עבודת שורשים לתלמיד- הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

ג. הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי 1492. אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו. אבל בכך אין לגרוע מהעובדה שהקהילה היהודית המרוקאית הושפעה השפעה ניכרת מהמפגש עם מגורשי ספרד.

ארזילה היתה הנמל העיקרי שאליו הגיע המספר הגדול ביותר של אוניות מכל הלאומים ועל סיפונן פליטים מספרד. היא היתה קרובה לחוף האיברי ושוכנת עשרות קילומטרים בלבד מתיטואן ואל קצר אל-כביר, ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. ארזילה נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה הן את המגורשים שבאו היישר מספרד והן את האנוסים הפורטוגלים שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16 וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים, כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב-1498 ״שבעת קדושי עליון״ פליטי שמד פורטוגל, שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן הרב אברהם זכות ״תוכן המלך״, לאחר סיועו להכנת מסעותיו של וסקו דה גמה.

גולי ספרד השתייכו לכל השכבות החברתיות והיו ביניהם מצד אחד תלמידי חכמים דגולים ובעלי אמצעים, ומצד אחר אנשים פשוטים ללא אפיונים מיוחדים. הוותיקים שקיבלו את פני אלפי הגולים היו מדולדלים ומוחלשים על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס.

נראה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב ה״תושבים״, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא עקב מספרם הרב עד כדי שהפכו לרוב בכמה מקומות. המגורשים לא נבדלו לרוב מן הוותיקים על ידי יצירת קהלים נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים, אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו, תוך כדי היטמעות בקרב התושבים.

המגורשים, שהעמידו את שירותיהם לרשות הגורמים הפוליטיים ששלטו במאה ה-16, הקימו מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהיתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית שנתקבלו על ידי התושבים.

תקריות והתנגשויות בין התושבים למגורשים לא חסרו כמובן בכל אחד מן המרכזים הגדולים שבמרוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם המאבק ביניהם לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה ״אתניזציה״ של ההבדלים התרבותיים שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

נראה שבהשפעת המגורשים קיבלו רבני מרוקו את פסיקתם של הרבנים הספרדים ר׳ יצחק –אלפאסי ( הרי״ף ), ר׳ משה בן מימון ( הרמב״ם ) ור׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש). במחצית השנייה של המאה ה-16, חכם ספרדי אחר – ר׳ יוסף קארו – חיבר את ה ״ שולחן ערו ך״. על יסוד פסיקתם של קודמיו אלה הפך ספרו ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם גם בספרדית-יהודית. עם זאת אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים. השפעתם פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים.

1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

למעשה ניטשטשו בהדרגה במרבית המרכזים החשובים התחומים בין ה״תושבים״ (הוותיקים) לבין ה״חדשים״. אמנם הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במנהגים ובאורחות חייהם, אך אלה הצטמצמו לשני תחומים: דיני אישות מסוימים, מנהגי תפילה שונים ולפעמים (כגון בפאס) בתי כנסת נפרדים. לעומת זאת בולט במאות ה- 19-17 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על פני שטחים נרחבים(דרום מרוקו).

בקהילות הגדולות היתה הסתעפות גדולה של מוסדות הנהגת הקהילה — בית כנסת, בית דין ומוסדות חברה שונים — תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חלש רוב על כל התפקידים איש אחד, ששימש ״שיח׳ אל-יהוד״ (ראש היהודים), ולידו שימש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח ציבור (חזן), מוהל וכיו״ב. בכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

בראש הקהל עמד ה״נגיד״ ולידו ״שבעת טובי העיר״ או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה-17. הוא גבה את מיסי הקהל, מינה או אישר את הדיינים ובעלי התפקידים האחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר ואפילו גירוש מן העיר, וכן היה הממונה על קשרי הקהילה עם השלטונות. סמכותו הוגבלה בדרך כלל לתחומי עירו בלבד. תפקיד זה עבר פעמים הרבה בירושה.

טובי העיר יזמו בדרך כלל תקנות בענייני ציבור, שנזקקו להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. קראו אותן בפומבי בבתי הכנסת ואת תוכנן פרסמו בפנקסים מיוחדים.

העונשים על מי שהפר את התקנות היו בדרך כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. סנקציה חמורה היתה גירוש מן העיר והעונש החמור ביותר היה החרם, המבדיל אדם ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

הקהילה גבתה שני סוגי מיסים: האחד מס המלכות (הג׳זיה), שנגבה מבני הקהילה על ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטונות, והשני מס ההוצאות שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צורכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה כהיטל על מוצרים חיוניים כמו בשר ויין. הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירות של בנייני הקדש שהיו ברשותה.

הצדקה לנצרכים היתה בראש דאגותיה של הקהילה – משפחה ענייה לא נעזבה לנפשה בכל השנה, ובייחוד בימי חג ומועד.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית הכנסת. נוסף להיותו מקום תפילה, היה בית הכנסת מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה הכריזו קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל, פסקי בתי הדין שיש בהם עניין לכלל. במבנה בית הכנסת שכנו בדרך כלל בית הדין ובית הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ ישראל.

כן התקיימו בתי כנסת פרטיים בצד בתי כנסת של הקהילה. ניתן להסביר תופעה זו באיסור על בניית בתי כנסת חדשים וגם בכך שמשפחות מסוימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי כנסת ומהכנסותיהם. כאשר התרבו בתי כנסת אלה, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי כנסת אלא אם אלה הם בתי כנסת של הקהילה, או כאלה שהוקמו בהסכמתה. הקהילה החזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך (לבנים בלבד). כך פותחה שורה שלמה של ארגונים ומוסדות קהילתיים שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המשפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר