהל רבי אברהם בן שושן וסבא רבי משה. זמן מה אחרי שהקצין הצרפתי עזב את דבדו תקף אספסוף מוסלמי את שכונת היהודים ושדדו את בתיה.

יהודי מרוקו הצילו את חייו של דה פוקו ותרמו רבות להצלחתו ועם כל זאת הוא היה כפוי טובה ותיאר את היהודים ואת מצבם במלים בוטות, תיאור שהדהים רבים.

מרד בוחמאדה (אלול תרס״ב — אלול תרס״ט)

המלך מולאי חסן הראשון אשר התייחס בעין טובה לקהילת דבדו מת בשנת 1894. בנו הצעיר מולאי עבד אל עזיז ישב על כסא המלכות. המלך הצעיר ידוע היה כאדם פתוח לתרבות ארצות אירופה ומוכן לשיתוף פעולה מצד מדינות אלה, על מנת לקדם כלכלת ארצו המבוססת על שיטות ישנות.

נפוצו שמועות על שעשועי המלך הצעיר בארמון, על מתן הטבות מרחיקות לכת מדינות אירופה במרוקו. המלך יזם רפורמה במסים שפגעה בהכנסות בעלי הפריביליגיות — השריף והקייד — התסיסה בעם נגד המלך לא איחרה לבוא ובאיזורים רבים במדינה הופרו סדר וחק — ההתנגדות למלך התחזקה עד למרד גלוי.

בראש המורדים עמד זילאלי בן דריס המכונה בוחמארה. לפני המרד הגלוי בוחמארא סייר רבות במזרח מרוקו. פעם הציג עצמו כמכשף ומגלה עתידות, ופעם כשריף וכקדוש. הוא ניצל את סיוריו לעמוד על מדת נאמנותם של אנשי המכזן, המופקדים על החק והסדר — למלך.

בסיוריו הרבים נהג לרכוב על אתון. בוחמארה ליכד סביבו שבטים רבים בין תאזה לאוג׳דה ובין דבדו למליליה. ללא קרבות או התנגדות כבש המורד בשנת 1903 את העיר תאזה והכריז שם על עצמו כמלך. באותה שנה אנשיו השתלטו על דבדו. ב־1904 כבש את העיר אוג׳דה ושליטתו על העיר נמשכה רק חדשים מעטים.

מזרח מרוקו נתונה הייתה למרותו. לזמן מה נראה שהוא סיכן העיר הגדולה פאס אשר בסביבתה התחוללו קרבות בין חיילי המלך לאנשי המורד. ב־1905 בסיוע אנשי שבט בני גיל מאיזור דהרא, דרומית לדבדו וברגנט, שם מצור על חיילי המלך בתוך אוג׳דה.

ולא עלה בידו לכבוש העיר. המורד לא השכיל לבסס שלטונו והוא ואנשיו נעו ונדו במזרח מרוקו. בוחמארה נלכד בתרסט. חיילי המלך הובילוהו סגור בכלוב עד לפאס, שם הוציאוהו להורג. יש טוענים שהמורד הושלך לחיות טרף בגן החיות של פאס.

נזק רב בנפש וברכוש, נגרם לקהילות מרוקה מאוג׳דה ועד קזבלנקה. קהילת תאזה מרכז המרד נחרבה. שלמה כהן מחבר יומן פאס כתב… שדדו יהודים בתאזה ולא השאירו להם אפילו הלבוש שעליהם ונשארו ערומים ויחפים. ומתו שתים עשרה יהודים^.

מכאן כינויו – בוחמארה — בעל האתון.

והיהודים שנשארו בתאזה עזבו את העיר. היהודים השאירו כל רכושם כי פחדו להישאר בעיר כאשר חיילי המלך יצאו משם… מיהודי תאזה באו לפאם, לא נשאר אף יהודי שם… מקצתם הלכו לתלמסאן ולמליליה^.

עוד לפני שפרץ מרד בוחמארה סבלה קהילת דבדו ממרד בועמאמא. המורד בועמאמא ניהל שנים רבות פעולות מלחמה נגד כוחות צרפת דרומית לווהרן ותלמסאן. סיוע רב ואהדה רבה הייתה לו במזרח מרוקו. פגיעות ביהודים וברכושם ופחד ואימה מאנשי בועמאמא שררו בקהילות מזרח מרוקו.

שיירות הסוחרים מעטות בדרכים והמסחר בכי רע. ימי צרות ומלחמות בין מלכים ומורדים. יהודים מדברו עזבו את עירם והלכו לערי אלג׳יריה. בו חסירה מאנשי המורד בועמאמא שלט בדברו והציק ליהודים. בתרס׳ג הכתירו אנשי דבדו את בוחמארה ובו חסירה הצהיר אמונים לרוגי (זה השם במרוקו למורד במלכות).

המרד גרם ליהודי דבדו להתפלג לשתי מחנות: הכהנים ובראשם הנגיד דוד בן חידא תמכו במורד, ובתמורה, בוחמארה חיזק מעמדו של נגיד הכחנים במושל העיר דבדו. משפחת מרציאנו ואחרים שמרו אמונים למלך עבד אל עזיז.

בהתחלה אנשי בוחמארה גבו מסים מבני הקהילה, לימים הטילו מסים כבדים עד כדי שוד וביזה, ולבסוף עצרו עשרה נכבדים מהקהל אשר נלקחו לכלא בכפר זא היא תאורירת. בין העצורים היו: רבי יהודה בן שושן, מסעוד מרעלי, סבא רבי משה, וכן סבא רבי אליהו מרציאנו.

העצורים חיו שם בתנאים קשים ותוך עינויים מרים — המורדים היו מוציאים יום יום העצורים לחם השמש, עד שבריאותם נפגעה ממכת שמש. כמה מהם לא האריכו ימים הי׳׳ד. מאז בהלה ואימה היו מנת חלקם של יהודי דבדו. אין יום נקי משמועות רעות, ביזה ושוד בבתים ובחנויות. היהודים מסתגרים בשכונה אין יוצא ואין בא.

 היהודים הגיעו לחרפת רעב. רבנים  הכריזו על ימי צום וקהל גדול מתאסף ברחבת בית העלמין לתפילה ולתחנונים. אנשים הלכו יחפים לרחבה, יושבים על הארץ לקריאת תהילים ולשמוע תוכחות מוסר. ומשם הלך הקהל לבתי כנסת להתפלל בתרועה ובקול שופר. בתרס״ח שוחררה דבדד מעול בוחמארה.

מרד בוחמארה גרם לשינויים בקהילה: בשנות המרד התמנה כאמור נגיד הכהנים למושל העיר דבדו, המתיחות בין הכהנים והעם הגיעה לשיא, בריחה ועזיבה של יהודים רבים לערי אלג׳יריה, לאוג׳דה, ולמליליה.

כאשר הצורר נפל ונלכד השפעת משפחת מרציאנו גדלה ונגיד הכהנים, איש המורד, הודח מתפקידו ועזב את דבדו. אין ספק שתדמית משפחת הכהנים נפגעה מכך ששיתפו פעולה עם הרוגי. מאידך נגיד משפחת מרציאנו זכה לתמיכה מצד אנשי המלך ומצד שלטונות צרפת והרי בני מרציאנו נתנו חסות לקצין פוקו בשנת 1884.

ג׳ראדה היא לעווינאת

ימים קשים עברו על יהודי ג׳ראדה ואוג׳דה. בשנת תש״ח נפוצו שמועות על טבח קרוב מצד המוסלמים. את השמועות חיזקו תקריות שבהן יהודים הוכו קשות והוכרז חרם על מסחר ומגע כל שהוא עם יהודים. מתח כבד וחרדה שררו בקהילות אלה.

 ראשי קהילות אוג׳דה פנו לממונים על הסדר, אך לא היו תוצאות לפנייתם. ביום שני השבעה ביוני 1948, באוג׳דה התקיף ההמון, בתים וחנויות של יהודים: ארבעה, נהרגו, עשרות רבות נפגעו ובתים וחנויות נבזזו. בליל השמונה ביוני אירעה התפרעות בג׳ראדה, עיירה קטנה סמוכה לאוג׳דה: שלושים ושבעה יהודים נרצחו ביניהם הרב המקומי רבי משה כהן הי״ד, וקרוב לשלושים נפצעו^.

הסיכות למאורעות ג׳ראדה ואוג׳דה היו הידיעות על ג׳יהאד עמי ערב נגד הכרזת מדינת ישראל, ושמועות שהעיר אוג׳דה משמשת בתחנת מעבר ליהודי מרוקו בדרך לעליה ארצה. ניצולי הטבח האכזרי נשבעו לבל יחזרו לג׳ראדה לעולם, והכריזו חרם על מקום פורענות זה. קינות לזכר הטבח הנורא חיבר רבי שלמה כהן זאגורי. המאורעות גרמו זעזוע בין יהודי מרוקו ובמיוחד בדבדו שרוב ההרוגים היו מיוצאי הקהילה.